איזה יום ../images/Emo5.gif../images/Emo122.gif../images/Emo46.gif
אתמול הובטח לנו חגיגית שאנחנו יוצאים היום, אחרי שנגרד מוניטורים מיד שרה ונעבור סדנת החייאה - fair enough. היום בבוקר בעלי הלך להשיג את המוניטור, ואני הופתעתי לשמוע שאנחנו אמורים לעשות בדיקת EEG. ואח"כ הביתה? כן. אז עשינו EEG (ולא אתאר לכם איך נראה הראש הקטן והיפה שלה עם 50 אלקטרודות פלוס שני מצבטים על האוזניים...), עשינו סדנת החייאה, הנשמנו את הבובה וחזרנו למחלקה, ושם חיכתה לנו רופאת הגסטרו. זוכרים את הבדיקה לריפלוקס, זו שאורכת 24 שעות? הבדיקה עם הזונדה? אז לא ויתרו לנו. כזכור, ביום שני הרופאה הכניסה לאלה את הזונדה, עשינו צילום רנטגן לוודא שהזונדה במקום, ואיך שהרופאה הלכה הביתה אלה שלפה אותה. היום היא הכניסה אותה - צילמנו - לא במקום - הכניסה שוב - צילמנו פעם שלישית - גלידה, אלה המסכנה בכתה מאוד אבל קיבעו לה את הדבר הארור הזה לפנים במסקינטייפ והלבשתי לה בגד עם כפפות שנראה כמו חליפת כפייה במידת newborn-small. רק נרגענו מזה וחזרו התוצאות של ה-EEG. יש שם משהו לא ברור ורוצים לחזור על הבדיקה. אני כמובן מדמיינת את הגרוע מכל ומאוד לא שקטה למרות שהבדיקה הנוירולוגית היתה תקינה והנוירולוג אמר שזה מאוד משמעותי. אז מחר יוצאים לחופשה וחוזרים ביום ראשון למועד ב' של ה-EEG, ואני רוצה לסחוט מהם עוד אקו לב לברר סופית את עניין ה-ASD. עכשיו אלה מקבלת קפאין שהוריד לה משמעותית את כמות הברדיקרדיות ואני מקווה שנקבל גם מרשם הביתה. מדהים איך כל דבר שקשור בהריון הזה מסתבך, נמרח ונמשך. אחרי כל אישפוז שלי או של אלה חייבים לחזור לבי"ח, לעשות עוד כמה בדיקות ולרמוס עוד קצת את חיי המשפחה שלנו. יערה חזרה לדפוסי ההתנהגות של תקופת הפגייה של אלה. היא מסרבת ללכת לישון (עכשיו למשל היא עוד קוראת לי לכסות אותה...), מתעקשת לעשות דברים בדרך שלה וצורחת כשזה לא קורה, שלא לדבר על כך שלא היינו ארבעתנו יחד בבית כמשפחה מאז יום ראשון. נמאס לי. נשבר לי. שיעזבו אותנו בשקט. לא מסוגלת יותר לראות בתי חולים. בקושי נשאר לי חלב וכשאני כבר שואבת בבי"ח כל הזמן נכנסים לי באמצע וזה בלתי נסבל.