אני הולך להיות קצת תוקפני
מה בדיוק מגעיל בזה? אמנות לחימה, בהנחה שאדם מגדיר את מה שהוא עושה ככזאת, מטרתה ועיסוקה היא לחימה. לחימה היא דבר לא נחמד, לא נעים, ולא יפה. באומנות הלחימה אנו מנסים לעשות כמה שיותר סדר בבלאגן - בעצם די-קונסטרוקציה של הכאוס, במטרה להיות מסוגלים אחר כך, מאבני הבניין האלה, ביום פקודה, כאוס אחר, מוצלח יותר לצרכינו. כן א"ל שאני מכיר מפרקת את הקרב לגורמים קטנים, ומתרגלת אותם, באם בצורת קאטה, או בצורת תרגילי זוגות. השאיפה שלנו במציאות היא, להיות מסוגלים לחבר מחדש, לטובתינו. קרבות אימון ותרגול, רנדורי ושאר השמות, הם נסיון לעשות את ההרכבה-מחדש הזאת בתנאים כמה שיותר קרובים לתנאי אמת. כמה שיותר קרובים = כמה שטעמינו מרשה לנו. יש אנשים שמסתייגים מקרבות מגע מלא, ויש שאוהבים אותם. יש כאלה עובדים עם חוקים יותר מסייגים, ויש כאלה שעם פחות, יש עם מיגון ויש בלי - אבל השאיפה של לוחם, כדי להיות לוחם, היא לתרגל כמה שיותר קרוב למציאות. אם אתם מרגישים שזה לא לטעמכם, שאופי התרגול ה"קרוב למציאות" הזה לא מתאים לכם כי אתם לא מחפשים להיות לוחמי-על-בושידו-נינג'ות-קרב - זכותכם המלאה לאמר זאת. אבל לבוא ולזלזל רק בגלל ש-you can't stand the heat - לדעתי מדובר בצרות אופקים. אני אחזור שוב - בקרבות הללו היו כמה דברים מדהימים. אולי לעין בלתי מיומנת זה נראה כמו מכות, אבל קרב מקלות זה דבר איום ונורא - המקל הוא מהיר בטירוף, וכואב יותר מכל אגרוף או בעיטה שאתם יכולים לחשוב עליה. העובדה שאנשים מקפידים על עבודת רגלים, על טקטיקות קרב, על זרימה, על הגנות, ולא מאבדים את האשתונות גם כשהם חוטפים מכות - מה מגעיל בזה? עכשיו, לגבי הסיסמא - higher conciousness through harder contact - זה לא משהו שהייתי הולך לעשות אישית עכשיו, ואני לא יודע אם הייתי מפנה תלמידים שלי (אם יהיו לי) לעשות את זה, אבל זה משהו שאני מעריך - לקחת את האומנות שלך עד הסוף. בברכת "Oh great Creator of Being, grant us one more hour to perform our Art and perfect our lives." האפור