לא בכיין, רק מספר
פלשבק מכיתה ז´ בתחילת כיתה ז´ זה היה. בתחילת כיתה ז´ הרגשתי בפעם הראשונה בחיי מושפל. זו לא הייתה סתם השפלה מהסוג שנשכח אחרי עשר דקות. לא מבוכה רגעית ,הסמקה מסגירה של גנב קטן שנתפס במכולת מכניס ממתק לכיס. זו הייתה השפלה חודרת כמו חץ מלובן ישר אל תוך הלב, פתאם הגרון מתייבש ואתה מרגיש כאילו גרעין של מנגו תקוע לך בתוכו. העיניים מתחילות להתמלא בדמעות אבל אסור להן לצאת מחלל העין כי זה כבר נחשב בכי ואסור לך לבכות , אתה כבר גבר. בסוף הקיץ שעבר היית בן שלוש עשרה עשו לך בר מצווה במתנ"ס המקומי. אתה ללא ספק גבר, חוצ´מזה שהחיים המזוינים האלה העבירו אותך רגעים מספיק קשים יותר ממחצית חייך אתה יתום , ואתה רק "גבר" בן שלוש עשרה. זה היה בכיתה ז´ יצאתי כמו כל תלמידי היישוב ללמוד בעיר הקרובה. כל בוקר בשעה שבע וחצי עלינו על ההסעה שלקחה אותנו מהמציאות שלנו אל מציאות אחרת, יפה יותר. לא היו בתי דירות, לכולם הייתה גינה גדולה, הכל היה נראה ירוק יותר, במקרה הזה הדשא של השכן באמת היה ירוק יותר. אבל למרות הפערים הכלכליים חשבתי בתמימותי שכולם בכיתה היו שווים כולל אני, עד אותו יום שבקרתי אצל דני שטיין כדרכם של ילדים בגיל זה התחברנו אני ודני, אני עוזר לו בתנ"ך הוא עוזר לי בחשבון ,אוכלים יחד משחקים יחד כדורגל, כדורסל, טניס על קיר בית הספר בהפסקה הגדולה יום אחד לקראת סוף היום דני הזמין אותי לבוא אליו הביתה להכין שיעורים ולשחק במחשב החדש שקנו לו. אני נורא התלהבתי, חיכיתי כבר שהיום ייגמר כדי שנוכל ללכת אליו הביתה לראות את המחשב. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מחשב , הדבר הקרוב ביותר למחשב שראיתי לפני כן היה משחק טלוויזיה "קומודור 64". בסופו של דבר היום נגמר והלכנו לבית של דני , בית גדול עם דשא ופרחים ,ועץ אלון גדול וחזק עם ענפים שריריים שמתוך אחד מהם השתלשלה נדנדה. דני שלף מפתח מהתיק ונכנסנו פנימה, דני הקיש מספר סודי בכדי לנטרל את האזעקה, אני נורא התרשמתי אצלנו ביישוב בקושי נועלים את הדלתות ואם כבר הדלת נעולה אז כמו אצל כולם המפתח מוחבא "היטב" בארון חשמל. בסלון של דני היו שתי כורסאות עור גדולות אחת שחורה ואחת לבנה בקצה החדר היה מונח פסנתר כנף שחור, אני זוכר שטיפת שמיים והמון עננים השתקפו מבעד לחלון המרפסת על כנף הפסנתר. עלינו במדרגות לחדרו של דני , על הקיר היו תלויות תמונות ומסיכות של נשים אפריקניות עבות שפתיים. זה הזכיר לי שבפורים לפני שנתיים אימא שלי חיפשה את אחי שאול לקיזי מהסדרה שורשים. מעל למיטה של דני התנוסס דגל של ארה"ב ולצדו פוסטר של אף 15, בהיתי במטוס כמה דקות ביופי שלו בעצמה שהוא משדר, אחרי שבחנתי אותו מכל הכיוונים הורדתי מבט לכיוון המיטה והתפלאתי לראות שזו לא מיטה נפתחת. שאלתי את דני איפה אחים שלו ישנים והוא ענה שלכל אח יש חדר משלו כי אימא שלו מאמינה שפרטיות זה דבר חשוב, התביישתי לספר לדני שבחדר שהוא מחצית מחדרו אני חולק מיטה נפתחת ומזרון עם שני אחיי שאול ושוקי. אחרי שסיימנו להכין שעורי בית, דני הציע שנרד למטבח לאכול משהוא. בדרך עברנו דרך חדר הטלוויזיה "שמיועד אך ורק לצפייה בטלוויזיה ולבלוי זמן איכות משפחתי" שאלתי את דני אם "זמן איכות משפחתי" הכוונה למשחקים, הוא הרים גבה ואמר "מה פתאום למשחקים למשחקים יש חדר משחקים" ופתח את הדלת לחדר שבו היה המחשב ועוד משחקים אחרים שלא עניינו אותי כלל מרגע שראיתי את המחשב. "זמן איכות הכוונה לצפייה משותפת וניהול שיחות לליבון בעיות תקשורת ויצירת הבנה והדדיות בין חברי הבית" לא התייחסתי למה שהוא אמר והתקדמתי לעבר המחשב. דני משך אותי ביד ואמר "קודם נאכל משהוא אח"כ נשחק במחשב" ירדנו במדרגות שמעתי את הדלת נפתחת וקול צורם צעק "דני דני´לה אתה בבית?" דני השיב "כן סבתא" הסבתא שפשטה מעיל פרווה תלתה אותו על הקולב בכניסה והסתובבה אלינו בחיוך , פתאום היא נעצה בי מבט בוחן ועיקמה את פרצופה, כאלו הכירה אותי קודם כאילו גנבתי לה את הארנק אני הישרתי מבטי לעברה וחייכתי בנימוס, למרות גילה המבוגר הייתה אישה נאה, שערה היה זהוב אסוף בקפידה למין תסרוקת מורכבת ויפה, עיניה היו כחולות וחודרות, היא בחנה אותי מקצה שיערותיי עד לזוג הנעליים הזולות שהיו על רגליי , היא המשיכה להתבונן בנעליי , אני הורדתי מבט לעבר הנעליים, חשבתי אולי השרוכים שלי אינם שרוכים, אולי יש לי חרא בנעליים, אבל לא, השרוכים היו בסדר, ריח רע לא היה פשוט הם לא היו אלה נעליי נייק או ריבוק היו אלה נעליים תוצרת הארץ , תפארת מפרץ חיפה ואז היא החלה לחקור את דני בלי לחכות לתשובה - "מי זה ?" - "מה הוא עושה פה?" - "איפה הוא גר?" - "מתי הוא הולך ?" - " מי לוקח אותו הביתה ?" ואז אמרה "דני, אני מציע שתגיד יפה שלום לחבר שלך, אתה יודע שאני לא אוהבת שאתה משחק עם השוורצע האלה, זה מפריע לך להתקדם בלימודים וחצ´מזה אני לא חושבת שיש מספיק אוכל לשניכם". קפאתי במקום זרמים חמים וקרים שטפו את גופי הרגשתי דקירות של מליון סיכות בגב ובפרצוף רציתי לצרוח רציתי לצעוק לבכות אבל לא יצא לי קול עמדתי מבויש וביקשתי מדני שיביא לי את התיק לקחתי את התיק מדני לא החזרתי לו שלום ויצאתי מושפל. מיהרתי לכיוון בית הספר בתקווה לתפוס את ההסעה , התחלתי לרוץ וכמאתיים מטר לפני התחנה ראיתי את האוטובוס האחרון עוזב את התחנה. המשכתי לרוץ מהר יותר והדמעות החלו לזלוג מעיני וככל שההסעה נתרחקה וככל שנחלש כחי הבכי התחזק. עמדתי באמצע הכביש זרקתי את התיק בכעס על הכביש טמנתי את הפרצוף בין שתי כפות ידיי ובכיתי. מכונית שהגיעה במהירות מאחוריי נעצרה בחריקת בלמים הנהג צפר צפירה ממושכת והחל לצעוק : "יא חתיכת אידיוט בן זונה אתה רוצה להתאבד תקפוץ מהגג אל תעמוד באמצע הכביש" הרמתי את התיק מהרצפה , מחיתי את הדמעות מעיניי בעזרת השרוול הימני של החולצה והתחלתי לצעוד לכיוון הבית שהיה במרחק חצי שעה נסיעה באוטובוס. נורא פחדתי שיחטפו אותי הייתי ילד קטן רזה וצנום שהתהלך על כביש ראשי מבודד ממקום יישוב שברקע הארץ ישראלי הסכסוך הערבי ישראלי גואה, אבל לא זה מה שהעסיק את מחשבתי. הייתי עסוק בלשחזר את ההשפלה שספגתי מסבתא של דני רק שבכל שחזור היה סוף אחר . באחד השחזורים עמדתי זקוף ואיתן מולה הבטתי לה בעיניים ואמרתי לה: " גברת שטיין, באמת תודה על האירוח אבל השוורצע לא צריך את הטובות שלכם ובטח לא את האוכל שלכם יש לו מספיק אוכל בבית" ולצאת בראש זקוף. בשחזור אחר פשוט שברתי לה את כל העצמות ומלקתי לה הראש מהמקום. כשהגעתי לכביש המהיר התמקדתי בניחום עצמי והשוויתי את הבית והמשפחה שלי למשפחה של דני תוך עמידה על הצדדים היפים של משפחתי. אימא שלי בחיים לא הייתה מעליבה ילד קטן, אפילו ילד רע, ואצלנו בבית היינו יושבים מול הטלוויזיה כל האחים עם החברים מהשכונה ואוכלים כל מה שיש לא משנה מה, בד"כ זה היה לחם שחור עם שוקולד "השחר" ותה עם נענע . לא היה לנו חדר משחקים ולא מחשב חדש אבל כל מי שנכנס הרגיש בבית. באותו יום חורף כשמכוניות ומשאיות חולפות על פני והודפות אותי בגלים חזקים של רוח הבנתי שישראל מורכבת לא רק מיהודים וערבים אלא מיהודים מסוג אחד ויהודים מסוג אחר לפני כן לא נתקלתי ביהודים מהסוג האחר כי ביישוב שלי כל היהודים היו מאותו סוג. כבר למחרת בכיתה הצלחתי לזהות את הסוג האחר לשמות המשפחה שלהם הייתה משמעות בעברית או שהסוף שלהן היה סקי ביץ´ או שטיין. לרב גוון עורם היה בהיר יותר ועיניהם היו בהירות יותר התפלאתי על עצמי שהייתי תמים ולא ראיתי את ההבדלים עוד לפני כן. נזכרתי שבתחילת השנה המורה בקשה מכל תלמיד לספר על שרשי משפחתו ואני הייתי התלמיד היחיד שהוריו עלו לארץ ממרוקו, בכיתה ז´ לא התביישתי בכך וגם היום אינני מתבייש. אלא גא במוצא משפחתי. דבר אחד מעציב אותי מאותו יום משמעותי בחיי , מעציב אותי שדני עמד בשקט בזמן שסבתא שלוהעליבה אותי, מאותו יום לא דברתי עם דני יותר.
פלשבק מכיתה ז´ בתחילת כיתה ז´ זה היה. בתחילת כיתה ז´ הרגשתי בפעם הראשונה בחיי מושפל. זו לא הייתה סתם השפלה מהסוג שנשכח אחרי עשר דקות. לא מבוכה רגעית ,הסמקה מסגירה של גנב קטן שנתפס במכולת מכניס ממתק לכיס. זו הייתה השפלה חודרת כמו חץ מלובן ישר אל תוך הלב, פתאם הגרון מתייבש ואתה מרגיש כאילו גרעין של מנגו תקוע לך בתוכו. העיניים מתחילות להתמלא בדמעות אבל אסור להן לצאת מחלל העין כי זה כבר נחשב בכי ואסור לך לבכות , אתה כבר גבר. בסוף הקיץ שעבר היית בן שלוש עשרה עשו לך בר מצווה במתנ"ס המקומי. אתה ללא ספק גבר, חוצ´מזה שהחיים המזוינים האלה העבירו אותך רגעים מספיק קשים יותר ממחצית חייך אתה יתום , ואתה רק "גבר" בן שלוש עשרה. זה היה בכיתה ז´ יצאתי כמו כל תלמידי היישוב ללמוד בעיר הקרובה. כל בוקר בשעה שבע וחצי עלינו על ההסעה שלקחה אותנו מהמציאות שלנו אל מציאות אחרת, יפה יותר. לא היו בתי דירות, לכולם הייתה גינה גדולה, הכל היה נראה ירוק יותר, במקרה הזה הדשא של השכן באמת היה ירוק יותר. אבל למרות הפערים הכלכליים חשבתי בתמימותי שכולם בכיתה היו שווים כולל אני, עד אותו יום שבקרתי אצל דני שטיין כדרכם של ילדים בגיל זה התחברנו אני ודני, אני עוזר לו בתנ"ך הוא עוזר לי בחשבון ,אוכלים יחד משחקים יחד כדורגל, כדורסל, טניס על קיר בית הספר בהפסקה הגדולה יום אחד לקראת סוף היום דני הזמין אותי לבוא אליו הביתה להכין שיעורים ולשחק במחשב החדש שקנו לו. אני נורא התלהבתי, חיכיתי כבר שהיום ייגמר כדי שנוכל ללכת אליו הביתה לראות את המחשב. זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי מחשב , הדבר הקרוב ביותר למחשב שראיתי לפני כן היה משחק טלוויזיה "קומודור 64". בסופו של דבר היום נגמר והלכנו לבית של דני , בית גדול עם דשא ופרחים ,ועץ אלון גדול וחזק עם ענפים שריריים שמתוך אחד מהם השתלשלה נדנדה. דני שלף מפתח מהתיק ונכנסנו פנימה, דני הקיש מספר סודי בכדי לנטרל את האזעקה, אני נורא התרשמתי אצלנו ביישוב בקושי נועלים את הדלתות ואם כבר הדלת נעולה אז כמו אצל כולם המפתח מוחבא "היטב" בארון חשמל. בסלון של דני היו שתי כורסאות עור גדולות אחת שחורה ואחת לבנה בקצה החדר היה מונח פסנתר כנף שחור, אני זוכר שטיפת שמיים והמון עננים השתקפו מבעד לחלון המרפסת על כנף הפסנתר. עלינו במדרגות לחדרו של דני , על הקיר היו תלויות תמונות ומסיכות של נשים אפריקניות עבות שפתיים. זה הזכיר לי שבפורים לפני שנתיים אימא שלי חיפשה את אחי שאול לקיזי מהסדרה שורשים. מעל למיטה של דני התנוסס דגל של ארה"ב ולצדו פוסטר של אף 15, בהיתי במטוס כמה דקות ביופי שלו בעצמה שהוא משדר, אחרי שבחנתי אותו מכל הכיוונים הורדתי מבט לכיוון המיטה והתפלאתי לראות שזו לא מיטה נפתחת. שאלתי את דני איפה אחים שלו ישנים והוא ענה שלכל אח יש חדר משלו כי אימא שלו מאמינה שפרטיות זה דבר חשוב, התביישתי לספר לדני שבחדר שהוא מחצית מחדרו אני חולק מיטה נפתחת ומזרון עם שני אחיי שאול ושוקי. אחרי שסיימנו להכין שעורי בית, דני הציע שנרד למטבח לאכול משהוא. בדרך עברנו דרך חדר הטלוויזיה "שמיועד אך ורק לצפייה בטלוויזיה ולבלוי זמן איכות משפחתי" שאלתי את דני אם "זמן איכות משפחתי" הכוונה למשחקים, הוא הרים גבה ואמר "מה פתאום למשחקים למשחקים יש חדר משחקים" ופתח את הדלת לחדר שבו היה המחשב ועוד משחקים אחרים שלא עניינו אותי כלל מרגע שראיתי את המחשב. "זמן איכות הכוונה לצפייה משותפת וניהול שיחות לליבון בעיות תקשורת ויצירת הבנה והדדיות בין חברי הבית" לא התייחסתי למה שהוא אמר והתקדמתי לעבר המחשב. דני משך אותי ביד ואמר "קודם נאכל משהוא אח"כ נשחק במחשב" ירדנו במדרגות שמעתי את הדלת נפתחת וקול צורם צעק "דני דני´לה אתה בבית?" דני השיב "כן סבתא" הסבתא שפשטה מעיל פרווה תלתה אותו על הקולב בכניסה והסתובבה אלינו בחיוך , פתאום היא נעצה בי מבט בוחן ועיקמה את פרצופה, כאלו הכירה אותי קודם כאילו גנבתי לה את הארנק אני הישרתי מבטי לעברה וחייכתי בנימוס, למרות גילה המבוגר הייתה אישה נאה, שערה היה זהוב אסוף בקפידה למין תסרוקת מורכבת ויפה, עיניה היו כחולות וחודרות, היא בחנה אותי מקצה שיערותיי עד לזוג הנעליים הזולות שהיו על רגליי , היא המשיכה להתבונן בנעליי , אני הורדתי מבט לעבר הנעליים, חשבתי אולי השרוכים שלי אינם שרוכים, אולי יש לי חרא בנעליים, אבל לא, השרוכים היו בסדר, ריח רע לא היה פשוט הם לא היו אלה נעליי נייק או ריבוק היו אלה נעליים תוצרת הארץ , תפארת מפרץ חיפה ואז היא החלה לחקור את דני בלי לחכות לתשובה - "מי זה ?" - "מה הוא עושה פה?" - "איפה הוא גר?" - "מתי הוא הולך ?" - " מי לוקח אותו הביתה ?" ואז אמרה "דני, אני מציע שתגיד יפה שלום לחבר שלך, אתה יודע שאני לא אוהבת שאתה משחק עם השוורצע האלה, זה מפריע לך להתקדם בלימודים וחצ´מזה אני לא חושבת שיש מספיק אוכל לשניכם". קפאתי במקום זרמים חמים וקרים שטפו את גופי הרגשתי דקירות של מליון סיכות בגב ובפרצוף רציתי לצרוח רציתי לצעוק לבכות אבל לא יצא לי קול עמדתי מבויש וביקשתי מדני שיביא לי את התיק לקחתי את התיק מדני לא החזרתי לו שלום ויצאתי מושפל. מיהרתי לכיוון בית הספר בתקווה לתפוס את ההסעה , התחלתי לרוץ וכמאתיים מטר לפני התחנה ראיתי את האוטובוס האחרון עוזב את התחנה. המשכתי לרוץ מהר יותר והדמעות החלו לזלוג מעיני וככל שההסעה נתרחקה וככל שנחלש כחי הבכי התחזק. עמדתי באמצע הכביש זרקתי את התיק בכעס על הכביש טמנתי את הפרצוף בין שתי כפות ידיי ובכיתי. מכונית שהגיעה במהירות מאחוריי נעצרה בחריקת בלמים הנהג צפר צפירה ממושכת והחל לצעוק : "יא חתיכת אידיוט בן זונה אתה רוצה להתאבד תקפוץ מהגג אל תעמוד באמצע הכביש" הרמתי את התיק מהרצפה , מחיתי את הדמעות מעיניי בעזרת השרוול הימני של החולצה והתחלתי לצעוד לכיוון הבית שהיה במרחק חצי שעה נסיעה באוטובוס. נורא פחדתי שיחטפו אותי הייתי ילד קטן רזה וצנום שהתהלך על כביש ראשי מבודד ממקום יישוב שברקע הארץ ישראלי הסכסוך הערבי ישראלי גואה, אבל לא זה מה שהעסיק את מחשבתי. הייתי עסוק בלשחזר את ההשפלה שספגתי מסבתא של דני רק שבכל שחזור היה סוף אחר . באחד השחזורים עמדתי זקוף ואיתן מולה הבטתי לה בעיניים ואמרתי לה: " גברת שטיין, באמת תודה על האירוח אבל השוורצע לא צריך את הטובות שלכם ובטח לא את האוכל שלכם יש לו מספיק אוכל בבית" ולצאת בראש זקוף. בשחזור אחר פשוט שברתי לה את כל העצמות ומלקתי לה הראש מהמקום. כשהגעתי לכביש המהיר התמקדתי בניחום עצמי והשוויתי את הבית והמשפחה שלי למשפחה של דני תוך עמידה על הצדדים היפים של משפחתי. אימא שלי בחיים לא הייתה מעליבה ילד קטן, אפילו ילד רע, ואצלנו בבית היינו יושבים מול הטלוויזיה כל האחים עם החברים מהשכונה ואוכלים כל מה שיש לא משנה מה, בד"כ זה היה לחם שחור עם שוקולד "השחר" ותה עם נענע . לא היה לנו חדר משחקים ולא מחשב חדש אבל כל מי שנכנס הרגיש בבית. באותו יום חורף כשמכוניות ומשאיות חולפות על פני והודפות אותי בגלים חזקים של רוח הבנתי שישראל מורכבת לא רק מיהודים וערבים אלא מיהודים מסוג אחד ויהודים מסוג אחר לפני כן לא נתקלתי ביהודים מהסוג האחר כי ביישוב שלי כל היהודים היו מאותו סוג. כבר למחרת בכיתה הצלחתי לזהות את הסוג האחר לשמות המשפחה שלהם הייתה משמעות בעברית או שהסוף שלהן היה סקי ביץ´ או שטיין. לרב גוון עורם היה בהיר יותר ועיניהם היו בהירות יותר התפלאתי על עצמי שהייתי תמים ולא ראיתי את ההבדלים עוד לפני כן. נזכרתי שבתחילת השנה המורה בקשה מכל תלמיד לספר על שרשי משפחתו ואני הייתי התלמיד היחיד שהוריו עלו לארץ ממרוקו, בכיתה ז´ לא התביישתי בכך וגם היום אינני מתבייש. אלא גא במוצא משפחתי. דבר אחד מעציב אותי מאותו יום משמעותי בחיי , מעציב אותי שדני עמד בשקט בזמן שסבתא שלוהעליבה אותי, מאותו יום לא דברתי עם דני יותר.
