לאורית , בל , מירב וכל מי שמדבר על

[בתיה של פעם]

לאורית , בל , מירב וכל מי שמדבר על

הריון . . . כ"כ בא לי לילד , אני נשואה שנתיים וטרם . . . אני כ"F רוצה , אך כגודל הרצון , כך גודל הפחד שלי - זה נראה לי משהו , מאיים , כואב נורא ואיום. אולי זה נשמע מצחיק , אבל זאת הבעיה שלי (בנוסף לגימגום. . . ) קראתי אורית שאת מגמגמת בשל טראומה שהיתה לך. בשיחות קיימתי עם אנשים מהפורום (בטל' או במייל) מסתבר שלכולנו יש כנראה טראומה מסוימת (ואנשים פה חוו טראומות איומות) מעניין אותי מאוד איזה טראומה הביאה אנשים לגמגום. אשמח אם תכתבו לי, אני כל הזמן מנסה לעיין בילדות שלי ולברור שם , אך אינני יודעת מה לפני מה בתיה

 

[mfi123]

לא בטוח אם זה מזה

אבל שהייתי בכיתה ג' ככה ירדנו כמה חברים למטה והיו שם עוד 2 אנשים התחלנו לזרוק אבנים אחד על השני (כיתה ג'.. לא הבנו הרבה מה הסיכונים) ומסתבר שפגעתי במישהו.. היה לו פצע הוא היה בבית חולים יום ואני זוכר את ההתקופה כתקופה מאד לחוצה, שהייתי מאד לחוץ גם מבחינת ההורים ואחרי איזה שנה שהלחצים עדיין איתי התחלתי לגמגמם אבל בהתחלה זה היה רק כהססנות, לא גמגום. עם הזמן פחדתי לדבר ושנה אחרי הטיפול ב CTI זה החמיר.

 

[stkachov]

אני גם לא זוכר כלום

אבל כשהייתי קטן ההורים שלי אמרו לי שנפלתי לבריכה פעם וכמעט טבעתי, אז בגלל זה התחלתי לגמגם. לא יודע אם זה נכון בכלל אבל זה מה שסיפרו לי. שמעתי גם סיפורים על כך שילדים קטנים התחילו לגמגם בגלל כלב גדול שנבח עליהם והם נבהלו נורא. שוב, לא יודע עד כמה זה נכון.

 

[מירב של פעם]

בתיה אהובה ../images/Emo23.gif

קודם כל כיף לראות אותך כאן לאחר ימים ארוכים ואולי שבועות של שקט. בקשר לטראומה- לא ידוע לי על טראומה שעברתי בילדותי ממנה נבע הגמגום. אני מגמגמת מאז שאני זוכרת את עצמי ובטוחה שהגמגום שלי עבר אלי בתורשה מאבי. לא נזקקתי לטריגר כדי להתחיל לגמגם, גמגמתי תמיד. ובקשר לאמהות המפחידה- תראי...ככל שאת מחכה יותר וככל שהאמהות המיוחלת מתעכבת כך היא הופכת לגדולה, מפחידה ואולי בלתי אפשרית (לפחות בדימיון שלך). אבל כמו שכתבתי לאורית, לאמהות לא נולדים בין לילה, זה תהליך שעוברים ונבנים לתוכו לאט לאט. תאמיני לי שלא סתם אלוהים החליט שההריון ימשך דווקא תשעה חודשים, הזמן הזה כ"כ חשוב גם לאשה בשביל לעכל, ללמוד ולהתכונן להורות. אני בטוחה שברגע שהתינוק יגיח מתוכך כך יגיחו ויעלמו כל הפחדים הגדולים ומה שתישאר זו פשוט התפעמות מהיצור המדהים הזה שאת יצרת ואהבה גדולה שכן, תלוּוה בפחדים וחששות אבל ברמה הקטנה והיום יומית (למה כואבת לו הבטן, אולי גזים, אולי הוא רעב וכו'...

) לפעמים מהצד מצבים מסויימים נראים לנו בלתי אפשרים, אבל כשאנחנו בתוכם אנחנו זורמים והכל נהיה הרבה יותר פשוט. (וזה בדיוק, אגב, כמו שאני לא מבינה איך את עובדת כפקידה, לי זה נראה בלתי אפשרי

)

 

[b e ll]

מירב ניסחה בדיוק את דעתי גם

אז אני תופסת "טרמפ" על דבריה.

 

[b e ll]

ועוד דבר קטן

את הרי לא לבד. את לא לבד במהלך ההריון ולא לבד בגידול הילד שיהיה. אפשר ומותר להשען על אחרים לקבלת תמיכה ומשענת. כולם עושים את זה ומתחלקים בנטל הגידול של הילדים. אני בטוחה שתהיי אמא מאוד קשובה ואוהבת ותתני לילדך את כל מה שהוא צריך, ותדעי להתמודד עם כל מה שיביאו החיים.

 

[אורית71]

תשובה לבתיה

ראשית, התחלתי לגמגם בגיל ארבע כאבי נפטר אני מאמינה שתמיד הגימגום היה אצלי תמיד -אורב בפינה והוא יתפרץ בגלל המקרה. מכאן התחילה שרשרת של טעויות מצד אימי שטענה שאני בכלל לא מגמגמת אבל המליצה לי לא לדבר מול אנשים.... לא משנה עברנו וסלחנו ואני כ"כ אחרי זה שנית,לגבי ההריוןוהחשש מילד מגמגם לפני ההיריון וגם קצת במהלכו היו לי חששות עצומים , מין פחד קמאי, עמוק של מה אני מורישה לילדיי, וזה נורא, פשוט נכנסתי לסרטים שאת נכנסת עכשיו ולדעתי זה מה שגרם לבעיות הפוריות שהיו לי. אני לא יודעת איך ואין לי הסבר מדעי , אבל התגברתי על זה ברגע שנכנסתי להיריון הכרחתי את עצמי להתקשר ולהזמין כל מיני בדיקות ולא להיות תלויה באחרים שיעשו את זה עבורי למרות שלפעמים זה עלה לי בדמעות (תנסי להזמין תור לסקירת מערכות ולהיתקע דקות ארוכות ולטלפן שוב) אני חושבת שמירב צודקת וברגע שאת שם דברים לא נראים כ"כ נורא אין לי ספק שאת תהיי אמא נפלאה ורגישה ומעניקה ביטחון עצמי את תהיי כ"כ קשובה לילדך ותלחמי שיהיה לו טוב! אני מאחלת לך את כל הטוב שעולם ומקווה שתקפצי על העגלה חבל לחכות!

 

[בתיה של פעם]

לאורית , בל ומירב

תודה לכם מאוד על ההודעות התומכות , זה מאוד עוזר ותומך תודה