לאן הגענו

סרפד

New member
סוף המיתוס

שרק הימין אלים. זו הסיבה העיקרית שאני לא משתתפת בפורומי אקטואליה/פוליטיקה. יש כל כך הרבה אלימות וכל כך הרבה הסתה. וכמו במקרה הזה, המנהלים הרבה פעמים משאירים הודעות כאלה, למרות שיש פה הסתה ברורה לרצח שהיא לא רק מנוגדת לכללי הפורומים, היא פשוט לא חוקית. על האספקטים המוסריים אני כבר לא מדברת, אבל לפחות העובדה שזה לא חוקי צריכה להביא לזה שהודעות כאלה תמחקנה. זה נותן לגיטימציה להסתה לרצח ואלימות בפורומים. לא שממש משנה הלגיטימציה לאנשים האלה. אולי צריך איזה גוף שיעקוב אחרי הודעות בפורומים, יודיע למשטרה ויזהיר את המאוימים ברצח, למרות שבד"כ ההודעות האלה הן רק "שחרור קיטור" ולא בעלות כוונה מעשית, אבל אף פעם אי אפשר לדעת לאן זה יתפתח. צריך לרסן את זה איכשהו.
 

קא זו או

New member
היסטוריה קלילה

השמאל אלים כמו הימין. יש לפחות מעשה רצח אחד טרום-המדינה שבוצע על ידי ההגנה, נאמר. בטח יש עוד כמה. אז שום מיתוס לא הסתיים כי הוא מעולם לא התחיל. אבל - רוצח ראש הממשלה הוא משורות הימין. השמאל מאז קום המדינה, אף נציג שלו, עוד לא רצח ראש ממשלה או אישות אחרת. למען הגילוי הנאות אני שמאלני, אני מצביע לרק"ח
 

סרפד

New member
מיתוס והיסטוריה הם שני דברים שונים

אני שומעת כל הזמן את הטענה שהאלימות באה רק מהימין. אני לא רוצה להכנס עם המשתתפים פה לדיון פוליטי/היסטורי על כמויות ואיכויות, זה גם תלוי בהגדרה של אלימות (למשל, יש מי שיגדירו דיכוי מתנגדים פוליטיים ע"י מניעת תעסוקה כסוג של אלימות ויש מי שיגדירו את זה אחרת), אבל טענת היסוד שהאלימות, בכל הגדרה שהיא, באה רק מהימין לא נכונה. שמעתי אפילו את הטענה שהנטיה לאלימות ואי-אלימות מובנות בערכי היסוד של הימין והשמאל. יש בזה משהו, לכאורה, אבל למעשה במבט על המתרחש בעולם, לתיאוריה הזו אין בסיס במציאות.
 

קא זו או

New member
אז אנחנו מסכימים שאלימות פוליטית

איננה נחלתו של צד אחד בלבד. איננו מסכימים כנראה לכך שרצח ראש ממשלה אלים ומסוכן יותר מהכרטיס האדום של מפא"י. מעניין מה השוואות יכולות לייצר וליצור.
 

סרפד

New member
ממה הסקת את המסקנה השניה?

אמרתי רק שהאלימות אינה נחלתו של צד אחד. זו הטענה היחידה שנגעתי בה. בעניין הכמויות והאיכויות לא רציתי לגעת כדי לא להכנס לויכוח הזה בפורום הזה, לאו דווקא בינך וביני. מספיקים לי הויכוחים שקראתי בנושא בפורומי פוליטיקה, אני לא רוצה לעורר פה דיונים טעונים בין שמאלנים לימנים. הבאתי את הדוגמה של מניעת עבודה ממתנגדים פוליטיים כאילוסטרציה לכך שאפשר לטעון שיש צורות שונות של אלימות. "או שתצטרף אלי או שהילדים שלך ימותו מרעב" - גם את זה ניתן להגדיר כאלימות. בארץ זו היתה מפא"י, במקומות אחרים בעולם אלה יכולות להיות מפלגות ימין. אבל אם כבר נגעת בעניין, אז בודאי שרצח ראש ממשלה יותר אלים מהכרטיס האדום של מפא"י, אבל אני לא בטוחה שהוא יותר מסוכן. גם אם נכניס לזה את האווירה שנוצרה וההסתה והלגיטימציה וכל השאר, כלומר נפסול את תיאוריית ה"מטורף הבודד", אני לא בטוחה שזה יותר מסוכן מדיכוי ממסדי שיטתי של האופוזיציה. והאופוזיציה במקרה הזה כללה גם את הימין וגם את השמאל ובעצם כל מפלגה אלטרנטיבית. אני רוצה לנטרל את הצד המפלגתי והמקומי פה, צריך לחשוב על זה במונחי האמצעי עצמו, בלי קשר לאידאולוגיה של המפלגה המיישמת אותו, שיכולה להיות מן הימין ויכולה להיות מן השמאל במקומות שונים בזמנים שונים.
 

קא זו או

New member
האמנם?

אם הנחת המוצא היתה שמפא"י היתה כמו המפלגה הקומוניסטית בבריה"מ אז יש צדק בדברייך, אבל לא זה מה שהיה, למרות הכרטיס האדום של מפא"י, שאבי למשל סבל ממנו רבות, אבל לא סבלנו מרעב, אגב..
 

סרפד

New member
אבא שלי כן סבל מרעב

והיה חסר בית ובכל זאת סרב להתפקד. והוא היה אז שמאלה ממפא"י, אגב. החבר שלו, שהיה נשוי והיה צריך לדאוג גם לפרנסת אשתו, נכנע והתפקד. הם היו פועלים, היתה אבטלה קשה, לא היו להם הרבה אלטרנטיבות. הדיכוי הופעל לא רק בכלים הפורמליים, אלא התבטא גם בהקצאת משרות באקדמיה, בפרסום שירה, אפילו לא פוליטית, בעיתונים וכיו"ב. מאלכסנדר פן, שהיה בעל עמדות קומוניסטיות, אפילו גזלו את הקרדיט כשמספר שירים שלו התפרסמו כ"שיר עממי". מאנשים מסוימים גזלו את הלחם, מאנשים אחרים גזלו את העיסוק המקצועי שלהם. לי זה נראה די מסוכן. אפילו אם ההתפקדות למפלגה יכולה להיות רק "על הנייר". זה מבהיר לך שממש לא כדאי לך לאמץ את העמדות הפוליטיות ה"לא נכונות", יוצר אווירה של איום, ובמידה שאתה לא נכנע לאיום אתה משלם את המחיר. ואנחנו מדברים בקנה מידה ממוסד שתוקף גם את ה"אנשים הקטנים" חסרי הישע, לא באיום מצד גורמים או ציבורים קיצוניים שאפשר להלחם בו, לפחות לכאורה, באמצעות רשויות החוק ודעת הקהל. כאן הרשויות היו מקור האיום. לי זה נראה לא פחות מסוכן.
 

קא זו או

New member
אוקיי

סיפורי זוועה מתקופת החושף המפאיניקית קיימים ולא נסיתי להכחיש אותם. גם אבי היה שמאלה ממפא"י וקידומו המקצועי עוכב זמן רב, אבל עדיין, אם את מדברת על שנות החמישים ותקופת הצנע, הרי זה לא ממש טיעון, הרוב רעבו. עם זאת, ולמרות זאת, הכיוונים הדיקטטוריים שאפיינו את בי.ג'י. אוזנו,לא להאמין, הדיקטטור הזקן אוזן רוב הזמן בעצם, ועל כן, אפילו תראי במפא"י מפלגה דיקטטורית, היסטורית הסכנה שבהּ והאיום שבה דוכא עד עפר בעשור השני של מדינת ישראל. לדעתי, כל השוואה בין הרצח וההסתה שהפעילה תנועה ימנית קיצונית, ועפ"י העיתונות מופעלת גם עכשיו לבין האלימות הממוסדת שהצבעת עליה בשנות החמישים בלתי אפשרית, כי: יגאל עמיר לא ייצג רק את עצמו למרות הנסיונות הנפתלים להראות שהוא חו"ח לא יצג אף אחד, רק את עצמו [איזו בדיחה עצובה]. אני חושב, שהשמאל הישראלי-הציוני העדיף כבר מאז קום המדינה את הפרקטיקה של"מסדרונות השלטון", לובי פוליטי, שחיתות ממוסדת, התפרקות ממוסדת- בכלל העדפה בורגנית די מצחיקה, כשחושבים על זה. אגב, סובול ב"ליל העשרים" הצביע על הכיוונים הממוסדים האלה בתוך השמאל האוונגרדי, זה שקרא את אוטו וינינגר, למשל, זה שגדל על ברכי מארקס ופרויד - נכון שסובול כתב את המחזה 50 שנים אחרי, אבל כיוון שהמחזה שלו נשען על קובץ "קהילתנו" וגם על תחקור חלק ממשתתפי אותה קבוצה [שגורלה היה מר ונמהר] אפשר להצביע על כיוונים כבר אז לקראטת ממוסדות ופרקטיקות פרלמנטריות שונות.
 
למעלה