איך עוזרים לילד? (שוב ארוך...../images/Emo10.gif )
מירי, לדעתי דווקא הנסיונות החוזרים של ההורים לאתר את הסיבה, מקשים על הקליטה. ואסביר. אני רוצה לדבר על על כוחה של השאלה, בעיקר עם ילדים צעירים. בשביל ילד, בשאלה יש תמיד רמז לתשובה. אם שאלו אותי, סימן שיש תשובה, ואני צריך לדעת אותה. לכן מאד מאד נדיר לשמוע מילד (או ממבוגר לא-בשל...) את התשובה: "לא יודע". או "אין הבדל". למשל - אם ישאלו אותו את מי אתה אוהב יותר, אמא או אבא? - (כולנו יודעים כבר שזו שאלה לא הוגנת. אבל למה?) גם אם הוא אוהב את שניהם אותו דבר, בגלל ניסוח השאלה ירגיש מחוייב לבחור. דבר נוסף שמאפיין חשיבה ילדית הוא שהם מנסים לרצות ("ר" בפתח), לענות "נכון". הם רוצים שאחרי התשובה יגידו להם: נכון, כל הכבוד! אם נשאל ילד כמה זה 2+2, והוא יגיד: 3, אנחנו נחייך ונשאל שוב: כמה? מהשאלה החוזרת הוא כבר מבין שהתשובה לא היתה נכונה, והוא ינסה שוב: 5? וכך הלאה, עד שיתן תשובה שאחריה לא נציק לו יותר... לדעתי, חשוב מאד לדובב את הילד ולשמוע "איך בגן". אבל בשלבי הקליטה הראשונים השאלה "למה אינך אוהב את הגן" מרמזת לו שהוא צריך לתת הסבר רציונאלי לרגשותיו. הסבר טוב, שיספק את הוריו. אני טוענת שהתשובה מאד ברורה, אבל קשה מאד להגדרה לילד. ברור שבהתחלה קצת מפחיד ואפילו עצוב ללכת למקום חדש, לשנות הרגלים, להתרגל, וכל זאת - בלי הורה צמוד. הסבר ברמה ובעומק כזה הוא קשה, עד בלתי אפשרי, לילד רך. אבל שאלת - אז הוא ינסה לענות. לכן אני כלל לא בטוחה שהוא באמת סובל מאלימות בגן. אבל כן בטוחה שהוא יודע שאלימות זה "סיבה טובה" לא להיות מרוצה. (וטוב שכך!) הרעיונות שלי עבורך מתמקדות כרגע בסיוע להסתגלות הילד. בהמשך, אם תרצי, אשמח לשוחח על התמודדות עם אלימות (ואוף, יש לי הרבה מה לומר בנושא...
) מה שאני מציעה זה לשנות גישה. א. לא לשאול אם רוצה ללכת לגן (בעצם השאלה, מבחינתו, יש הצעה שאולי ההחלטה אם ללכת או לא, נמצאת בידיו. וזו הטעייה), או אם אוהב את הגן (שוב, שאלה שמטרתה בעצם לקבל חיזוק ואישור מהילד על ההחלטה שההורים עשו. במערכת היחסים הורה-ילד, תפקיד ההורה הוא לחזק ולאשר את ילדו, ולא ההיפך!) ב. כשהילד מביע צער/כאב/התנגדות לגן, להגיב בשיקוף (אני שומעת אותך. אתה אומר שאתה לא אוהב את הגן. - שימי לב למבט המופתע ולהקלה שתחושי אצלו, בתגובה לאמירה כזו...), בקבלה (תודה שאתה מספר לי איך אתה מרגיש. עכשיו אני יודעת שאתה ממש לא אוהב את הגן) ובאישור (זה בסדר גמור להרגיש ככה. ראיתי שגם יוני בכה בבוקר בגן. נדמה לי שגם הוא מרגיש ככה. הרבה ילדים מרגישים ככה בתחילת השנה. גם אני, כשהייתי קטנה, בכיתי לאמא שלי - רק אם זה נכון! לא צריך לשקר) ג. הכי קשה - לעצור כאן! לא להציע דרכים להתמודד, לא "אבל כיף בגן". תאמיני בו שהוא כבר ידע אם כיף בגן או לא. הוא ממש לא צריך שיגידו לו. בכך שעשית את ב., הענקת לו את כל התמיכה שהוא זקוק לה. מכאן יוכל בקלות למצוא את דרכו שלו להתמודד ולהתגבר. לפי מה שאמרת הוא כבר התחיל - הוא נהנה מהפעילויות, והוא פונה לגננת לעזרה. שני סימנים מצויינים ליכולת התמודדות מעולה. מבחינה חינוכית, המסר הכי חשוב שאנו מעבירים לילד, בעשותנו כך, הוא שזה בסדר להיות עצוב. לא צריך מיד לברוח מההרגשה הזו. אני כאן איתך ובשבילך, ואתה תתקדם בקצב המתאים לך. זה בעיני ההיפך מה: אל תבכה, הנה, קח סוכריה, שלא תהייה עצוב. למה? "עצוב" זה רע? או אסור? אם ככה, כל פעם שאני עצוב, זה לא בסדר... אני לא בסדר... אני מאמינה שמי שלא עצוב, גם לא שמח. אין חיים בלי מוות. אין התחלה בלי סוף, ואין שמחה בלי עצב. מקווה שלא עייפתי אותך... ליאת
