f l o w e r G
New member
לא יודעת מה לעשות ...
היי, נראה לי שזאת לא הפעם הראשונה שאני רושמת בפורום הזה , ואם זה קרה אז זה לפני הרבה זמן. אבל אני ממש חייבת כיוון. אני בחורה בת 24 וחצי , משוחררת מהצבא מזה 3 שנים. ומאז אני אובדת עצות, מאז אני מבזבזת את חיי, מאז אני לא עושה כלום. אני בחורה מאוד רגשנית, לוקחת הרבה ללב (נראה לי שבעתיד זה עוד יהרוג אותי), אכפת לי מכל דבר קטן שעושים לי או למישהו אחר, כל דבר מפריע לי אישית. אני בחורה מאוד עקשנית. ואני לא אוהבת שרומסים אותי . אני לא אוהבת להתעמת עם אנשים, בעיקר אנשים שמלקקים (למרות שזה רוב המקומות היום שאננשים מלקקים כדי להתקדם) אבל אני לא כזאת. אני אוכלת את כל החרא כבר שנים. תמיד הייתי בחורה של עבודות כפיים קשות בשביל כלום כסף, אבל זה מראה על מחויבות לעבודה. מה שכן אני בחורה שהייתי מאוד חייכנית ומאוד מלאה חברים, אחרי השחרור נפרדתי מכל החברות שלי, שרובן היו צבועות. או הובלו על ידי אחת שהיא כזאת . פתאום כולן נראו לי ילדות קטנות ולא היתי עצובה בכלל , כלומר רק אחת שהיתה ממש חברה טובה שלי כמו אחות, הלכה לי ,אבל לא נורא תבוא חדשה אולי. למרות שאני כבר לא סומכת על חברה הכי טובה. בכל מקרה הענין שלי הוא, שאני כעת במצב שאני לא יודעת איך לצאת ממנו: אני בת 24 וחצי שנכשלתי בקבלה לקראת תואר של עיצוב , והלכה לי עוד שנה , וזה הפיל אותי חזק. עד שהכנתי את עצמי נפשית ללימודים , קיבלתי סטירה . בשבילי זה ענקי, זה משהו שהייתי כל כך בטוחה בו בחיים. ונכשלתי. מאז השחרור עבדתי בכל מיני עבודות, לרזומה זה מצוין כי יש לי ניסיון בכל מיני , אבל תכלס זה מראה כאילו אני לא קבועה. וזה לא נכון. יש לי יכולת ויש לי פוטנציאל ויש לי מה להציע, אני יודעת שאני כשרונית ברמות שאני יכולה לעשות הרבה. אבל הלכה לי המוטיבציה להכל. ברור שלא מסוג כזה שאני אתאבד ואין לי חיים - חס וחלילה , אני לא מסוגלת לפגוע בזבוב (אולי חוץ מאחד כזה שיושב לי על האוכל ומתכנן עליו). 24 שנים חיכיתי לחבר, והנה הוא בא.. בחור מדהים וחכם ושקדן יותר ממני, וחשוב לו הלימודים, טוען כי אני יותר חשובה לו מהלימודים אם היו נותנים לו צורך בבחירה, אבל כמובן שאז היתי צריכה לחיות עם העובדה שאני גרמתי לו להכשל ואני לא מוכנה. אני והוא במרחק נסיעה של 30 דקות בערך טיפה יותר תלוי. ומתראים פעם בשבוע, אנחנו עוד מעט שנה יחד. ואני אוהבת אותו המון המון ואני רואה איתו עתיד. מה שמפריע לי זה שהוא לומד . לא הענין שהוא לומד תרתי משמע - הרי לזה אנחנו חיים, ואני מאחלת לו הצלחה בהכל. פשוט שהוא רק לומד, כלומר כל היום הוא מדבר על לימודים ועל כמה שזה חשוב. אני מעריכה את השקדנות שלו ואני תומכת מעל ומעבר ואמשיך מן הסתאם. פשוט אני עכשיו בתקופה של חוסר מעש והוא חסר לי, אני יודעת ששנינו ובבעיקר הוא כרגע שואף לתת לי הכל, שתהיה לו עבודה מכניסה ותואר חשוב ואז יוכל להעניק לי . גם אני אותו דבר כלפיו, ושנינו רואים את עצמנו חיים יחד ומתחתנים. אני בת 25 עוד מעט והוא בן 26. עוד שלוש שנים הוא רק יסיים ואני בע"ה אהיה באמצע... אני רוצה להתחתן צעירה . ולהיות אימא צעירה - ברור שאני לא לוחצת. אבל אני רוצה אותו לידי לפעמים ואיא אפשר , פשוט אי אפשר, אין לו אוטו ולי אין, אז אנחנו חיים על שיש-שבת. או רכבת מדי פעם. אני ירדתי למשרה של 50 אחוז בעבודה והיא עבודה קשה ואני לא מסוגלת לחזור ל100 אחוז למשך 4 חודשים של פוש. אני במינוס מטורף ואין לי איך לכסות אותו. ופשתאום נפלה עלי העייפות הנצחית הזאת. ושיחה עם אימא שלי הפילה עלי מחשבה - אני בת 25 בלי כלום @ וזה כואב לומר אבל זה נכון. וכואב לי . הדיאטה שלי נכשלה, אין לי מוטיבציה , החן הלך לאיבוד , הפוטנציאל לא ממומש, הפכתי עצלנית. אני רוצה שינוי ולא יודעת איך להתחיל, וכל פען שאני מתחילה אני נופלת. אני אמורה להיות חזקה - ככה אני מכירה את עצמי. ונמאס לי לקחת הכל ללב. הכי מצחיק זה שתמיד אני זאת שהייתי מייעצת לכולם מה לעשות לטבו ולרע, ואני עדיין עושה זאת. אבל איכשהו לעצמי זה לא הולך. תבינו שאפילו אני ואימא שלי בכסאח רציני . תמדי היינו רבות אבל לא ככה. התרקחנו ברמה שאני לא מספרת לה כמעט כלום לעומת פעם שהיינו פתוחות - היא החברה הכי טובה שלי. איפשהו שם משהו נעלם לי ,נעלמה לי המוטיבציה . נעלם החן.... זה לא לגמרי נעלם , זה התאבק... זה נרדם לי במוח. ברור שזה בסדר להיות בדכאון, אבל אני רוצה לצאת ממנו , שלוש שנים זה הרבה. אני לא רוצה שזה יהפוך להרגל. תכלס יש לי הכל מהכל, חבר , משפחה , עבודה, בית, מה אני צריכה עוד? אז למה לא טוב לי? יש לי פוטנציאל , כשרון של ציור ... מה הקטע.??? לפעמים אומרים לי , יאלה שימי פס ותעשי הכל כדי להרוויח,, אבל אני לא בן אדם שאוהב צבעיות וזה קשה כמו לא יודעת. זה מה שהולך בעבודה שלי. אני עובדת עם לקוחות וכל היום צועקים עלי , ובכלל ה"שוק" של העובדים שעושים לא מתאים לי , אני עובדת 3 פעמים בשבוע ובא לי עוד משהו אומנותי. אני רוצה אולי ללמוד עריכת דין אבל אין לי תחת לפסיכומטרי וצריך לא פחות מ700. חשבתי על עיצוב פנים, אבל זה לא מה שחשבתי. לא יודעת.... אהההההההההההההההההההההה בא לי חופש ענקי, בא לי תקופה של לנוח. כמו שגרא אמר ... כן אני לא רוצה לראות עצמי אימא מבוגרת אבל מן הסתאם אני רוצה להנות מהחיים לפני הילדים. ויש לי חבר שאני אוהבת ומבין אותי. לפעמים אני בקטנות אליו אבל עדין. נגיד הוא עסוק בלימודים.. אבל כן היתי רוצה שיעשה לי משהו קטן, פיצ'פקייס כזה. אבל הוא לא עושה את זה לעיתים קרובות. אלא רחוקות מאוד. מצד אחד אני אומרת לעצמי ...יאלה אני אפנק אותו ואני אתן לו משהו נחמד כי עסוק בלימודים כל הזמן. מצד שני.. זה לא תירוץ.. לא יודעת כבר מה לחשוב ולאן להתסכל. ומה גם שעכשיו אמא שלי חושבת שאני שונאת אותה.
היי, נראה לי שזאת לא הפעם הראשונה שאני רושמת בפורום הזה , ואם זה קרה אז זה לפני הרבה זמן. אבל אני ממש חייבת כיוון. אני בחורה בת 24 וחצי , משוחררת מהצבא מזה 3 שנים. ומאז אני אובדת עצות, מאז אני מבזבזת את חיי, מאז אני לא עושה כלום. אני בחורה מאוד רגשנית, לוקחת הרבה ללב (נראה לי שבעתיד זה עוד יהרוג אותי), אכפת לי מכל דבר קטן שעושים לי או למישהו אחר, כל דבר מפריע לי אישית. אני בחורה מאוד עקשנית. ואני לא אוהבת שרומסים אותי . אני לא אוהבת להתעמת עם אנשים, בעיקר אנשים שמלקקים (למרות שזה רוב המקומות היום שאננשים מלקקים כדי להתקדם) אבל אני לא כזאת. אני אוכלת את כל החרא כבר שנים. תמיד הייתי בחורה של עבודות כפיים קשות בשביל כלום כסף, אבל זה מראה על מחויבות לעבודה. מה שכן אני בחורה שהייתי מאוד חייכנית ומאוד מלאה חברים, אחרי השחרור נפרדתי מכל החברות שלי, שרובן היו צבועות. או הובלו על ידי אחת שהיא כזאת . פתאום כולן נראו לי ילדות קטנות ולא היתי עצובה בכלל , כלומר רק אחת שהיתה ממש חברה טובה שלי כמו אחות, הלכה לי ,אבל לא נורא תבוא חדשה אולי. למרות שאני כבר לא סומכת על חברה הכי טובה. בכל מקרה הענין שלי הוא, שאני כעת במצב שאני לא יודעת איך לצאת ממנו: אני בת 24 וחצי שנכשלתי בקבלה לקראת תואר של עיצוב , והלכה לי עוד שנה , וזה הפיל אותי חזק. עד שהכנתי את עצמי נפשית ללימודים , קיבלתי סטירה . בשבילי זה ענקי, זה משהו שהייתי כל כך בטוחה בו בחיים. ונכשלתי. מאז השחרור עבדתי בכל מיני עבודות, לרזומה זה מצוין כי יש לי ניסיון בכל מיני , אבל תכלס זה מראה כאילו אני לא קבועה. וזה לא נכון. יש לי יכולת ויש לי פוטנציאל ויש לי מה להציע, אני יודעת שאני כשרונית ברמות שאני יכולה לעשות הרבה. אבל הלכה לי המוטיבציה להכל. ברור שלא מסוג כזה שאני אתאבד ואין לי חיים - חס וחלילה , אני לא מסוגלת לפגוע בזבוב (אולי חוץ מאחד כזה שיושב לי על האוכל ומתכנן עליו). 24 שנים חיכיתי לחבר, והנה הוא בא.. בחור מדהים וחכם ושקדן יותר ממני, וחשוב לו הלימודים, טוען כי אני יותר חשובה לו מהלימודים אם היו נותנים לו צורך בבחירה, אבל כמובן שאז היתי צריכה לחיות עם העובדה שאני גרמתי לו להכשל ואני לא מוכנה. אני והוא במרחק נסיעה של 30 דקות בערך טיפה יותר תלוי. ומתראים פעם בשבוע, אנחנו עוד מעט שנה יחד. ואני אוהבת אותו המון המון ואני רואה איתו עתיד. מה שמפריע לי זה שהוא לומד . לא הענין שהוא לומד תרתי משמע - הרי לזה אנחנו חיים, ואני מאחלת לו הצלחה בהכל. פשוט שהוא רק לומד, כלומר כל היום הוא מדבר על לימודים ועל כמה שזה חשוב. אני מעריכה את השקדנות שלו ואני תומכת מעל ומעבר ואמשיך מן הסתאם. פשוט אני עכשיו בתקופה של חוסר מעש והוא חסר לי, אני יודעת ששנינו ובבעיקר הוא כרגע שואף לתת לי הכל, שתהיה לו עבודה מכניסה ותואר חשוב ואז יוכל להעניק לי . גם אני אותו דבר כלפיו, ושנינו רואים את עצמנו חיים יחד ומתחתנים. אני בת 25 עוד מעט והוא בן 26. עוד שלוש שנים הוא רק יסיים ואני בע"ה אהיה באמצע... אני רוצה להתחתן צעירה . ולהיות אימא צעירה - ברור שאני לא לוחצת. אבל אני רוצה אותו לידי לפעמים ואיא אפשר , פשוט אי אפשר, אין לו אוטו ולי אין, אז אנחנו חיים על שיש-שבת. או רכבת מדי פעם. אני ירדתי למשרה של 50 אחוז בעבודה והיא עבודה קשה ואני לא מסוגלת לחזור ל100 אחוז למשך 4 חודשים של פוש. אני במינוס מטורף ואין לי איך לכסות אותו. ופשתאום נפלה עלי העייפות הנצחית הזאת. ושיחה עם אימא שלי הפילה עלי מחשבה - אני בת 25 בלי כלום @ וזה כואב לומר אבל זה נכון. וכואב לי . הדיאטה שלי נכשלה, אין לי מוטיבציה , החן הלך לאיבוד , הפוטנציאל לא ממומש, הפכתי עצלנית. אני רוצה שינוי ולא יודעת איך להתחיל, וכל פען שאני מתחילה אני נופלת. אני אמורה להיות חזקה - ככה אני מכירה את עצמי. ונמאס לי לקחת הכל ללב. הכי מצחיק זה שתמיד אני זאת שהייתי מייעצת לכולם מה לעשות לטבו ולרע, ואני עדיין עושה זאת. אבל איכשהו לעצמי זה לא הולך. תבינו שאפילו אני ואימא שלי בכסאח רציני . תמדי היינו רבות אבל לא ככה. התרקחנו ברמה שאני לא מספרת לה כמעט כלום לעומת פעם שהיינו פתוחות - היא החברה הכי טובה שלי. איפשהו שם משהו נעלם לי ,נעלמה לי המוטיבציה . נעלם החן.... זה לא לגמרי נעלם , זה התאבק... זה נרדם לי במוח. ברור שזה בסדר להיות בדכאון, אבל אני רוצה לצאת ממנו , שלוש שנים זה הרבה. אני לא רוצה שזה יהפוך להרגל. תכלס יש לי הכל מהכל, חבר , משפחה , עבודה, בית, מה אני צריכה עוד? אז למה לא טוב לי? יש לי פוטנציאל , כשרון של ציור ... מה הקטע.??? לפעמים אומרים לי , יאלה שימי פס ותעשי הכל כדי להרוויח,, אבל אני לא בן אדם שאוהב צבעיות וזה קשה כמו לא יודעת. זה מה שהולך בעבודה שלי. אני עובדת עם לקוחות וכל היום צועקים עלי , ובכלל ה"שוק" של העובדים שעושים לא מתאים לי , אני עובדת 3 פעמים בשבוע ובא לי עוד משהו אומנותי. אני רוצה אולי ללמוד עריכת דין אבל אין לי תחת לפסיכומטרי וצריך לא פחות מ700. חשבתי על עיצוב פנים, אבל זה לא מה שחשבתי. לא יודעת.... אהההההההההההההההההההההה בא לי חופש ענקי, בא לי תקופה של לנוח. כמו שגרא אמר ... כן אני לא רוצה לראות עצמי אימא מבוגרת אבל מן הסתאם אני רוצה להנות מהחיים לפני הילדים. ויש לי חבר שאני אוהבת ומבין אותי. לפעמים אני בקטנות אליו אבל עדין. נגיד הוא עסוק בלימודים.. אבל כן היתי רוצה שיעשה לי משהו קטן, פיצ'פקייס כזה. אבל הוא לא עושה את זה לעיתים קרובות. אלא רחוקות מאוד. מצד אחד אני אומרת לעצמי ...יאלה אני אפנק אותו ואני אתן לו משהו נחמד כי עסוק בלימודים כל הזמן. מצד שני.. זה לא תירוץ.. לא יודעת כבר מה לחשוב ולאן להתסכל. ומה גם שעכשיו אמא שלי חושבת שאני שונאת אותה.