מטייל עם סנאים
New member
לאילן../images/Emo16.gif
אילן. אני כותב לך עכשיו, ודמעות בעיניי. דמעות של כאב, והלם, וצער על חלום שהתנפץ. יומיים עברו מאז האסון המזעזע, בו נפלת חלל, בהחמצה הרגעית הזו. יומיים של בכי פנימי בלתי פוסק שיוצא רק עכשיו. 16 דקות, זה כל מה שחסר היה כדי שתצא מהקולומביה, תנופף למצלמות כפי שנופפת כשעלית, תחייך, תמלא את ריאותיך באוויר מכדור הארץ, תרגיש כמה טוב לחזור. עניין של 16 דקות, אבל במקום זה, אתה חוזר אלינו בחתיכות. הרבה אנשים הסתכלו על חלקי המעבורת צוללים ארצה כמו כוכב נופל, וראו שם את חלומותיהם מתנפצים, את תקוותיהם, את הרצון שלהם לצאת מהמסגרת הכואבת שהם חיים בה. הם רצו להמריא כמו שאתה המראת, לשמוח בשמחתך...והם מסתכלים, ורואים את התקוות שלהם נופלות. אני ראיתי שם רק אותך. לא חשבתי על התקוות. ראיתי את האדם שימים קודם לכן התעורר לצלילי שיר בעברית, באמצע החלל. האדם שנשא איתו ספר תורה קטן, זכרון מהשואה, כדי להראות לכולם שאתה יהודי, יהודי גאה, ומסוגל לצעוד קדימה. ראיתי שם אותך בין הרסיסים של הקולומביה, אילן, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.כל כך רציתי שתהיה מאושר. רק במותך זכית לתהילה לה היית ראוי. מעולם לא שמעתי עלייך לפני כן. רק אחרי האסון נודע לי שאתה טסת במיקום הכי מסוכן במבנה, בדרך להפצצת הכור בעיראק. שהיית מטובי טייסי חיל האוויר. והלב שלי נשבר לרסיסים, כמו אותה מעבורת שאתה היית בה, ונפלה על ראשינו כמו המציאות השבורה שלנו. אני מנסה לעצור את הדמעות אבל אני לא מסוגל. אלו דמעות של אושר בשבילך, אילן, שהצלחת לעשות מה שתמיד רצית. שהגעת לחלל, ממש ריחפת שם, הסתכלת על הכדור שלנו מלמעלה, נהנית מהדממה השמימית הזאת שם בקולומביה. דמעות של אושר על כך שמת לא מוות רגיל, אלא במקום שתמיד רצית להיות בו. מת מאושר, אילן, ועל כן אני מאושר בשבילך. בוודאי לא הרגשת דבר. זה מנחם אותי עוד יותר. כולם שואלים היכן היה אלוהים באותם רגעים של שבר, ואני בטוח: אלוהים היה איתך. עטף אותך, שלא תחוש באסון, היהודי היקר שדאג לפאר את אלוהי ישראל מול כל העולם. הדמעות הללו מהולות בדמעות של כאב, כי לא הגיע לך למות. כל כך הרבה אושר וגאווה גרמת לנו, אילן, לימדת אותנו להרים את הראש כששומעים שיר בעברית ברקע, לא להתבייש שאנחנו יהודים, ישראלים. אלו דמעות של עצב וכאב, על כך שלא זכית להגיע למטה ולספר לכולם איך זה להיות איתנו כאן שוב. יצאת בריא, שלם, מחייך, צוחק, מתרגש. וחזרת אלינו שבור, מת. אין לי מילים לתאר את הכאב שאני מרגיש כרגע. הרבה זמן לא חשתי כאב מעיק כזה. אולי הכל יצא עכשיו. אתה חסר כאן, אילן, כאן בישראל. אתה חסר למשפחה שלך, אתה חסר לעולם, שאיבד איש משכמו ומעלה. יכלת לתרום כל כך הרבה, אבל הכל התמוסס ברגע אחד. וכגיבור אמיתי, אני רק יכול לנחש מהו רצונך הגדול ביותר כעת- והוא ימולא. זוהי הבטחה, אילן, אומה שלמה עומדת כעת מאחורי משפחתך, מחזקת אותה ואוהבת אותה. העם היהודי כולו, באשר הוא. אני רק מקווה, אילן, שאתה במקום יותר טוב עכשיו. שאתה זוכה לשבת לצד קדושי האומה הזו, שבמשך שבועיים ימים גרמת לה להרגיש מיוחדת. אני מודה לך על כל מה שהיית, אילן רמון. תמיד נזכור אותך.
אילן. אני כותב לך עכשיו, ודמעות בעיניי. דמעות של כאב, והלם, וצער על חלום שהתנפץ. יומיים עברו מאז האסון המזעזע, בו נפלת חלל, בהחמצה הרגעית הזו. יומיים של בכי פנימי בלתי פוסק שיוצא רק עכשיו. 16 דקות, זה כל מה שחסר היה כדי שתצא מהקולומביה, תנופף למצלמות כפי שנופפת כשעלית, תחייך, תמלא את ריאותיך באוויר מכדור הארץ, תרגיש כמה טוב לחזור. עניין של 16 דקות, אבל במקום זה, אתה חוזר אלינו בחתיכות. הרבה אנשים הסתכלו על חלקי המעבורת צוללים ארצה כמו כוכב נופל, וראו שם את חלומותיהם מתנפצים, את תקוותיהם, את הרצון שלהם לצאת מהמסגרת הכואבת שהם חיים בה. הם רצו להמריא כמו שאתה המראת, לשמוח בשמחתך...והם מסתכלים, ורואים את התקוות שלהם נופלות. אני ראיתי שם רק אותך. לא חשבתי על התקוות. ראיתי את האדם שימים קודם לכן התעורר לצלילי שיר בעברית, באמצע החלל. האדם שנשא איתו ספר תורה קטן, זכרון מהשואה, כדי להראות לכולם שאתה יהודי, יהודי גאה, ומסוגל לצעוד קדימה. ראיתי שם אותך בין הרסיסים של הקולומביה, אילן, ולא ידעתי מה לעשות עם עצמי.כל כך רציתי שתהיה מאושר. רק במותך זכית לתהילה לה היית ראוי. מעולם לא שמעתי עלייך לפני כן. רק אחרי האסון נודע לי שאתה טסת במיקום הכי מסוכן במבנה, בדרך להפצצת הכור בעיראק. שהיית מטובי טייסי חיל האוויר. והלב שלי נשבר לרסיסים, כמו אותה מעבורת שאתה היית בה, ונפלה על ראשינו כמו המציאות השבורה שלנו. אני מנסה לעצור את הדמעות אבל אני לא מסוגל. אלו דמעות של אושר בשבילך, אילן, שהצלחת לעשות מה שתמיד רצית. שהגעת לחלל, ממש ריחפת שם, הסתכלת על הכדור שלנו מלמעלה, נהנית מהדממה השמימית הזאת שם בקולומביה. דמעות של אושר על כך שמת לא מוות רגיל, אלא במקום שתמיד רצית להיות בו. מת מאושר, אילן, ועל כן אני מאושר בשבילך. בוודאי לא הרגשת דבר. זה מנחם אותי עוד יותר. כולם שואלים היכן היה אלוהים באותם רגעים של שבר, ואני בטוח: אלוהים היה איתך. עטף אותך, שלא תחוש באסון, היהודי היקר שדאג לפאר את אלוהי ישראל מול כל העולם. הדמעות הללו מהולות בדמעות של כאב, כי לא הגיע לך למות. כל כך הרבה אושר וגאווה גרמת לנו, אילן, לימדת אותנו להרים את הראש כששומעים שיר בעברית ברקע, לא להתבייש שאנחנו יהודים, ישראלים. אלו דמעות של עצב וכאב, על כך שלא זכית להגיע למטה ולספר לכולם איך זה להיות איתנו כאן שוב. יצאת בריא, שלם, מחייך, צוחק, מתרגש. וחזרת אלינו שבור, מת. אין לי מילים לתאר את הכאב שאני מרגיש כרגע. הרבה זמן לא חשתי כאב מעיק כזה. אולי הכל יצא עכשיו. אתה חסר כאן, אילן, כאן בישראל. אתה חסר למשפחה שלך, אתה חסר לעולם, שאיבד איש משכמו ומעלה. יכלת לתרום כל כך הרבה, אבל הכל התמוסס ברגע אחד. וכגיבור אמיתי, אני רק יכול לנחש מהו רצונך הגדול ביותר כעת- והוא ימולא. זוהי הבטחה, אילן, אומה שלמה עומדת כעת מאחורי משפחתך, מחזקת אותה ואוהבת אותה. העם היהודי כולו, באשר הוא. אני רק מקווה, אילן, שאתה במקום יותר טוב עכשיו. שאתה זוכה לשבת לצד קדושי האומה הזו, שבמשך שבועיים ימים גרמת לה להרגיש מיוחדת. אני מודה לך על כל מה שהיית, אילן רמון. תמיד נזכור אותך.