יש דברים שהשתיקה יפה להם ואולי...
בשירים רבים מאוד, תופס מקום נכבד הדמיון. עצם הגישה האנמית של השיר ביחס למציאות. בשיר הופכים עצמים דוממים לחיים, ויוצרים אי ריאליות. יש שירים מיוחדים אותם שרה ריטה בהם תופס היסוד הפאנטאסטי, הקסם והפלא מקום מרכזי. אני מניח שהיות וריטה כתבה את השיר הזה כמוהה כמו גם השירים אליהם היא מתחברת יש בהם יסודי מיסטי, קוסמי שיש קושי בהבנה או בבהירות שלו. השורות שאת הזכרת הלקוחות מן השיר "לאלף נמר" BY ריטה, עוסקות לדעתי בנושא קסם וההפלגה על כנפי הדמיון שהוא מהווה מקום מרכזי מוכר ואהוד. בחלק מן הבתים בשיר אכן אפשר למצוא משהו המעוגן במציאות, בו הסיטואציה אקטואלית ובה הצהרה מסויימת "אני לא נהרגת כל כך בקלות ובטח לא כל כך מהר..." עם זאת, העוגן המציאותי הזה הוא בדיוק המקום מתוכו מפליגה הדוברת לעולם הדמיון ושוב חוזרת למציאות. בנוסף, כל שיר שיש בו מן הדמיוני והאבסורדי (שמש אפלה) בנוי מלכתחילה על הגוזמאה והאבסורד ומנוגד למציאות. השורות שהזכרת מבטאות באופן הכי מובהק את האבסורד בשיר שלמעשה צומח מתוך קרקע מאוד איתנה וברורה ובעת אמירה חד משמעית, יש דברים שאיתם אני מתרוממת הלאה גם אם זה אומר להתרומם אל מקומות אפלים (לשמש תכונה עיקרית של אור אולם להשתמש בשמש במובן של משהו אפל יכל להביא את הקורא/שומע למצב של עיוורון מוחלט. כל כך הרבה טוב נושא בחובו באותה מידה גם את הרע, והאפל. החום של השמש יכולה להיות נפלאה במידה הנכונה כמו גם אורה, ולראייה, ניסית פעם להתסכל אל תוך השמש? אל תוך אור כל כך גדול? אם עשית כן לבטח ראית חשכה/אפלה גדולה כדוגמת אותו אדם שצפה בשמש ונכנס אל תוך הבית וראה בעיקר חושך). "שתה אותי מהשפתיים, ולנצח מתמתח"...? מי שתה? אולי נמר? הרי הוא זה שמאופיין בתנועות מתוחות כחתול שזה עתה התעורר משינה והוא מותח ומחלץ את עצמותיו. ונשיקה? סוג של שתיית שפתיים הייתי אומר, וכשהיא רטובה עסיסית ומאוהבת היא לבטח אורכת דקה ארוכה. אם תתבונני בנמר כפי שהוא מופיע כנמר לא תגיעי לדעתי לשום מקום, דמיון הוא בדיוק המקום להשתמש בו ולהחליט מה מייצג הנמר, אולי בן- זוג/חבר/ידיד/עדת מעריצים/קולגה שהם כמו נמר ויש צורך בלאלף אותם זולת כל הטוב שהם מביאים אל חייה של הדוברת. ואולי הנמר זו היא? שלוחת כל רסן, מבקשת להתמתח כל כך עד שהיא מביאה חתיכה מאלוהים, אולי בין כל הדימויים והמתונימה למעשה הנמר הוא - היא עצמה? "מי שמכיר את שני פני הירח יכול להרוג גם בנשיקה". חשבי על ירח כמתונימיה למשהו שאין נסתר ממנו, הוא יודע הכל וחשוף לכל. איך היית מרגישה עם היו יודעים עלייך הכל, ולא היו לך שום סודות, ולו קטנים ביותר. לכל מטבע כמו גם לירח שני צדדים, ברגע שהם גלויים הם חשופים ועכשיו קל יותר לכבוש אותם. יכל להיות שהדוברת בשיר חשופה כל כך בפני אותו דבר המיוצג ע"י הירח כך שהוא דואג להזכיר לה בסיומה של אותה שתיית שפתיים ארוכה: "עכשיו אין עוד חיץ ביננו ואני יודע את כל הצדדים שבך, וכמו שאת יודעת, מי שיודע הכל עלייך אין לו דרך קלה יותר להרוג. מי שמכיר את שני פני הירח יכל להרוג גם בנשיקה". כלומר אני אותך, אהרוג בנשיקה, ארוכה. (זה טוב או רע? את תחליטי!) לאור חקירתי מעט את כתיבתה של ריטה שלנו, הגעתי למסקנה כי ריטה בוחרת בשירים המתארים בדרך כלל נוף דינאמי המשותתים ביסודם על אופיו הדינמאי של אישיותיה ובעיקר רגשותיה ובכך נותנים ביטוי להרגשתה הפסיכולוגית. מטרתה של ריטה לדעתי, בכתיבת שורות מסוג זה היא לצייר לעיני השומעים ולעצמי תמונת טבע בתנועתה או תופעת טבע בשעת התרחשותה. ריטה הופכת את הסיטואציה הקרובה לנפשה למוכרת. מוכרת (במובן של היכרות) לעצמה ומשמשת לה צורך ביטוי פנימי לאמצעי עיצוב מרכזי. הסיטאוציה בשיר לאלף נמר היא סוג של משחק שלה עם נמר או מה שהוא מייצג זה לא חשוב. הסיטואציה מתרחשת במקום בו הגיבורים המשחקים הם (ירח, שמש, נמר בוץ ואויר) אובייקטים בנוף. בכך הופך "המשחק" לנורמה פואטית בתיאורי רגשות המשקף את המציאות ואת ריטה גם יחד. בשירים מסוג זה אותם כותבת ריטה בולט מוטיב המשחק לכל אורכם (גם בחברה יש מוטיב של משחק "אני לך הקרוסלות...או הדרך שבה נהגה להוציא חצי גוף מחוץ לחלון המכונית בזמן נסיעה במהירות גבוהה עד כדי חנק- גם סוג של משחק) בשירים אלו שייכים המשחקים בעיקר למשחק סימלי או כדרך שנוהגים ילדים לכנות משחק "הכאילו..." והרי כל עיקרו של המשחק הוא הנפשת אובייקטים דוממים והעמדתם במקום הילד המשחק ובכך נוצר "הכאילו" במשחק. וכך, יצרה הדוברת/כותבת/ריטה בשיר נוף משחק המשקף את עולמה הפנימי וההווי שלה שהוא סוג של משחק ילדים ועם זאת היא מבטאת באופן לירי סמוי ומעבירה לסובבים אותה את עולמה, תחשותיה והמאווייה. מקווה שהבנת קצת. להתראות יום שבת... יהורם אור.
