לא יודעת אם את מסוגלת לדמיין
או להבין או לעכל. סביר להניח שגם היא לא. אחרי שעוברים כזה דבר,לפני שאפשר לפנות להורים או לחברה טובה או לעו"סית או לכל גורם אחר ולדבר על זה את צריכה להצליח לעמוד מול עצמך ולהודות שזה קרה,וזה לא פשוט בכלל.צריך להצליח להתגבר על טונות הבושה והאשמה והעלבון מול עצמך לפני שאפשר בכלל לשתף כל אחד אחר. מדובר על ילדה,ילדה שמנסה להדחיק מה שעובר עליה כי אין לה הכוחות להתמודד.ההתעלמות היא "הדרך הקלה ביותר".כשאת פותחת כזה נושא אתה מודה בפני עצמך שזה קרה,את צריכה לדבר על זה שוב ושוב ושוב וכל פעם לחיות את זה מחדש.את צריכה להיכנס פנימה ולחוות הכל מחדש כדי שתוכלי להוציא את זה החוצה ובשביל זה צריך כוחות אדירים והמון המון אומץ.כשאת שותקת את יכולה לדמיין שזה לא קורה,יכולה לרקום לך אגדות חלופיות ורק בלילה לבכות אל הכרית. יש כאלו שאחרי שנתיים מדברות,יש כאלו שאחרי 20 שנה ויש כאלו שלא ידברו על זה לעולם בלי קשר לכמה תיקשורתיים הם יהיו עם סביבתם הקרובה וכמה תומכת ואוהדת היא תיהיה.ההודאה הכי קשה היא זו בפני עצמך. לא אני ולא את היינו רוצות ליהיות במקום אותם הורים.את לא יכולה לצפות מראש את מכלול הנסיבות שיובילו לכזה מצב ואת דרך ההתמודדות של כל קורבן. אל תמהרי לשפוט,לא היית רוצה ליהיות במקומם ואל תגידי לי זה בחיים לא יקרה,כי זה יכול לקרות לכולם.פעם זה חיילים בבסיס,פעם זה החברה מהשכבה,פעם זה בני הגרעין בנחל,פעם זה הילדים מהבנין.פעם זאת ילדה זרה,פעם זאת הבת של השכנים ויום אחד זאת עלולה ליהיות הבת שלנו.בעולם המטורף שלנו זה יכול לקרות כמעט לכל אחת בצורה כזו אחרת בנסיבות כאלה או אחרות. אל תשפטי אדם שלא היית בנעליו.