לאלומת האור
(סליחה, פשוט השרשור הקודם לא קופץ.. והיה לי חשוב לי לענות לך..)
סליחה שרק עכשיו אני עונה.. היו לי כמה ימים נוראיים. שונאת את פסח. שונאת תעודף זמן עם המשפחה, "זמן איכות" עלק. שונאת שקוראים לי משוגעת. לא יכולה לסבול את זה שאומרים שאני הורסת להם את החיים. מיד המחשבה הבאה שבאה זה שהיה להם הרבה יותר טוב אם לא הייתי כאן. (לא שכרגע אני הולכת לעשות משהו עם ההבנה הזאת, זה פשוט מכאיב לי הידיעה, שהיה להם יותר טוב בלעדי).
האו סי די החמיר בזמן האחרון ברמה שהוא לא היה ככה שנים. את בטח תחשבי שאני משוגעת....... ושהם אפילו צודקים כשהם קוראים לי ככה. אבל כמעט כל פעולה מלווה בטקס. שונאת את זה.
בעקרון, כשהגעתי למרכז הזה, כבר לפני כמה חודשים, ולא רצו לקבל אותי, אני נלחמתי שיקבלו אותי והבטחתי שאפסיק עם הפגיעות. (וכשלא רצו לקבל אותי בגלל הפגיעות וגם בגלל שהיו קצת מחשבות אבדניות, אז גם יש טאבו שגם על הנושא הזה אסור לדבר שם.) ועכשיו, הפסיכולוג ממש הציב קו אדום, שאני חייבת להפסיק עם הפגיעות עד לפגישה הבאה, כי בתנאים כאלה, להגדרתו, הוא לא יכול לעבוד. הוא אמר שבפגישה הבאה נדבר על כלים על איך לא לפגוע ולהתמודד עם הצפות של רגשות ובלה בלה בלה, אבל אמר שאני חייבת להפסיק לפגוע קודם לבד. ואינלי מושג איך. הפסיכיאטרית, הקודמת, שאליה אני רוצה לחזור, הציבה כתנאי שאני חייבת לסיים עם הפרעת האכילה לפני שאני חוזרת אליה (בניגוד לפסיכולוג הנוכחי שהציב את הפגיעה). ובכל זאת, בעקרון, נכון לעכשיו-- ההמלצה היא לא אשפוז. זה היה נכון עד לפני כמה חודשים, עד לפני שהתחלתי במרכז הזה. נכון שהם לא באמת יודעים תמצב האמיתי, אבל כן נראלי שהשתפרתי.
נכון, לדיאטנית אני מסרבת ללכת. אני פוגעת כמעט כל יום. האו סי די ברמות זוועתיות. אבל אני אוכלת. רק בשביל שאוכל לחזור לפסיכיאטרית, כי אני יודעת שעומדת להתחיל תקופה קריטית, ובדיוק במקום הקריטי הזה, אני חייבת שיהיה שם מישהו בשבילי, שבאמת ידע מה קורה, ושאוכל לפנות אליו. אז אני יודעת שנכון לעכשיו, כן אני אוכלת, אבל מחליפה את זה בפגיעה. ויודעת שלמרות שאני אוכלת כמעט שלוש ארוחות ביום, רוב מה שאני אוכלת זה דברים עם מעט קלוריות. אחרי כל ארוחה מחזיקה את עצמי חזק מלהקיא. אבל בוכה. שונאת מלהסתכל במראה. שונאת לראות את ההשתקפות של עצמי. שונאת כל גרם וכל מיליגרם. וחושבת על לצמצם. אבל זה אומר שאני לא חולה. כי אני אוכלת, אני שמנה. ואני יודעת שיש מצב שזה רק זמני, ויודעת שעוד מעט שוב מתחילה תקופת הבגרויות, שרק מלראות את לוח הבחינות בא לי להקיא, ויודעת ואולי אפילו קצת מפחדת, כי שוב יהיה לי תירוץ לא לאכול. שוב אוכל לא לאכול שעות, כמעט ימים שלמים, בלי להרגיש את הרעב. אבל נכון לעכשיו, אני אוכלת, ואני שונאת את עצמי. זה גורם לי לפגוע. ככה כל לילה. מן כרוניקה ידועה מראש.
ואני צריכה להחליט עכשיו כל מיני החלטות גורליות. וזה רק מפחיד יותר.
(סליחה, פשוט השרשור הקודם לא קופץ.. והיה לי חשוב לי לענות לך..)
סליחה שרק עכשיו אני עונה.. היו לי כמה ימים נוראיים. שונאת את פסח. שונאת תעודף זמן עם המשפחה, "זמן איכות" עלק. שונאת שקוראים לי משוגעת. לא יכולה לסבול את זה שאומרים שאני הורסת להם את החיים. מיד המחשבה הבאה שבאה זה שהיה להם הרבה יותר טוב אם לא הייתי כאן. (לא שכרגע אני הולכת לעשות משהו עם ההבנה הזאת, זה פשוט מכאיב לי הידיעה, שהיה להם יותר טוב בלעדי).
האו סי די החמיר בזמן האחרון ברמה שהוא לא היה ככה שנים. את בטח תחשבי שאני משוגעת....... ושהם אפילו צודקים כשהם קוראים לי ככה. אבל כמעט כל פעולה מלווה בטקס. שונאת את זה.
בעקרון, כשהגעתי למרכז הזה, כבר לפני כמה חודשים, ולא רצו לקבל אותי, אני נלחמתי שיקבלו אותי והבטחתי שאפסיק עם הפגיעות. (וכשלא רצו לקבל אותי בגלל הפגיעות וגם בגלל שהיו קצת מחשבות אבדניות, אז גם יש טאבו שגם על הנושא הזה אסור לדבר שם.) ועכשיו, הפסיכולוג ממש הציב קו אדום, שאני חייבת להפסיק עם הפגיעות עד לפגישה הבאה, כי בתנאים כאלה, להגדרתו, הוא לא יכול לעבוד. הוא אמר שבפגישה הבאה נדבר על כלים על איך לא לפגוע ולהתמודד עם הצפות של רגשות ובלה בלה בלה, אבל אמר שאני חייבת להפסיק לפגוע קודם לבד. ואינלי מושג איך. הפסיכיאטרית, הקודמת, שאליה אני רוצה לחזור, הציבה כתנאי שאני חייבת לסיים עם הפרעת האכילה לפני שאני חוזרת אליה (בניגוד לפסיכולוג הנוכחי שהציב את הפגיעה). ובכל זאת, בעקרון, נכון לעכשיו-- ההמלצה היא לא אשפוז. זה היה נכון עד לפני כמה חודשים, עד לפני שהתחלתי במרכז הזה. נכון שהם לא באמת יודעים תמצב האמיתי, אבל כן נראלי שהשתפרתי.
נכון, לדיאטנית אני מסרבת ללכת. אני פוגעת כמעט כל יום. האו סי די ברמות זוועתיות. אבל אני אוכלת. רק בשביל שאוכל לחזור לפסיכיאטרית, כי אני יודעת שעומדת להתחיל תקופה קריטית, ובדיוק במקום הקריטי הזה, אני חייבת שיהיה שם מישהו בשבילי, שבאמת ידע מה קורה, ושאוכל לפנות אליו. אז אני יודעת שנכון לעכשיו, כן אני אוכלת, אבל מחליפה את זה בפגיעה. ויודעת שלמרות שאני אוכלת כמעט שלוש ארוחות ביום, רוב מה שאני אוכלת זה דברים עם מעט קלוריות. אחרי כל ארוחה מחזיקה את עצמי חזק מלהקיא. אבל בוכה. שונאת מלהסתכל במראה. שונאת לראות את ההשתקפות של עצמי. שונאת כל גרם וכל מיליגרם. וחושבת על לצמצם. אבל זה אומר שאני לא חולה. כי אני אוכלת, אני שמנה. ואני יודעת שיש מצב שזה רק זמני, ויודעת שעוד מעט שוב מתחילה תקופת הבגרויות, שרק מלראות את לוח הבחינות בא לי להקיא, ויודעת ואולי אפילו קצת מפחדת, כי שוב יהיה לי תירוץ לא לאכול. שוב אוכל לא לאכול שעות, כמעט ימים שלמים, בלי להרגיש את הרעב. אבל נכון לעכשיו, אני אוכלת, ואני שונאת את עצמי. זה גורם לי לפגוע. ככה כל לילה. מן כרוניקה ידועה מראש.
ואני צריכה להחליט עכשיו כל מיני החלטות גורליות. וזה רק מפחיד יותר.
