לאט ומהר
"הקסם עבר, איש לא שם לב... כנראה ששוב שיחקתי היטב"
אני נראית כמו בחלומות שלי, הנינוח סגול וגם השיער. השירים מתנגנים ללא הפסקה. הקירות? (כאילו) רחוקים ממני, השמיים? (כאילו) עוד שלמים. ברגליים הקווים דוהים. אני כבר לא נבהלת כשהאש נוגעת, אבל בימים הקרובים אפילו לא מתקרבת. גם לא מתהפנטת. (ילדים מחייכים אליי מתמונות שמנופפות בגאווה, מי יסתובב עם תמונה שלי ויאהב אותי גם בלילות רחוקים?) כשאני זורקת את העלים שלי על הרצפה, שם הם נשארים. דרוכים ומחולקים לשברים, מחליפים צבעים- כמו העיניים שלי, תמיד טיפה חבויים. וכשבודד לי, המבטים שלי הם כחולים. וכבר כמה זמן שהכחול לא נעלם. אפילו לא כשהשמש כופה עליי את האור הצהוב והדוחה שלה. הלוואי ויכולתי לברוח, אהוביי, הלוואי ויכולתי. העיניים שלי כבר לא יפות, אני מפחדת להודות. הן מדברות, הן אמיתיות- למה אתם לא רואים? תשמעו אותי, רק הפעם, בבקשה...
"את זוכרת שהיינו זוהרות?" האמת שאני כבר לא כל-כך בטוחה, ילדה, אם היינו זוהרות... האמת היא שמעולם לא יכולתי להפסיק את הרעידות שלך. כולי צרוחה, אני מוכנה עכשיו, כמעט שבטוחה. אני מתפללת שתגשימו לי חלום, ואיך אתם לא רואים ש- זה הדבר היחיד שאולי עוד יכול להציל אותי? אתם שומעים חיוכים ולא יודעים דבר.
"הקסם עבר, איש לא שם לב... כנראה ששוב שיחקתי היטב"
