לא טובה כמו שחשבתי.

[פרפר נסתר]

לא טובה כמו שחשבתי.

הציונים מתחילים להגיע. אני מרגישה כל כך רקובה. אני כל כך שונאת את עצמי על הציונים שלי. איזו בינוניות. והכי גרוע, שכבר אין לי את מי להאשים, כי אני כבר לא בדיכאון, ואני כבר לא חלשה. והכל בסדר איתי. אז למה נפלתי לכזו בינוניות? איך זה יכול להיות שכשהייתי בשיא הדיכאון שלי הממוצע שלי היה 93, ועכשיו הוא רק הולך ומדרדר? אין לזה שום תירוץ. פשוט עצלנית. כמו כולם. שום דבר מיוחד כנראה. (רק שאני אפילו יותר גרועה מכולם, כי הם עצלנים כי הם יודעים שהם בינוניים. אבל אני כנראה שחצנית ועצלנית. ולא ממצה את עצמי) אני בחופש מהפסיכולוגית, בגלל תקופת המבחנים. אני לא יודעת אם אני רוצה לחזור אליה. אני לא רוצה ללכת אליה יותר.

 

[levshavur]

לפרפר נסתר

שלום לך ציונים בינוניים זה גם בסדר חבל שאת שופטת את עצמך כל כך חזק... ולגביי הפסיכולוגית למה את רוצה לעזוב אותה? מה ההתלבטות שלך? לבשה.

 

[פרפר נסתר]

אתן חושבות שמותר לי?

כל פעם שאני מצוברחת נורא בא לי משהו מתוק וטעים. ולפנק את עצמי. אבל אני מרגישה שזה לא בסדר, כי זו אכילה רגשית ואני צריכה להימנע מזה. הרגשתי את זה גם אחרי הפגישה האחרונה עם הפסיכולוגית, אבל אז הצלחתי להתאפק. אני מקווה שאין שום דבר שווה לאכול בבית. ככה אני אצליח להתאפק.

 

[פרפר בתוך אגרוף]

תניחי לעצמך.

בלי הביקרותיות והשיפוטיות הקשים האלו כלפי עצמך, יהיה לך הרבה יותר קל לראות את הדברים בפרופורציות- יכול להיות שהציונים שלך לא משהו. זה לא סוף העולם. אפשר כמובן לנסות ולשפר אותם. אבל זה לא אומר שאת כל המילים הקשות האלו. צריך למצוא את הגודל של זה- זה לא מעולה וזה משמעותי עבורך, אבל זה גם לא הכי נורא בעולם... ככה גם לגבי האכילה. מותר קצת, מותר להתנחם בטיפה אוכל, אכילה רגשית זה לא דבר אסור- כל אדם אוכל קצת לפי רגש ולפי מצברוח, ויש באוכל משהו מנחם, רק כשזה בפרופורציה... פרקטית, נסי לעשות מקלחת, להרגע בדרך אחרת, ואז לבחור מתוך שליטה משהו טעים וכיפי לאכול, בלי לאסור על עצמך אך בלי שזה יבוא רק ממקום של פורקן לתוך האוכל....

 

[קולדון]

אני חושבת קצת אחרת מרחלי..

נראה שבבירור זו אכילה רגשית, את מרגישה רע, את קשה עם עצמך.. ואם תפני לאכילה רגשית, לא שזה הדבר הכי נוראי בעולם, אבל זה כן יבוא על חשבון השינוי המחשבתי שהכי יהיה בריא לך לעשות. והוא- מותר להתבעס. רצית להצליח, והתאכזבת מהתוצאה. זה טבעי. ואני חושבת שזה נפלא להתאכזב כי זה אומר שיש ציפייה ויש תקווה ויש רצון וכל זה בעיני מאוד חיובי. העניין הוא- יחד עם הציפיות והרצון והתקווה, ללמוד להכיל את האכזבה. לא לבטל אותה תוך שניה עם ממתק, שזה קצת כמו סם מהבחינה הזו. אלא לסבול אותה, לבכות אותה, לכעוס, להתעצבן... ואח" גם להרגע ולראות שהשד לא נורא כל כך. אפשר לשפר ציונים, וגם, בסך הכל את בנאדם ומותר לך לפעמים לא להיות על 93. באמת- מותר לך. למה את נאחזת במצוינות הזו כל כך? היא הורגת את כל מה ש"רק" טוב-מאוד...

 

[פרפר נסתר]

אוף.

אמא באה להיות איתי. אמא ראתה פחית ישנה של שתייה בחדר שלי. היא אמרה: את לא צריכה לשתות שתייה מתוקה. אני התחלתי לבכות, כמו מפגרת. שהיא לא צריכה להגיד דברים כאלה. אמא אמרה שהיא לא מסכימה, ושאני לא יכולה להשתיק אותה בנושא הזה. ואז היא הלכה. ואני המשכתי לבכות כמו מפגרת. אז לקחתי שני כדורי הרגעה. אפילו שלא היה לי התקף חרדה. רק רציתי להירגע. להעלים את הגועל הזה. אבל אני עדיין מרגישה את הגועל הזה, בכל הגוף. את כל השנאה הזו. ואין לי עם מי לדבר. כי כל החברות שלי רזות. כל החברות שלי יפות. ואין להן סיבה לשנוא את עצמן. ומה כבר אפשר להגיד לי? תעשי דיאטה. את באמת שמנה. את לא צריכה לבכות בגלל זה, פשוט תפסיקי לקחת את זה קשה. על כל דבר שאני מאשימה את עצמי, אחר כך אני בוכה. אולי פשוט אני אתחיל לקחת את עצמי בידיים, במקום לבכות כל הזמן, כאילו שזה מישהו אחר שעשה לי. זו אשמתי, אז אין לי על מה לבכות (קיוויתי שאמא תחזור לרכך אותי אחר כך, אבל היא לא חזרה. הלוואי ולא הייתי צריכה להתמודד עם עצמי)

 

[אלומת האור]

לא כל החברות שלך רזות.

אני חברה שלך

 

[פרפר נסתר]

 

[פרפר בתוך אגרוף]

לא צריך אישור כדי לבכות.

יש לך כאב. ומותר לבכות אותו. בלי לשאול מי אשם ומי צריך לקחת אחריות... זה לא משנה אם האמת היא שאת בעודף משקל או לא. זכותך לצפות שאמא שלך תהיה מקום שבו את מקבלת הכלה ותמיכה אינסופיות, בלי שיפוטיות מכל סוג שהיא. זה מה שאנחנו רוצים מאמהות. גם אם היא מאכזבת, תדעי לבכות על זה, לא שוב לזרוק את זה על הגוף שלך...

 

[ג ר נ י ו ם]

זו קלישאה אבל אלה בסך הכל ציונים

וציונים בינוניים לא אומרים שאת בינונית, כמו שציונים מעולים לא בהכרח אומרים שאת מעולה או ציונים גרועים שאת גרועה. ואני כותבת את זה משני צידי המתרס, כמי שמקבלת ציונים וכמי שנותנת אותם. זה פשוט כל כך לא חשוב. אני מכירה חרא של אנשים שמקבלים ציונים מעולים, לפעמים אני נותנת לאנשים שאני בזה להם ציונים מעולים, כי מה לעשות, הם עמדו בציפיות של משימה סצפיפית. לא יותר מזה. זה הכל. הדברים החשובים נמצאים במקומות אחרים. את נהנית ממה שאת עושה? את מאמינה שיש לזה ערך? את שמחה? מה היית מבקשת עוד לעצמך? לאן עוד היית רוצה להגיע? תשמרי על עצמך...