נשברת ועפה
New member
לא יודעת..... [אולי טריגר]
לא יודעת מה אני עושה כאן, מצד שני אין ברירה מצד שלישי אני לא יודעת אם אצליח ככה.... שורפות לי העיניים מבכי, מבפנים שורף הרבה יותר אני שבורה והחלאה הזה מנסה לשבור אותי עוד יותר, איזו תמימה אני דאמט. באתי בגישה אחרת, כנועה, בוכה, מפורקת, כנה - כנה כפי שלא הייתי ever אני חושבת- הכל אמרתי, גם על העישונים והריטלין ובמטרה שיעזרו לי כי אני הולכת לסבול, מה זה עוזר להגיד הכל.... ובסוף משתמשים בזה לרעתי.... והזונדה כבר לא מזיזה לי, אבל לא נותמנים לי לקום מהמיטה, אני מרגישה שאני לבד ובא לי לצרוח לשמיים, הכל סוגר עליי, הדבר היחיד שנותר לי, כי על הכל, על כל הבריחות שלי אני מוותרת כשאני כאן - אין יותר במה לטשטש את הכאב, אין. מה שמעט מרגיע זה הסיגריות וגם זו נחמה קטנה אבל גם את זה לוקחים לי ואני משתגעתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת ובא לי רק .... שזה ייגמר כבר.... שהכל ייגמר...... כואב מדי. מתיש מדי. מפחיד מדי. חושך. חושך..... הצילו. ואיך אני במצב כלכך מפורק בעיקר נפשית ואני כאן בחדר בלי שאף אחד ייגש, ישאל, כלום.... רק דואגים לדבר איתי על חוקים וכללים ושיתוף פעולה. לא יעזור כמה אני אשנה גישה, כבר יש עליי דעה מגובשת. וידעתי, ידעתי שהוא ינסה לשים לי רגל ולשבור אותי. אין לי כוח, אין לי כוח. לפחות כאן אני משוחררת מאימת הבולמוסים, אני עייפה מהם, אני שונאת אותם, אני רק רוצה שקט, רק שקט ולנשום, כי אני נחנקת..... אני לא יודעת מה יהיה איתי, אני לא יודעת. אני מפחדת. לא יודעת איך להיות עם עצמי מבלי להשתגע, לא יודעת למה כל הזמן לא טוב לי..... ולא יודעת מה לעשות כדי שתבוא הקלה. אני כלכך מיואשת שאני כבר לא מצליחה להאמין בכלום. נחלשתי, דעכתי, אבדתי ואיבדתי. נמאס לי מעצמי ומכל המלחמות שאני מנסה להלחם בו זמנית והכל מעורער ומערער אותי ואני לא יודעת, כלום, כבר לא יודעת כלום. לא יודעת לשחרר. הכל מפחיד אותי. אני צועקת מבפנים ואף אחד לא שומע.......... אף אחד לא שומע..................
אולי אני באמת אבודה כבר. אולי לא נשאר מה להציל. ולמה ואיך להמשיך.... כשאני לא מוצאת טעם..........???? אני רואה הכל שחור, אני לא רואה את עצמי מצליחה להיות חלק מהחיים האלו, אני באמת לא רואה את זה
לא יודעת מה אני עושה כאן, מצד שני אין ברירה מצד שלישי אני לא יודעת אם אצליח ככה.... שורפות לי העיניים מבכי, מבפנים שורף הרבה יותר אני שבורה והחלאה הזה מנסה לשבור אותי עוד יותר, איזו תמימה אני דאמט. באתי בגישה אחרת, כנועה, בוכה, מפורקת, כנה - כנה כפי שלא הייתי ever אני חושבת- הכל אמרתי, גם על העישונים והריטלין ובמטרה שיעזרו לי כי אני הולכת לסבול, מה זה עוזר להגיד הכל.... ובסוף משתמשים בזה לרעתי.... והזונדה כבר לא מזיזה לי, אבל לא נותמנים לי לקום מהמיטה, אני מרגישה שאני לבד ובא לי לצרוח לשמיים, הכל סוגר עליי, הדבר היחיד שנותר לי, כי על הכל, על כל הבריחות שלי אני מוותרת כשאני כאן - אין יותר במה לטשטש את הכאב, אין. מה שמעט מרגיע זה הסיגריות וגם זו נחמה קטנה אבל גם את זה לוקחים לי ואני משתגעתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתתת ובא לי רק .... שזה ייגמר כבר.... שהכל ייגמר...... כואב מדי. מתיש מדי. מפחיד מדי. חושך. חושך..... הצילו. ואיך אני במצב כלכך מפורק בעיקר נפשית ואני כאן בחדר בלי שאף אחד ייגש, ישאל, כלום.... רק דואגים לדבר איתי על חוקים וכללים ושיתוף פעולה. לא יעזור כמה אני אשנה גישה, כבר יש עליי דעה מגובשת. וידעתי, ידעתי שהוא ינסה לשים לי רגל ולשבור אותי. אין לי כוח, אין לי כוח. לפחות כאן אני משוחררת מאימת הבולמוסים, אני עייפה מהם, אני שונאת אותם, אני רק רוצה שקט, רק שקט ולנשום, כי אני נחנקת..... אני לא יודעת מה יהיה איתי, אני לא יודעת. אני מפחדת. לא יודעת איך להיות עם עצמי מבלי להשתגע, לא יודעת למה כל הזמן לא טוב לי..... ולא יודעת מה לעשות כדי שתבוא הקלה. אני כלכך מיואשת שאני כבר לא מצליחה להאמין בכלום. נחלשתי, דעכתי, אבדתי ואיבדתי. נמאס לי מעצמי ומכל המלחמות שאני מנסה להלחם בו זמנית והכל מעורער ומערער אותי ואני לא יודעת, כלום, כבר לא יודעת כלום. לא יודעת לשחרר. הכל מפחיד אותי. אני צועקת מבפנים ואף אחד לא שומע.......... אף אחד לא שומע..................
