לא יודעת מה לעשות

[f l o w e r G]

לא יודעת מה לעשות

היי, נראה לי שזאת לא הפעם הראשונה שאני רושמת בפורום הזה , ואם זה קרה אז זה לפני הרבה זמן. אבל אני ממש חייבת כיוון. אני בחורה בת 24 וחצי , משוחררת מהצבא מזה 3 שנים. ומאז אני אובדת עצות, מאז אני מבזבזת את חיי, מאז אני לא עושה כלום. אני בחורה מאוד רגשנית, לוקחת הרבה ללב (נראה לי שבעתיד זה עוד יהרוג אותי), אכפת לי מכל דבר קטן שעושים לי או למישהו אחר, כל דבר מפריע לי אישית. אני בחורה מאוד עקשנית. ואני לא אוהבת שרומסים אותי . אני לא אוהבת להתעמת עם אנשים, בעיקר אנשים שמלקקים (למרות שזה רוב המקומות היום שאננשים מלקקים כדי להתקדם) אבל אני לא כזאת. אני אוכלת את כל החרא כבר שנים. תמיד הייתי בחורה של עבודות כפיים קשות בשביל כלום כסף, אבל זה מראה על מחויבות לעבודה. מה שכן אני בחורה שהייתי מאוד חייכנית ומאוד מלאה חברים, אחרי השחרור נפרדתי מכל החברות שלי, שרובן היו צבועות. או הובלו על ידי אחת שהיא כזאת . פתאום כולן נראו לי ילדות קטנות ולא היתי עצובה בכלל , כלומר רק אחת שהיתה ממש חברה טובה שלי כמו אחות, הלכה לי ,אבל לא נורא תבוא חדשה אולי. למרות שאני כבר לא סומכת על חברה הכי טובה. בכל מקרה הענין שלי הוא, שאני כעת במצב שאני לא יודעת איך לצאת ממנו: אני בת 24 וחצי שנכשלתי בקבלה לקראת תואר של עיצוב , והלכה לי עוד שנה , וזה הפיל אותי חזק. עד שהכנתי את עצמי נפשית ללימודים , קיבלתי סטירה . בשבילי זה ענקי, זה משהו שהייתי כל כך בטוחה בו בחיים. ונכשלתי. מאז השחרור עבדתי בכל מיני עבודות, לרזומה זה מצוין כי יש לי ניסיון בכל מיני , אבל תכלס זה מראה כאילו אני לא קבועה. וזה לא נכון. יש לי יכולת ויש לי פוטנציאל ויש לי מה להציע, אני יודעת שאני כשרונית ברמות שאני יכולה לעשות הרבה. אבל הלכה לי המוטיבציה להכל. ברור שלא מסוג כזה שאני אתאבד ואין לי חיים - חס וחלילה , אני לא מסוגלת לפגוע בזבוב (אולי חוץ מאחד כזה שיושב לי על האוכל ומתכנן עליו). 24 שנים חיכיתי לחבר, והנה הוא בא.. בחור מדהים וחכם ושקדן יותר ממני, וחשוב לו הלימודים, טוען כי אני יותר חשובה לו מהלימודים אם היו נותנים לו צורך בבחירה, אבל כמובן שאז היתי צריכה לחיות עם העובדה שאני גרמתי לו להכשל ואני לא מוכנה. אני והוא במרחק נסיעה של 30 דקות בערך טיפה יותר תלוי. ומתראים פעם בשבוע, אנחנו עוד מעט שנה יחד. ואני אוהבת אותו המון המון ואני רואה איתו עתיד. מה שמפריע לי זה שהוא לומד . לא הענין שהוא לומד תרתי משמע - הרי לזה אנחנו חיים, ואני מאחלת לו הצלחה בהכל. פשוט שהוא רק לומד, כלומר כל היום הוא מדבר על לימודים ועל כמה שזה חשוב. אני מעריכה את השקדנות שלו ואני תומכת מעל ומעבר ואמשיך מן הסתאם. פשוט אני עכשיו בתקופה של חוסר מעש והוא חסר לי, אני יודעת ששנינו ובבעיקר הוא כרגע שואף לתת לי הכל, שתהיה לו עבודה מכניסה ותואר חשוב ואז יוכל להעניק לי . גם אני אותו דבר כלפיו, ושנינו רואים את עצמנו חיים יחד ומתחתנים. אני בת 25 עוד מעט והוא בן 26. עוד שלוש שנים הוא רק יסיים ואני בע"ה אהיה באמצע... אני רוצה להתחתן צעירה . ולהיות אימא צעירה - ברור שאני לא לוחצת. אבל אני רוצה אותו לידי לפעמים ואיא אפשר , פשוט אי אפשר, אין לו אוטו ולי אין, אז אנחנו חיים על שיש-שבת. או רכבת מדי פעם. אני ירדתי למשרה של 50 אחוז בעבודה והיא עבודה קשה ואני לא מסוגלת לחזור ל100 אחוז למשך 4 חודשים של פוש. אני במינוס מטורף ואין לי איך לכסות אותו. ופשתאום נפלה עלי העייפות הנצחית הזאת. ושיחה עם אימא שלי הפילה עלי מחשבה - אני בת 25 בלי כלום @ וזה כואב לומר אבל זה נכון. וכואב לי . הדיאטה שלי נכשלה, אין לי מוטיבציה , החן הלך לאיבוד , הפוטנציאל לא ממומש, הפכתי עצלנית. אני רוצה שינוי ולא יודעת איך להתחיל, וכל פען שאני מתחילה אני נופלת. אני אמורה להיות חזקה - ככה אני מכירה את עצמי. ונמאס לי לקחת הכל ללב. אני חייבת עצה של החיים. תודה

 

[גרא.]

f l o w e r G,התחושה מדברייך היא שלפי שעה

אינך יודעת מה את רוצה להיות שתהיי גדולה,למעט אולי הרצון להתחתן צעירה,במיוחד שכבר יש לך עם מי,ולהיות אם צעירה.בכדי שלא לחזור על חוסר ההצלחה בקבלה לקראת תואר של עיצוב ,כדאי לך לבחון את התאמתך ויכולתך ללמוד ולהשתלב במקצוע שבו תוכלי להצליח ולפתח קרירה.כלומר ההמלצה היא לגשת לאחד מהמכונים המתמחים בההכוונה בבחירת מקצוע,לעבור יום מבחנים ארוך,שאינו קל כלל ועיקר,וזה בכדי לקבל בסופו של יום בייעוץ תעסוקתי הכוונה מהימנה לכמה תחומים (אף פעם לא אחד),שמהם תוכלי לבחור מה שנראה לך.בכל מקרה,המצב הנוכחי בו את נמצאת,אינו מחוייב המציאות,ועשוי להשתנות,אם רק תדעי מה באמת את רוצה ,מוכנה ויכולה לעשות עם עצמך לקראת חיים איכותיים ומאושרים יותר.

 

[mws]

Flower יקרה, נשמע שנפל עליך

הבלוז. כלומר, שאת בדכאון קטן מול החיים על שלל המטלות והקשיים שלהם. אז קודם כל דכאון זה בסדר, ומותר. מותר לשכב במיטה ושלא יהיה כוח לכלום בחיים לאיזו תקופה. אבל כשיימאס לך מזה, אולי תרצי לבדוק למה יש בתוכך חלק שרק רואה מה לא בסדר איתך כל היום וכל הזמן. מן קול פנימי כזה שיש לו מה להגיד - לרעה! - על כל דבר שאת עושה, מנסה או אומרת. למה את ככה ולמה את לא עובדת ולמה החבר ככה ולמה החברות ככה. עם הקולות הביקורתיים האלה חשוב ללמוד לעבוד כי הם המקור להרבה מאד דכאון בחיים. הם לא מאפשרים לנו לראות מה כן עובד בחיים, ומה נותן לנו הנאה, ואיפה כן אוהבים ומעריכים אותנו. והז מקשה מאד מאד על מציאת כיוון בחיים. ואפשר ללמוד איך להתמודד איתם באמצעות טיפול. אני גם מצטרפת להמלצה של גרא ללכת לעשות אבחון תעסוקתי שיאפשר לך לדעת טוב יותר למה את מתאימה. בהצלחה בכל! מיכל

 

[f l o w e r G]

הכי מצחיק זה

שתמיד אני זאת שהייתי מייעצת לכולם מה לעשות לטבו ולרע, ואני עדיין עושה זאת. אבל איכשהו לעצמי זה לא הולך. תבינו שאפילו אני ואימא שלי בכסאח רציני . תמדי היינו רבות אבל לא ככה. התרקחנו ברמה שאני לא מספרת לה כמעט כלום לעומת פעם שהיינו פתוחות - היא החברה הכי טובה שלי. איפשהו שם משהו נעלם לי ,נעלמה לי המוטיבציה . נעלם החן.... זה לא לגמרי נעלם , זה התאבק... זה נרדם לי במוח. ברור שזה בסדר להיות בדכאון, אבל אני רוצה לצאת ממנו , שלוש שנים זה הרבה. אני לא רוצה שזה יהפוך להרגל. תכלס יש לי הכל מהכל, חבר , משפחה , עבודה, בית, מה אני צריכה עוד? אז למה לא טוב לי? יש לי פוטנציאל , כשרון של ציור ... מה הקטע.??? לפעמים אומרים לי , יאלה שימי פס ותעשי הכל כדי להרוויח,, אבל אני לא בן אדם שאוהב צבעיות וזה קשה כמו לא יודעת. זה מה שהולך בעבודה שלי. אני עובדת עם לקוחות וכל היום צועקים עלי , ובכלל ה"שוק" של העובדים שעושים לא מתאים לי , אני עובדת 3 פעמים בשבוע ובא לי עוד משהו אומנותי. אני רוצה אולי ללמוד עריכת דין אבל אין לי תחת לפסיכומטרי וצריך לא פחות מ700. חשבתי על עיצוב פנים, אבל זה לא מה שחשבתי. לא יודעת.... אהההההההההההההההההההההה בא לי חופש ענקי, בא לי תקופה של לנוח. כמו שגרא אמר ... כן אני לא רוצה לראות עצמי אימא מבוגרת אבל מן הסתאם אני רוצה להנות מהחיים לפני הילדים. ויש לי חבר שאני אוהבת ומבין אותי. לפעמים אני בקטנות אליו אבל עדין. נגיד הוא עסוק בלימודים.. אבל כן היתי רוצה שיעשה לי משהו קטן, פיצ'פקייס כזה. אבל הוא לא עושה את זה לעיתים קרובות. אלא רחוקות מאוד. מצד אחד אני אומרת לעצמי ...יאלה אני אפנק אותו ואני אתן לו משהו נחמד כי עסוק בלימודים כל הזמן. מצד שני.. זה לא תירוץ.. לא יודעת כבר מה לחשוב ולאן להתסכל.

 

[ראליסט מושבע]

המיקוד מקריאת דברייך מתרכז בשני סעיפים לדעתי:

מצב של התפנקות מצד אחד בולט כעת (רוצה את החבר יותר למרות שהוא משקיע בצדק בלימודיו,אין לך חשק לעבוד,רוצה חופש מהחיים....),ומצד שני - חוסר מוטיבציה רחב (שאת עצמך ציינת,ונכון). כדי לצאת "מהמצולות" לחיים,נראה לי שעלייך "לתפוס את עצמך בידיים" ולהתעשת !! כעת יש לך בסיס חיובי בחייך - החבר,דבר הנותן כוחות ואנרגיות חיוביות מגוונות,ועלייך מנקודה זו להתחיל לעלות "בסולם" ולא למעוד.כלומר,להתחיל לבדוק איזה תחום עבודה יתאים לך (שבי מול המחשב והתחילי למצוא רשימת תחומי עיסוק / לימודים ,ותחליטי לאן פנייך בהמשך.משם תתחילי גם לבצע את אשר את מחליטה.חברך יכל לסייע לך בהתלבטויות.מגיע לו גם ממך פירגון - צ'אפרי אותו,תנעימי את זמנכם המשותף(ותפסיקי להתבכיין שאין לו זמן איכותי מספיק איתך,אולי תחשבי איך לגרום לו לרצות אותך יותר...).בקיצור,תתחילי לנהל את חייך בראש מורם,תחליטי שמה שהיה - פאסה,שיש לך את הכישורים והיכולת לשנות ולהיטיב את חייך,וצאי לדרך חדשה.יש רגעים שניתן לתפוס את "השור" בקרניו - ולנצחו - עשי זאת.בהצלחה.

 

[f l o w e r G]

אתם יודעים מה הכי אבסורדי

הכי אבסורדי זה שאני יודעת את כל מה שאתם אומרים ואני מבינה , ואני כל כך פשוט כל כך נמאס לי שאין לי כלום, כלומר שאני לא עושה עם עצמי כלום ורק מייבבת. שאני מאוד מאוד קשה לי לקום מהכיסא ולומר יאלה לעשות... כמו שאמרתם :"לאחוז את השור בקרניו", אני יודעת שיש אור בקצה המנהרה , אבל לא ידעתי שהדרך עד כדי כך קשה. אני לא צריכה קואוצ'ר ואני לא צריכה הדרכה. אני רוצה חופש לנקות את הראש ולומר הנה.... אני יכולה ואני לא יכולה לבקש חופש כזה , אני לא יכולה. אני לא שקטה והלב שלי כבד מדי , יש לי לחץ בפנים של הרגשה לא נעימה.. של משהו שאני צריכה להעיף.... ממש כמו שצורחים בבנג'י. ומשתחררים. ככה אני מרגשיה שאני צריכה לעשות. ולא אני לא עושה בנג'י. אני יודעת שכל מסע גדול מתחיל בצעד קטן. ואני יודעת כל דבר שתגידו , אבל בטח תגידו שיפה שאני יודעת ולא עושה. זאת הבעיה , שאני לא יודעת איך להתחיל. תבינו שאני עובדת עוד מעט שנתיים בחברת תקשורת בתור שירות פרונטלי, ונמאס לי מהלחץ בעבודה, ירדתי למשרה של 50 אחוז עקב הלימודים שלהם לא התקבלתי בסוף. וזה בכלל אכל אותי. אני במינוס מטורף ואני לא יודעת מה לעשות. בקרוב מאוד אני צריכה שוב לעשות מכינה לתיק עבודות- אני לומדת עיצוב . בינתיים אני מכינה דברים לבית למכירה, שלטים לחדרי ילדים וכל מיני. אבל זהו, אני בת 25 בקרוב ואני אוכלת את עצמי. למה????? אני רוצה אחרת אוףףףףףף. אני שקלתי להתפטר ואז אמרתי שלא ושאני אסחוב עוד עד שאקבל תשובה חיובית ואסיים את הלימודים עד אפריל, אבל אני לא רואה את עצמי. ואין לי כוח כבר לכל הבעיות של הלקוחות, בעיקר עם המנהלים, אני לא אוהבת להיות קוטרית, ואני כל כך רוצה להרגיש טוב שוב ולחייך הרבה כמו פעם. מגיע לי ומגיע לאנשים שמסביב. אז איך באמת בלי שום מאמנים עושים את זה?? מישהו ?

 

[ראליסט מושבע]

תראי,רבים מאיתנו נמצאים במצב דומה לשלך,נושכים

את השפתיים וממשיכים כי אין ברירה - למכולת חייבים ללכת...! את צריכה להכיר בעובדה שכרגע,כעת,זה המצב האמיתי.אם לא תעבדי,מצבך הכלכלי יחמיר,לכן,כלייך לחזור למשרה מלאה,לצמצם את היקף הזמן שאת משקיעה בתיק העבודות,ליצב את חשבון הבנק (תוך חירוק שיניים / אין ברירה ) ,ואז לחפש במקביל עבודה אחרת או מסלול לימודים,ולא לעזוב עד שאת מתקבלת למקום חדש.רק כך יוצאים מהבוץ,ונכון,צריך כוחות נפשיים כדי להמשיך ולהתמודד עם המציאות - אין אחרת !