לא יודעת (אולי ט )

[בעיטה בבטן]

לא יודעת (אולי ט )

פשוט .
התחלתי תהליך אשפוז בתל השומר . (אני רק בהתחלה , אינטייק רק עוד 3 שבועות .... )
אני לא באמת רוצה להתאשפז . אני לא באמת רוצה כלום .
כדורים חדשים שנותנים לי את הכמה שעות לישון בלילה . מבחינתי לא מספיק . אני כל כך אוהבת לישון שחבל שזה לא מרדים אותי ליותר שעות .
אז אני כבר לא מתפרצת כמו הר געש . ויש לי שליטה על משפטים שיוצאים לי מהפה . כבר לא גולש לי החוצה כמו שהחודשיים האחרונים היו.
והרבה מצטערת על כך . כי אני כל כך חשופה עכשיו . ולכל אחד יש זכות לשאול מה הכנסתי לפה .
אני הולכת לטיפול . אבל לא רוצה . שזה הזוי . כי שנים רציתי כל כך את השעתיים השבועיות האלה . הרגשתי שזה מציל אותי .
כרגע אני בעיקר לא מרגישה . לא רוצה .
לא יודעת מה יכול להציל אותי . אולי אולי אולי אני תוהה לעצמי אין מה להציל ?!!!!!
אני כותבת בעיקר כדי להוציא קצת אמת מתוכי כי אני מרגישה שאני לא באמת יכולה לעשות את זה ביומיום . יש כל כך הרבה ציפיות ממני . האמת זה לא כזה הרבה , אבל זה מרגיש ככה . שכולם רוצים שאני אבחר כבר לחיות .
לא יותר מדי . רק לרצות לחיות .
וזה מרגיש לי כמו מעמסה ענקית . משימה בלתי אפשרית .
היום אני הולכת לעבוד אחרי שבועיים שלא זזתי בערך . ככה בקטנה , פעם , פעמיים בשבוע .
וזהו . זה המון מילים בשבילי .

 

[TinaBa]

יקרה,

זה נשמע שקורים דברים בחיים שלך בלי שאת בוחרת בהם-
את לוקחת כדורים חדשים, את אוכלת, את הולכת לטיפול, התחלת תהליך של אשפוז, את הולכת לעבוד.... ואת כל זה (וזה המון) את עושה בלי לרצות. בלי לבחור לעשות את זה. בלי לרצות לחיות אפילו.
הדימוי שעולה לי הוא של בובה על בטריות שעושה מלא מלא דברים, בלי שעצרו רגע לשאול אותה אם היא בכלל רוצה לעשות את כל אותם דברים.
זאת תחושה קשה. בעיקר כשה"דברים האלה" הם לחיות ולעבוד כדי להבריא. ואז, יותר קל להיסגר- לישון, להיסגר מפני הטיפול...
אני חושבת שעד שלא תבחרי להיות בתוך התהליך, זה ימשיך להרגיש ככה. ובנוסף- לא באמת יביא לשיפור.
ואולי זה מפחיד להיכנס באמת לשם. לפתוח את הדלת לרגשות ולתת להם מקום בטיפול ובחיים. אולי זה מרגיש יותר מידי...

עם כל הרצון להיסגר מפני העולם שאת מביאה פה, אני כן שומעת ממך משהו שרוצה לצאת משם- *את* התחלת תהליך אשפוז, *את* בוחרת ללכת היום לעבודה... אלו צעדים גדולים. באמת. ויש משהו (וכן- משהו פנימי) שמניע אותך לעשות אותם. למרות הכל.

אם מתאים לך, אני חושבת שיכול מאוד להועיל לך אם תביאי את התוכן הזה (ואולי ממש את המילים האלה) לטיפול. תני לתחושות האלה מקום וביטוי במילים. שתפי עוד אנשים במקום המיואש הזה. פשוט תוציאי את המועקה הזאת שיושבת עליך.
אולי אם תהיי עם היאוש הזה (במקום מכיל ומוגן), אם תתני לו את המקום שלו- תוכלי לבחור אחרת.

מחבקת

 

[חלומותשל אחרים]

כל כך מוכר

בדיוק השבוע תיארתי את התחושה הזו לפסיכו' שלי-
אני מרגישה כאילו אני מוקפת בדברים, קולות שונים שמושכים אותי לכיוונים מנוגדים, ציפיות, עבודה, עוד ציפיות, לימודים, החלטות
ואני תקועה במין ריק כזה באמצע. לא רוצה כלום, לא מצליחה להחליט כלום.
וזהו.. אין לי כל כך מה לומר , רק שאני ממש מזדהה
יהיה בסדר?

 

[פרפר בתוך אגרוף]

בוודאי שיש את מה להציל

אותך,
אישה טובה ועדינת נפש, עם רגישות לאחרים וראיה שלהם,
עם יכולת הקשבה ונתינה,
את הכשרון הגדול שלך במשחק ואת שאר הכשרונות הגדולים,
את המקומות שלך שרוצים לחיות ורוצים לבנות לך עולם ומשפחה משלך,
את המקומות הכואבים והעצובים שמגיע להם נחמה ויחס והושטת יד ומגיע לך שמישהו יראה

את עוברת תקופה קשה מנשוא. שנים קשות מנשוא.
אל תאבדי את התקווה שיכול להיות אחרת.
לא כי מישהו אחר רוצה שתרצי. את לא חייבת כלום לאף אחד.
אלא כי באמת יכול להיות לך אחרת.

אני שמחה לשמוע על תל השומר. אני בטוחה שזה מפחיד נורא, אבל בזמן שניסית להמנע מאשפוז לא הצלחת לקבל את העזרה שהיית צריכה, ושם אולי תוכלי לקבל אותה.

 

[ג ר נ י ו ם]

אהובה

נשמע שזה זמן טוב (...) להגיע לאינטייק. שזה זמן טוב לחשוב על אשפוז, על האפשרות סוף סוף לקחת זמן לטפל בעצמך באופן אינטנסיבי מהסוג הזה אחרי כל כך הרבה שנים של טיפול שעשית בו דברים יפים אבל אולי לא עד הסוף. אני מאמינה שלתקופה של פרישה (חלקית) מהעולם כדי לטפל בעצמך יכולה להיות השפעה הופכת עולמות.
ואני בעיקר מאמינה בך, וביכולת שלך, למרות הכאב, לחיות.
לאט לאט עכשיו נשמע לי הקצב הנכון.
מחבקת אותך חזק מאוד.

 

[clastic]

אני מרגיש קצת אשם, כי אולי תחשבי בטעות שלא הבנתי מה את מרגישה.

קראתי היטב את מה שכתבת, קראתי את המילים שעל פניהן נראו כואבות,
קצת אבודות, מבולבלות, מחפשות מזור.

וברגע שסיימתי לקרוא הבנתי שמכל זה שאבתי תחושה אחת מרכזית שמילאה אותי לגבייך: אופטימיות.

אני חושב שכל מי שקראה אותך חשה בזה.
את כותבת, וכאילו עונה לעצמך מייד בין השורות. אולי לא במודע.

כדורים חדשים קשים בהתחלה ומהמון סיבות הגיוניות לגמרי.
השינויים שהם מחוללים, חיוביים ככל שיהיו, הם עדיין שינויים ושינויים מביאים תהליכים לא פשוטים לפעמים.
כשנטלתי תרופות (פרוזק, לא הסכמתי 'להתקמצן' על פלוטין והמבין יבין

) לא נהנתי משינויים לטובה,
אפילו היו כמה דברים שהציקו לי ותמיד תהיתי מאילו שיפורים באיכות החיים הייתי יכול להנות אז (ואולי גם היום)
אם הייתי נותן צ'אנס נוסף לתרופה חדשה או אולי אפילו רק לשינוי במינון.
לכן - משמח מאוד לשמוע שבכל זאת יש לך (בעיקר) הטבות מאז השינוי.
קבלי זאת בהרבה סבלנות ותשומת לב לעצמך ואל תשכחי גם פשוט לעצור ולהנות לרגע מהטוב שקורה לך.

את מצליחה להוציא לא קצת, אלא הרבה אמת מתוכך.
ואת בוחרת באחד המקומות התומכים והנעימים ביותר לעשות את זה.
אל תכעסי על עצמך אם את לא מרגישה את הרצון לחיות בוער בך, זה בסדר.
לרצות לרצות לחיות (לא, לא טעיתי בכתיבה) זה דבר מאוד חשוב שהרבה אנשים
לא התברכו בו - ואת כן. זה פשוט דבר נהדר, וזה מקום יציב וחזק לצאת ממנו לדרך חדשה.

אם יש דבר אחד שמחזק את הרוח האדם זאת תעסוקה, ושיגרה.
כך שהעובדה שמצאת עבודה גם היא משמחת ונותנת הרבה תקווה ואופטימיות.
וזה שזה "ככה בקטנה, פעם, פעמיים בשבוע"? עוד יותר טוב, להתחיל לאט לאט. לא לקרוע את עצמך. להסתגל.

תמשיכי לכתוב "המון מילים". ותני לעצמך את ההזדמנות להאמין שאולי משהו טוב קורה לך.
הרושם שנוצר אצלי הוא שנכון שכואב ונכון שקשה - אבל ברקע את גם מתחילה להיות מודעת לשינויים לטובה.
העניין הוא שהם כרגע קצת מפחידים ומאיימים עלייך, כנראה בגלל שזאת תחושה שהפכה זרה עבורך.
לאט לאט. ובדרך הנכונה

 

[clastic]

(קורא את עצמי שוב...)

ומבין שיצא לי קצת כמו פרסומת ל Candy Land.

אז סליחה אם נשמעתי קצת... לא יודע, מתקתק להחליא.