FlowMyTears
New member
לא יודעת...
האם זה נקרא וידוי, אבל זה מה שאני מרגישה. אני מרגישה שאבדתי כל יציבות בחיים שלי. כאילו אף מקום הוא כבר לא בית בשבילי... ומעל הכל, אני לא מרגישה שיש מישהו בעולם הזה שאני יכולה לסמוך עליו. אמא שלי מצאה אושר רחוק מכאן וכל מחשבותיה וכמיהותיה נתונים לשם... נכנסתי "הביתה" היום ולא הרגשתי שהיא שם בשבילי כשאני מרגישה שהכל מתפורר לי בין האצבעות... החברים שלי כביכול תמיד נמצאים שם בשבילי, אבל אני לא מרגישה יותר קרובה באמת לאף אחד מהם. התחביבים הגדולים, הממלאים והמספקים שלי כבר נראים כמו זיכרון ישן ומתוק... הם פשוט לא מצליחים למלא אותי כמו בעבר. העוגן היחיד שלי זה בן הזוג שלי, אך גם הוא נדמה כאילו זה רק עניין של זמן עד שגם הוא יעלם כלא היה. אני לא יכולה לשים את מבטחי בו. התחושות האלה מלוות אותי לסירוגין ובעצמות שונות מזה חצי שנה... אני גם מרגישה שאני לא אותה בחורה שכולם אהבו שהייתי, אני מתקשה לעזור לאחרים כי אני שקועה בבוץ הפרטי שלי... אני משתפת את הקרובים לי בתחושות האלה וחששי הגובר הוא שזה ירחיק אותם עוד יותר. אני מפחדת שלעולם לא אהיה אותה בחורה מאושרת... שהאושר שלי הסתלק לעולם. אני רוצה להרגיש שצריכים אותי, כי אני מרגישה כל כך חסרת תכלית כמו אוויר... מרגישה רייקנות אינסופית. תלות בכל אחד ואחד ממכרי... כאילו אני עצמי כבר חסרת כל משמעות. אין לי יציבות משל עצמי ולא מבחוץ... מישהו מכיר את ההרגשה הזאת? אולי למישהו יש משהו מעודד לומר? לא יזסיק לי אחד כזה.
האם זה נקרא וידוי, אבל זה מה שאני מרגישה. אני מרגישה שאבדתי כל יציבות בחיים שלי. כאילו אף מקום הוא כבר לא בית בשבילי... ומעל הכל, אני לא מרגישה שיש מישהו בעולם הזה שאני יכולה לסמוך עליו. אמא שלי מצאה אושר רחוק מכאן וכל מחשבותיה וכמיהותיה נתונים לשם... נכנסתי "הביתה" היום ולא הרגשתי שהיא שם בשבילי כשאני מרגישה שהכל מתפורר לי בין האצבעות... החברים שלי כביכול תמיד נמצאים שם בשבילי, אבל אני לא מרגישה יותר קרובה באמת לאף אחד מהם. התחביבים הגדולים, הממלאים והמספקים שלי כבר נראים כמו זיכרון ישן ומתוק... הם פשוט לא מצליחים למלא אותי כמו בעבר. העוגן היחיד שלי זה בן הזוג שלי, אך גם הוא נדמה כאילו זה רק עניין של זמן עד שגם הוא יעלם כלא היה. אני לא יכולה לשים את מבטחי בו. התחושות האלה מלוות אותי לסירוגין ובעצמות שונות מזה חצי שנה... אני גם מרגישה שאני לא אותה בחורה שכולם אהבו שהייתי, אני מתקשה לעזור לאחרים כי אני שקועה בבוץ הפרטי שלי... אני משתפת את הקרובים לי בתחושות האלה וחששי הגובר הוא שזה ירחיק אותם עוד יותר. אני מפחדת שלעולם לא אהיה אותה בחורה מאושרת... שהאושר שלי הסתלק לעולם. אני רוצה להרגיש שצריכים אותי, כי אני מרגישה כל כך חסרת תכלית כמו אוויר... מרגישה רייקנות אינסופית. תלות בכל אחד ואחד ממכרי... כאילו אני עצמי כבר חסרת כל משמעות. אין לי יציבות משל עצמי ולא מבחוץ... מישהו מכיר את ההרגשה הזאת? אולי למישהו יש משהו מעודד לומר? לא יזסיק לי אחד כזה.
