לאחר ש...
אני חושבת שזה פשוט לא נורמלי. המצב שלנו. שלי. המצב שלי. זה לא נורמלי שכל דבר שאני רואה יכול מיד להזכיר לי את אחות שלי. אנשים מסויימים (די הרבה אנשים), כוכבים בשמים, בתי חולים, שירים מסוימים, מילים מסוימות, כ"כ הרבה דברים. אין יום שאני לא חושבת עליה. וחושבת עליה משמעו, כמעט תמיד, להתעצב. אז זה נורמלי שבן אדם כל יום יתעצב?? ממש לא. זה נורמלי שכל הספרים שאני קוראת הם על מוות, אובדן ושכול. זה נורמלי שאחרי 12 שנה שהיא מתה, 12 שנה!!!! אני ככה מרגישה. לפי הספרים, אלו שאני קוראת, כן. זה דווקא די נורמלי. כתוב שם, בספרים, שמי שחווה אובדן בגיל צעיר, בכל שלב ושלב בחיים שלו יחווה אותו שוב. נשבעת לכם שככה כתוב. נראה לי שדי חרא לחיות ככה. כל פעם שאתה חושב שזהו-התגברת, התמודדת, הצלחת, בום. נפלת. שוב פעם. כרגיל. על מי אני מנסה לעבוד עם הפרצוף השמח והחברותי שלי? זה לא בסדר שאני לא יכולה להמשיך. להיות כמו הבנות האחרות בגילי. או שכל בני האדם שמים על עצמם מסיכה- כי לכולם הרי יש בעיות בשפע. או שרק אנחנו, השכולים, מרגישים ככה. אני מרגישה שאני לא יודעת כלום. אז מה אני אמורה לעשות עכשיו?
אני חושבת שזה פשוט לא נורמלי. המצב שלנו. שלי. המצב שלי. זה לא נורמלי שכל דבר שאני רואה יכול מיד להזכיר לי את אחות שלי. אנשים מסויימים (די הרבה אנשים), כוכבים בשמים, בתי חולים, שירים מסוימים, מילים מסוימות, כ"כ הרבה דברים. אין יום שאני לא חושבת עליה. וחושבת עליה משמעו, כמעט תמיד, להתעצב. אז זה נורמלי שבן אדם כל יום יתעצב?? ממש לא. זה נורמלי שכל הספרים שאני קוראת הם על מוות, אובדן ושכול. זה נורמלי שאחרי 12 שנה שהיא מתה, 12 שנה!!!! אני ככה מרגישה. לפי הספרים, אלו שאני קוראת, כן. זה דווקא די נורמלי. כתוב שם, בספרים, שמי שחווה אובדן בגיל צעיר, בכל שלב ושלב בחיים שלו יחווה אותו שוב. נשבעת לכם שככה כתוב. נראה לי שדי חרא לחיות ככה. כל פעם שאתה חושב שזהו-התגברת, התמודדת, הצלחת, בום. נפלת. שוב פעם. כרגיל. על מי אני מנסה לעבוד עם הפרצוף השמח והחברותי שלי? זה לא בסדר שאני לא יכולה להמשיך. להיות כמו הבנות האחרות בגילי. או שכל בני האדם שמים על עצמם מסיכה- כי לכולם הרי יש בעיות בשפע. או שרק אנחנו, השכולים, מרגישים ככה. אני מרגישה שאני לא יודעת כלום. אז מה אני אמורה לעשות עכשיו?
