לאימא חמסה

[ענתנוי]

לאימא חמסה

נסחפנו קצת לדיון פילוסופי אבל החלטתי בכל זאת לענות לך, כי זה חשוב.

בכל תרבות יש שתי מערכות מוסר: מערכת מוסר חברתית של כללי "עשה" ו"אל תעשה" (כמו "עשרת הדיברות") ומערכת מוסר פרטית שמבוססת על עקרונות אוניברסליים, ומתייחסת לכוונות "נכונות" ו"שגויות".

לדוגמה: ברמת הכוונה - כל שקר הוא שגיאה, אבל ברמה המעשית אפשר להסתפק באיסור על עדות שקר ("לא תענה ברעך עד שקר").

השאלה היא מה קודם למה: המערכת החברתית או הפרטית?
או בשפה קצת יותר ארכאית: "נעשה ונשמע" או "סוף מעשה במחשבה תחילה"?

ואם נחזור לסרטון וידאו שאמור להצדיק את תיאוריית המיינד: מי ששופט את הכוונות על סמך המעשים בוחר ב"נעשה ונשמע" - כלומר, שופט אנשים על סמך הנורמה החברתית במקום להסתמך על כללי אנושיות אוניברסליים.

(ואני מקווה שזה עונה גם לשאלה שלך על "עכברים ואנשים")

 

[אמא חמסה]

ואיך את שופטת אנשים?

וגם לא הבנתי את הקשר בין שני המשפטים

המערכת החברתית והפרטית
לבין נעשה ונשמע וסוף מעשה במחשבה תחילה.
לא הבנתי מה הקשר
ואשמח אם תסבירי לי.

וגם: מה זה נורמה חברתית מול כללי אנושות אוניברסליים.

תודה.

 

[ענתנוי]

כל התורה על רגל אחת?

למה לא

בכל תגובה יש 4 רמות: "חוויה", "משמעות", "כוונה", "התנהגות".
אני חוזרת למקרה של הפחד בסרטון:

ברמת החוויה כולם הגיבו באותה צורה: שלושת הילדים הגיבו ל"פחד" בפחד. (עליה בקצב פעימות הלב וכ"ו).

ברמת המשמעות היה הבדל בין הילד הראשון לשני האחרים, כנראה בגלל ההפרשים בגיל.

ברמת הכוונה לא היה הבדל בין שני הילדים המבוגרים יותר: שניהם חוו את הפחד, קישרו אותו לתנועה של הרובוט, ובחרו לנטרל את הגורם המפחיד ולהפסיק את תנועתו.

ברמת ההתנהגות היה הבדל בתקשורת שנוצרה בין הילדים לפסיכולוגית.

בתגובה של הפסיכולוגית יש שיפוט שמתייחס לחוויה האישית שלה - למשמעות הסובייקטיבית של ההתנהגות שלהם. (כי מבחינה אובייקטיבית אין הבדל) - ולכן מדובר בשיפוט ערכי ולא עובדתי. מוסרי ולא מדעי.

אם הפסיכולוגית הייתה אוטיסטית, השיפוט שלה היה הפוך - היא הייתה מעריכה יותר את ההתנהגות של האוטיסט. (אם מישהו היה מנסה לחבק אותי כשאני מפגינה פחד או מצוקה הוא היה חוטף ממני מכות...)

שיפוט ערכי מבוסס על מערכת מוסר, ולכן ההבדל בין שיפוט "נורמלי" ל"אוטיסטי" נמצא במערכת המוסר השונה שלהם.

מערכת המוסר ה"נורמלית" היא "חברתית" - כלומר, יש מערכת של כללים מוסכמים שקובעים ערך לכל התנהגות. בחברה שלנו יצירת קשר עין במקרה כזה נחשבת ל"טובה" בחברות אחרות התגובה יכולה להיות הפוכה. (אולי ביפן..)

מערכת המוסר שלי היא אישית, ולכן היא לא תלוית תרבות. במקרה הזה משפט המפתח הוא "איזהו גיבור - הכובש את יצרו" ולכן, אם לא הצלחתי לכבוש את יצרי והפגנתי את הפחד או המצוקה שלי נכשלתי ואם מישהו מגיב לזה בהפגנתיות הוא "מלבין את פניי ברבים" - חושף את כישלוני.
מכיון שהשיפוט שלי הוא אישי, אני לא יכולה להשתמש בו כדי לדרג אנשים - כלומר, יש אנשים שמבינים אותי ומגיבים אלי בצורה שמתאימה לי יותר ויש כאלו שלא. זה לא אומר שום דבר עלי או עליהם.
אני לא לוקחת את עצמי כמודל להתנהגות נכונה ומשווה את כל האחרים אלי - כמו שעושה הפסיכולוגית בסרטון הזה.

ולכן - אם השיפוט שלה היה מבוסס על כוונה בלבד היא הייתה מגיעה לאותה תוצאה - יש הבדל בין שני הילדים אבל זו שונות בלבד.
וזה ההבדל בין מערכת מוסר "חברתית" ששופטת מעשים בהתאם לנורמה מסוימת למערכת מוסר אישית ששופטת את הכוונה בלבד, כלומר - מתייחסת למשמעות של המעשה עבור העושה ולא עבור מישהו אחר.

 

[אמא חמסה]

דרך אגב , גם הלל הסכים ללמד את כל התורה

על רגל אחת.

אז קודם כל, תודה שנענית לאתגר.

דבר שני, יש לי כמה הערות.
א. את כותבת שכל הילדים הגיבו לחווית הפחד - מנין לך? בדקת להם קצב פעימות לב? זו סתם הנחה שלך, שאין לה על מה להסתמך בסרט.

אני , דרך אגב, לא הקשבתי כל כך לקריינית כי האנגלית שלי גרועה למדי, כך שהסתכלתי בעיקר על הילדים ועל התגובות שלהם.
לצערי, גם אותם לא שמעתי מדברים.

ב. כתבת: "בתגובה של הפסיכולוגית יש שיפוט שמתייחס לחוויה האישית שלה - למשמעות הסובייקטיבית של ההתנהגות שלהם. (כי מבחינה אובייקטיבית אין הבדל)"
אז קודם כל יש הבדל מבחינה אובייקטיבית.
ילד אחד בדק את התגובה של הנשים וילד אחר - לא. אז יש הבדל.
וגם את משליכה מהרגשות שלך ומהתגובות שלך, כשאין לך מושג אם זה נכון או לא.
את מקבלת את ההנחה והאבחון של הפסיכולוגית שזה ילד אוטיסט, כהתחלה, ומאז מסיקה שאתם דומים. ואולי לא?

ג. אני לא חושבת שהתגובות של הנ"ט דווקא טובות יותר או של הילד עם תסמונת הדאון או של האוטיסט.
לדעתי, ברור שהן שונות, כי הילד לא מראה לסביבה שאכפת לו מהם.
לך זה מספיק לדעת שהוא כן אכפתי, לי זה לא מספיק
ומה לעשות שהילד חי בעולם שבו אנשים אמורים להביע את הרגשות שלהם, כי אחרת אנחנו לא יודעים ולא בטוחים בקיומם.

אני יכולה לומר לך ששני הילדים האחרונים בזו לפסיכולוגית בלבם. תוכיחי שלא.

כל אחד יכול לטעון מה שהוא רוצה, אם הילד לא מפגין שום רגש. כי תמיד אפשר להלביש על זה את מה שאנחנו היינו חושבים. אני הייתי חושבת שמדובר פה על שתי נשים מטומטמות לחלוטין, אבל כן הייתי אומרת להן את זה. לא בלעג, אלא, תרגיעו, חמודות, זה רק משחק של רובוט, זה לא רובוט באמת.

סיכויי השרדות נראים לי לא חשובים ובצפיות הראשונות (בגלל האנגלית, שמחייבת אותי להתרכז במה שאומרים) לא שמתי לב לזה בכלל. אז אני מבינה למה דברת על השרדות, אבל שוב, בעיניי זה לא חשוב. אף אחד לא יודע איזה תכונות עוזרות להשרדות ואיזה לא. וזה גם לא חשוב לדעתי.

אני לא חושבת שצריך לשפוט את הילדים לפי התגובות שלהם, אלא רק להגיד שיש פה שוני. לא יודעת איזו תגובה עדיפה, אבל ברור לכל שכל עוד הילד לא מראה שאכפת לו, מבחינתי לא אכפת לו. גם אם היה אומר, זה שאני לא מסתכל לא אומר שלא אכפת לי, מבחינתי זה כן מראה על אכפתיות.

מצד שני, אם משהו אכפת לו ממך, אבל את שוכבת חולה במיטה, מתה מצמא, חום גבוה, מרגישה רע מאוד והוא לא מגיש לך כוס מים, אז איך בדיוק הוא מראה שאכפת לו? במקרה הזה מילים לדעתי פחות חשובות. אבל אם הוא יסביר, אני נורא רוצה לעזור, אבל לא יכול, אני מתנצל, אני מפחד לראות חולים, למשל. אז את יותר תביני אותו. זה לא משנה איך מראים, במילים או במעשים, אבל צריך להראות.

אין לי אפשרות לרדת לכוונתם של אנשים בלי שהם אומרים לי אותם.
וכשמישהו אומר לי שהוא קורא מחשבות, בעיני הוא שרלטן. עד שיוכיח אחרת.

אם משהו רצח למשל, לשופט אין דרך לרדת לסוף דעתו אם הוא לא יסביר על נסיבות מקלות. מקסימום, ישלחו אותו להסתכלות.

אחד הדברים החשובים ללמד לדעתי זה להביע רגשות. לא חייב להיות במבט, לא חייב להיות במילים מדוברות (אפשר לכתוב), אבל צריך להיות משהו.
כי גם אם את תטעני שאת יכולה לדעת מה הסוס חושב, למשל, עדיין אין לי דרך לבדוק שזה נכון.

 

[אלותות]

אני חושבתי שהמילה אמפטיה לא מתאימה

אך אני מסכימה איתך - אני לא חושבת שהילד האוטיסט הגיב לפחד של האישה. לא הרגשתי שהוא מתייחס לפחד הזה בכלל. הוא לא הביט עליה ולכן לא ראה שהיא פחדה. הוא היה עסוק במשהו אחר. נדמה לי, ואני שופטת רק לפי הא"ס הפרטי שלי, שיש לחלק מהא"סים בעיה בחלוקת קשב. הם מתמקדים במה שהם רואים ומעניין אותם, ולא תופסים דברים בשוליים של הקשב הזה. ההתמקדות היא טוטאלית. וגם נדמה לי, שההתייחסות שלהם לאדם אחר שאותו הם לא מכירים היא דלה. אני לא חושבת שזה רע. אני חושבת שזה שונה מילדים רגילים. אני גם חושבת שלהתעניין ברובוט יותר מבאדם שאותו אתה לא מכיר, זה לא רע. זה לא חוסר אמפטיה. להיות טוטאלי למה שאתה רואה ועוסק בו - גם זה יכול להיות בהקשרים מסויימים יתרון. אבל זה שונה. כן, משהו בראש עובד אחרת.

 

[arana1]

לא תמיד זה בדיוק כך

ולא בטוח שזה בדיוק בעייה
אוטיסטים דווקא ידועים כמצטיינים במבחנים שבודקים יכולת לחבר את השולי למרכזי
וזה דווקא בדיוק בגלל שהם עושים את הדברים אחרת
מכלילים אחרת
את יכולה להיות בהחלט קשובה לחלוטין לשולי אבל לא להגיב אליו ועליו בצורה ישירה אלא לשקלל את תגובתך אליו לתוך האובייקט שבו את ממוקדת
לכל האנשים יש בעייה בחלוקת קשב
הרי מעטים האנשים אם בכלל המסוגלים גם להתעמק בנושא ולהתמחות בו וגם למקם אותו על יריעה רחבה יותר שלה שותפים גם תחומים אחרים
כמה רופאים את מכירה עם התמחות עמוקה בפיזיקה והיסטוריה וסוציולוגיה
אנשים בוחרים להתמקד במשהו תוך הסכמה להניח דברים אחרים בשוליים
חיבור בין המרכזי לשולי לא נגיש במלואו לשום אדם
בינתיים
בכל זאת לא מסמנים כל כלכלן שלא מבין כלום בביולוגיה כבעל בעייה בחלוקת קשב

הקטע הוא שדווקא לאוטיסטים יש פחות בעייה בחלוקת קשב מהממוצע
ודווקא לכן מסמנים אותם כבעייתיים
כי למשל
אוטיסטים פותרים את בעיית חלוקת הקשב בין השולי למרכזי בעזרת תפישה אסוציאטיבית,לא היררכית,אבל אז טופלים עליהם בעייה של חוסר מסננים
ולמה את חושב שאוטיסטים כל כך מוצפים מול הציפיות והדרישות הליניאריות של הסביבה
כי הם רואים את השולי והמרכזי כאחת
ולכן תופשים כמויות עצומת של מידע שלא ניתן לתיבנות באמצעים שכופים עליהם

 

[ענתנוי]

מזכיר לי הערה שקיבלתי אתמול

הדיבור שלי מאד לא ברור וקשה לאנשים להבין אותי כי הקשב שלי רב מימדי ואני מדברת בכמה קולות בו-זמנית. אני קוטעת את עצמי, מתווכחת עם עצמי, מציגה כמה נקודות מבט שונות ולפעמים אפילו סותרות וכ"ו - באותה שיחה.

אני מאד מעריכה את אותם אנשים מעטים שמוכנים להקשיב לי ולהתמודד עם התקשורת המטורפת הזאת....

בכתב, לעומת זאת, יש לי את האפשרות לסנן את הרעש ולהציג רק היבט אחד רציף.
אולי בגלל זה הרבה אוטיסטים מעדיפים לכתוב ולא להסתבך עם דיבורים...

 

[arana1]

לי דווקא הרבה יתר נח לשמוע דיבור כזה

משום מה דווקא דיבור מבולבל כביכול,רב קולי,אסוציאטיבי,קטוע,כזה שמחליף זוויות מבט במהירות ובהפתעה גמורה ,הרבה פחות מלחיץ ומעייף אותי מדיבור שקול ומדוד ומסודר וקשוב לכאורה

הכאוטי מרגיע אותי
הסדר מלחיץ

 

[dina199]

בדיוק

אני אנמנם לא מדברת בו זמנית, אבל להיות מול אדם אחר, לנסח את כל הדברים ולהגיד אותם בקול רם , ולהגיב בצורה מיידית - זה ממש מסבך לי את החיים.
בכתב אפשר לנסח בנחת, ולבדוק, ולא להיות תלוי בדרישת זמן תגובה ובדרישת קשר עין.
אנשים לא רואים אותי ועדיין מתייחסים אלי ברצינות המתבקשת.

 

[אמא חמסה]

לא אמרתי בכלל שזה רע או טוב

וקשה לדעת גם לעתים מה רע ומה טוב.

לעתים מה שרע מסתבר כטוב. למשל, החמצת אוטובוס ודווקא הוא הותקף על ידי מחבל. אז חשבת שזה רע, ומסתבר שזה לטובה.

ולהפך.

ספרים למשל יכולים להיות מעניינים יותר מאנשים. תלוי איזה ספרים ותלוי איזה אנשים. וגם משחקים כך וכו'.

כל מה שטענתי, זה שאי אפשר לדעת אם הילד רגיש או לא ומה עובר לו בראש ומה הסיבה שבעטיה לא התייחס לאישה. עובדה, שהוא לא התייחס. ענת טענה שהוא כן. זה היה הויכוח בינינו.

 

[ענתנוי]

תשובות

רוב התשובות לשאלות שלך נמצאות בטקסט הנלווה (כולל ההערה שנוגעת לתגובה הפיזיולוגית) והביקורת שלי מכוונת לטקסט ולא לסרטון - להנחות היסוד שעליהם מתבססת "תיאוריית המיינד".

אני מסכימה איתך שלא צריך לשפוט אף אחד - וזו הטענה שלי נגד "תיאוריית המיינד" וה-DSM שמבוסס כולו על שיפוט ערכי ולא עובדתי.

אני מסכימה איתך גם שאי אפשר לרדת לסוף דעתם של אחרים בלי תקשורת ולכן זו הטענה העיקרית שלי נגד הגישה ההתנהגותית - אל תשפטו את ההתנהגות בלבד אלא תנסו לרדת לעומקה ולהבין את הכוונות ואת המשמעות.
הצעתי פירוש שונה להתנהגות של הילדים - כדי להוכיח שיש הרבה אפשרויות נוספות חוץ מהאפשרות שהפסיכולוגית מציגה בהסברים שלה.

אבל הדיון לקח אותנו למקומות מעניינים יותר: שיפוט של מערכת מוסר ולא שיפוט של אנשים.
חשבתי על עכברים ואנשים והגעתי למסקנה שאני לא בטוחה שיש לי את היכולת לשפוט מערכת מוסרית שונה משלי. מה דעתך?

אני אציג את נקודת המבט שלי:
כל בני האדם הם רוצחים מטבעם. גם אני.
כל בני האדם נעזרים במערכת של חוקים וכללים שמכתיבה את ההתנהגות שלהם ועוזרת להם לקבל החלטות מוסריות.

אישית: אני יכולה להרוג (נמלים, ז'וקים וכינים) כדי לשמור על הטריטוריה שלי.
אני יכולה לקחת חיים כדי לחיות (צמחים ואולי דגים)
אני יכולה אולי להרוג כדי לשרוד (אריות, בני אדם או חייזרים)
אבל במקרה הקיצוני שדורש רצח של אדם אחר כדי לשרוד אני מעדיפה להרוג את עצמי.
אני מרגישה צער על כל לקיחת חיים ומודה לצמחים שאני משתמשת בהם כדי לשרוד (אני לא צריכה להודות לדברים מתים שמגיעים אלי ארוזים בקופסאות)
אני מצטערת יותר על רצח של עכביש מאשר רצח של נמלה - כי נמלה היא לא ישות בפני עצמה אבל רצח של קן נמלים מצער אותי יותר מרצח של עכביש.
רצח של יונקים מעורר בי בחילה קשה ואני לא בטוחה שאני מסוגלת לרצוח פרה כדי לשרוד (או לרצוח אריה כדי להגן על הבת שלי...)
ורצח של אדם אחר מצער אותי כל כך שאני מעדיפה להימנע מזה בכל מחיר.

זה יותר או פחות ממערכת מוסר "נורמלית"? איך שופטים את זה בכלל?

 

[אמא חמסה]

פה כבר נכנסת השאלה מהו מוסר באופן כללי

האם אדם קובע לעצמו מה הוא מוסרי או שהחברה קובעת לו?

האם אדם יכול לומר שמבחינתו מותר לו להרוג את השכן שלו כי הוא מפריע לו, ולבית המשפט אין זכות לשפוט אותו?

אני מאמינה שיש מוסר עליון יותר ובני האדם כפופים למוסר, ומעניין שבהרבה מקומות המוסר לא מאוד שונה ממקום אחר. למשל, מכירים בכך שיש הגנה עצמית, למשל או אי שפיות וכו'.

ולדעתי אף אדם לא יודע איך ינהג כשחייו עומדים מנגד והוא יכול להרוג את האדם שמאיים על חייו. או את החיה או בכלל. עד שמגיעים לרגע כזה הכל תיאוריה. וגם אני לא יודעת אם ברגע כזה אני אוכל לעמוד בזה, אבל בתיאוריה אני חושבת שזה המעשה הנכון לעשות. שהבת שלי חשובה לי ואני אעשה הרבה כדי להצילה, בוודאי יותר מאשר בשביל אדם זר ובשביל אדם זר יותר מאשר בשביל חיה זרה.

אבל גם את מסכימה שאולי תהרגי חיה כדי לשרוד, כלומר, שיש לך מדרג מי יותר ומי פחות, את מי תהרגי ואת מי לא. מי חשוב יותר ומי פחות.

 

[arana1]

האדם הוא החברה

ולכן הדרך שבה את מציגה את השאלה אינה תקפה
יש משא ומתן הדדי שנמשך כל הזמן שדרכו נחשפים או נקבעים כללי המוסר

את מתייחסת למצבים כאילו הם מגלמים אמת מוחלטת
למשל
קראת "את בחירתה של סופי" ?
האם תסיקי מהסיפור שאמהות בוחרות ורוצות להרוג את הילדים שלהם או שתנסי לראות גם את התמונה הכללית שממנה עולה שברוב המצבים שבהם אנחנו פוגשים בחיים יש אלמנט חזק של כפייה מצד איזה שהיא סמכות רעה וזדונית במיוחד

יש כאן תגובה של 7online שממחישה משהו מנקודת מבטם של אנשים רגישים שערים ליחסי הגומלין ולקשרים בין הדברים
האדם חי בתוך סיטואציה
לרוב כזאת המעוצבת בידי אנשים אטומים ורעים להחריד
למשל כמו במקרה של ילדה קטנה הנתונה לתצפית של פסיכולוגים
מעצם המבנה הנפשי העדין שלה מרחב הבחירות שלה הוא מעוות ומעוות לחלוטין
בשביל להבין את הקשר בין מה שמשתקף מהתנהגותה החיצונית לבין מהותה ומהות החוקים והכללים של העולם בו היא חיה צריך לקחת בחשבון את כל מרכיבי הסיטואציה
האנשים שנתפשים כמוסמכים לפרש את הסיטואציה,לשפוט אותה, ולהחליט על גורלה של הילדה, מהווים בעצמם את האלמנט שכופה לתוכה עיוותים מוסריים מחרידים
מה שהם רואים בעצם זה לא את הילדה אלא את ההשפעה של הרוע שבנוכחותם עליה
אבל כיוון שאינם מסוגלים לביקורת עצמית או לתפוש את עצמם כרעים אז אין שום קשר בין מה שהם רואים לבין טבעה של הילדה
והתהליך הזה או כזה מתרחש כל הזמן ובכל מקום ועליו מבוססת כל תעשיית הטיפול באוטיסטים

 

[נועהספרבר]

השאלה היא אם אתה חי בחברה או לבד (מנותק).

 

[dina199]

"פורנוגרפיה זה עניין של גיאוגרפיה"

תלוי גם באיזו חברה חיים

 

[7ofnine]

לשפוט על סמך התנהגות בלבד

אנחנו לא יכולים לדעת מה עבר בראשו של הילד האוטיסט בסרטון אך כיצד ניתן להסיק עליו על פי מעשיו החיצוניים בלבד? גם אני אם הייתי במקומו לא הייתי מתנהגת נורמלי, כשהייתי ילדה והורי שלחו אותי לטיפול פסיכולוגי לא יכולתי לשתף פעולה ולהגיב בטיפול. הרגשתי מיד שבוחנים אותי, מתבוננים בי, מנסים לפרש אותי, לחשוף כל חלק אצלי. לא בחרתי את זה, לא רציתי את זה, זה לא התאים לי. לכן נסגרתי, לא הגבתי, קפאתי. לא התנהגתי כמו הילד בסרטון, אבל לא התנהגתי נורמלי והפסיכולוגית לא הבינה למה. גם היום אני לא יודעת להגיב חיצונית כשאני נמצאת בעל כורחי במקומות שלא בחרתי, עם אנשים זרים לי, כשאני מרגישה שבוחנים אותי, מתבוננים, מנסים לחשוף ולפתוח דברים שאני לא רוצה לחשוף בפניהם. מי שלא מכירים אותי חושבים שאני קרה ולא אכפת לי לפעמים דווקא מתי שאני מרגישה בפנים הכי מוצפת ברגשות. רק מי שקרוב אליי ומכיר אותי היטב יודע מי אני באמת ומה אני מרגישה. ההתנהגות הזאת אולי לא תמיד עזרה לי לשרוד. אבל זאת אני, ביחד עם אותה החבילה הגיעו גם חלקים שאני לא רוצה ולא מוכנה לשנות. לא יכולה להיות מישהו אחר, יש דברים שאני לא רוצה ללמוד כי זה סותר את עצמי. אולי זה לא מה שעבר בראשו של הילד בסרטון אבל אולי יש כמה אחרים שמרגישים ככה כשהם נמצאים במצב כזה, אולי לא רק אני

 

[arana1]

אלה דברים מדוייקים שחשוב לבטאם

 

[dina199]

גם תגובת חיצוניות תלויות במה שאנשים

מרגישים באותו רגע. כאן דובר על תגובה לפחד של מישהו והביקורת הייתה שלא הופגנה אמפתיה לאדם הפוחד.
אבל בחיים אמיתיים לא בכל מצב של פחד נדרשת אמפתיה

.
זה גם תלוי בסוג הסכנה שמפחדים ממנה ואיך כל אדם באותו מצב מפרש את הסכנה ואת הפחד.
למשל במצב של סכנת חיים אמיתית , אף אחד לא יעצור להיות אמפתי. מה שיעשו , זה לנסות להרחיק (או לבטל לגמרי) את מקור הסכנה או להתרחק ממנו.
אם האדם מפחד , אבל מקור הפחד הוא לא סכנה בכלל , רק אז אפשר (אולי) להפגין אמפתיה . (השאלה איך עושים את זה : למש האם להגיד 'זה שטות שאתה מפחד כי אין שום סכנה' זו אמפתיה ?)
אז אם אדם צורח עד השמיים ומתנהג כאילו הוא בסכנת חיים חמורה ביותר ,א"ס (וגם מישהו אחר) יכול לחשוב שיש 'סכנה ברורה ומיידית' ולטפל במקור הפחד (ביטול הסכנה) ולא באמפתיה.. לדעת זה משפיק הישרדותי .
ואם אותו א"ס רואה שאין סכנה , והפחד מזויף - במה בכלל יש לטפל ? כי אין ספק (לא"ס) שהמזייף יכל הסתדר עם הזיוף שלו לבד

 

[dina199]

תגובת = תגובות

 

[abashel13]

לטעמי בכלל כל שיפוט הוא סוג של טעות

אלא אם כן מדובר על התהליך הפנימי שאדם עובר בטרם בחירה...

כאשר הוא שוקל ומודד את המרכיבים השונים אותם ברצונו להכליל

בבחירה ואת סדר הופעתם בתבשיל הוא רוקח..

אף אמירה שיפוטית על אף אדם ו/או על אף מצב אינה יותר מאשר זהות בין אוסף תחושות

המתבטאות בניסוח מילולי... מה שנקרא משפט אבל במובן הלשוני שלו ולא במובן של הפרוצדורה

אותה עורכים כדי להגיע להכרעה בשאלות חוק.