לא בכיתי כבר שנים.
לא בכיתי כבר שנים. מאז שהייתי ילד קטן. גם לא בהלוויות חברים שנפלו בלבנון, בעזה. אבל בימים אלה העצב כ"כ מכביד, מועקה גדולה שיושבת בבטן. ושמעתי שיר ברדיו, שיר מוכר, מתנגן הרבה לאחרונה, דווקא מנגינה שמחה: "עם היד באוויר, ציירתי את החוף רוח ים, שני אחים, יושבים קרוב בחול מתחברים לגלים ולא רואים ת'סוף עכשיו טוב." והעיניים מתמלאות דמעות. המועקה בבטן לוחצת. הלב אומר די. די עם המוות הזה סביבנו, באוויר. מוות של ילדים קטנים, של בחורים צעירים, שלנו ושלהם. די עם האוטובוסים המפוצצים, הבתים ההרוסים פשוט די. תנו לחיות בארץ הזו. "עם שברי הימים הגעתי אל החוף שם אתה אמיתי וכל השאר כבר לא מתחבר לגלים ולא רואה ת'סוף עכשיו טוב"
לא בכיתי כבר שנים. מאז שהייתי ילד קטן. גם לא בהלוויות חברים שנפלו בלבנון, בעזה. אבל בימים אלה העצב כ"כ מכביד, מועקה גדולה שיושבת בבטן. ושמעתי שיר ברדיו, שיר מוכר, מתנגן הרבה לאחרונה, דווקא מנגינה שמחה: "עם היד באוויר, ציירתי את החוף רוח ים, שני אחים, יושבים קרוב בחול מתחברים לגלים ולא רואים ת'סוף עכשיו טוב." והעיניים מתמלאות דמעות. המועקה בבטן לוחצת. הלב אומר די. די עם המוות הזה סביבנו, באוויר. מוות של ילדים קטנים, של בחורים צעירים, שלנו ושלהם. די עם האוטובוסים המפוצצים, הבתים ההרוסים פשוט די. תנו לחיות בארץ הזו. "עם שברי הימים הגעתי אל החוף שם אתה אמיתי וכל השאר כבר לא מתחבר לגלים ולא רואה ת'סוף עכשיו טוב"