לאוהבי החתולים
- פותח הנושא חני ב
- פורסם בתאריך
מכתב מאבא
קיבלתי במייל. מרגש וכדאי לזכור בבוא השעה... בני יקירי, ביום שאזדקן ולא אהיה יותר מי שאני, אזור נא סבלנות ונסה להבין אותי. כאשר אשפוך אוכל על חולצתי ואשכח איך לרכוס את נעלי, זכור את השעות שביליתי ללמדך איך עושים את אותם הדברים. אם אחזור על עצמי על אותן מלים שאתה יודע בעל פה את סיומן, אל תפסיק אותי והקשב לי. כשהיית קטן, על מנת שתירדם נאלצתי לספר לך אלפי פעם את אותו סיפור, עד שעצמת את עיניך הקטנות..... כשנהיה ביחד ובלי כוונה אעשה את צרכי, אל תתבייש ותבין שאינני אשם, כי כבר איני שולט עליהם. תחשוב רק כמה פעמים בילדותך עזרתי לך ובסבלנות המתנתי עד שתסיים. אל תגער בי בגלל שלא ארצה להתרחץ, אל תנזוף בי בגלל זה. זכור את הרגעים שרדפתי אחריך ואת אלפי התירוצים שהמצאתי על מנת להנעים לך את הרחצה. קבל אותי וסלח לי, כי עכשיו הילד זה אני. כשתראה אותי חסר תועלת ובור מול כל המוצרים הטכנולוגים שלא אוכל עוד להבין, אני מתחנן בפניך שתיתן לי את כל הזמן שיידרש על מנת שלא תפגע בי בחיוך הלעגני שלך. זכור שהייתי זה שלימד אותך הרבה דברים שאז הדהימו אותך. אני לימדתי אותך לאכול, להתלבש - והחינוך שקיבלת כדי שתוכל להתמודד עם החיים בצורה הטובה שהנך עושה זאת, הם תוצאה של השקידה, מאמצי ואהבתי אליך. כשבהזדמנות כלשהי במהלך שיחתנו אשכח על מה אנחנו מדברים, תן לי כל הזמן שיידרש עד שאזכר, ואם אינני מצליח אל תלעג לי "אולי מה שדברתי לא היה חשוב" הסתפק בכך שתאזין לדברי. אם פעם לא ארצה לאכול, אל תפציר בי, אני יודע כמה מותר לי וכמה אסור, תבין גם שעם הזמן אין לי כבר שיניים וחסר לי חוש הטעם כדי לטעום. וכשייכשלו רגלי ללכת כי הן עייפות, הושט לי את ידך הרכה על מנת שאשען, כפי שעשיתי זאת אתך כשהתחלת ללכת עם רגליך הקטנטנות כשהיו עדיין חלשות. ולבסוף, כשבאחד הימים תשמע אותי אומר שאיני רוצה לחיות יותר ואני רוצה למות, אל תכעס. מפני שלזה אין כל קשר לחיבתך או לכמה שאני אוהב אותך, נסה להבין שאני לא חי עוד אלא שורד וזה לא אותו הדבר. תמיד רציתי בשבילך את הטוב ביותר והכנתי עבורך את הנתיבים בהם ידעת לנוע, חשוב שעם הצעד שאני מקדים לעשות, אסלול למענך עוד נתיב בזמן אחר.... אבל תמיד אתך. אל תרגיש עצוב או חסר אונים בגלל שאינך רואה אותי כפי שהייתי קודם. תן לי את לבך, הבן אותי ותמוך בי כפי שעשיתי כשהתחלת לחיות. מתחנן אני שתלווה אותי בדרך לסיום הנתיב שלי. תן לי אהבה וסבלנות כי אחזיר לך תודה וחיוכים בשילוב עם האהבה העצומה שאני חש כלפיך. שלך באהבה - אבא
קיבלתי במייל. מרגש וכדאי לזכור בבוא השעה... בני יקירי, ביום שאזדקן ולא אהיה יותר מי שאני, אזור נא סבלנות ונסה להבין אותי. כאשר אשפוך אוכל על חולצתי ואשכח איך לרכוס את נעלי, זכור את השעות שביליתי ללמדך איך עושים את אותם הדברים. אם אחזור על עצמי על אותן מלים שאתה יודע בעל פה את סיומן, אל תפסיק אותי והקשב לי. כשהיית קטן, על מנת שתירדם נאלצתי לספר לך אלפי פעם את אותו סיפור, עד שעצמת את עיניך הקטנות..... כשנהיה ביחד ובלי כוונה אעשה את צרכי, אל תתבייש ותבין שאינני אשם, כי כבר איני שולט עליהם. תחשוב רק כמה פעמים בילדותך עזרתי לך ובסבלנות המתנתי עד שתסיים. אל תגער בי בגלל שלא ארצה להתרחץ, אל תנזוף בי בגלל זה. זכור את הרגעים שרדפתי אחריך ואת אלפי התירוצים שהמצאתי על מנת להנעים לך את הרחצה. קבל אותי וסלח לי, כי עכשיו הילד זה אני. כשתראה אותי חסר תועלת ובור מול כל המוצרים הטכנולוגים שלא אוכל עוד להבין, אני מתחנן בפניך שתיתן לי את כל הזמן שיידרש על מנת שלא תפגע בי בחיוך הלעגני שלך. זכור שהייתי זה שלימד אותך הרבה דברים שאז הדהימו אותך. אני לימדתי אותך לאכול, להתלבש - והחינוך שקיבלת כדי שתוכל להתמודד עם החיים בצורה הטובה שהנך עושה זאת, הם תוצאה של השקידה, מאמצי ואהבתי אליך. כשבהזדמנות כלשהי במהלך שיחתנו אשכח על מה אנחנו מדברים, תן לי כל הזמן שיידרש עד שאזכר, ואם אינני מצליח אל תלעג לי "אולי מה שדברתי לא היה חשוב" הסתפק בכך שתאזין לדברי. אם פעם לא ארצה לאכול, אל תפציר בי, אני יודע כמה מותר לי וכמה אסור, תבין גם שעם הזמן אין לי כבר שיניים וחסר לי חוש הטעם כדי לטעום. וכשייכשלו רגלי ללכת כי הן עייפות, הושט לי את ידך הרכה על מנת שאשען, כפי שעשיתי זאת אתך כשהתחלת ללכת עם רגליך הקטנטנות כשהיו עדיין חלשות. ולבסוף, כשבאחד הימים תשמע אותי אומר שאיני רוצה לחיות יותר ואני רוצה למות, אל תכעס. מפני שלזה אין כל קשר לחיבתך או לכמה שאני אוהב אותך, נסה להבין שאני לא חי עוד אלא שורד וזה לא אותו הדבר. תמיד רציתי בשבילך את הטוב ביותר והכנתי עבורך את הנתיבים בהם ידעת לנוע, חשוב שעם הצעד שאני מקדים לעשות, אסלול למענך עוד נתיב בזמן אחר.... אבל תמיד אתך. אל תרגיש עצוב או חסר אונים בגלל שאינך רואה אותי כפי שהייתי קודם. תן לי את לבך, הבן אותי ותמוך בי כפי שעשיתי כשהתחלת לחיות. מתחנן אני שתלווה אותי בדרך לסיום הנתיב שלי. תן לי אהבה וסבלנות כי אחזיר לך תודה וחיוכים בשילוב עם האהבה העצומה שאני חש כלפיך. שלך באהבה - אבא
עמית המכשף
New member
איילת זה מאד מרגש. אני כמעט בוכה
קראתי את זה נורא מהר. בלעתי את המילים. זה עצוב וכואב ומזכיר לי דברים ואת אבא שלי שאני לא מתקשר אליו מספיק. נסי לגלות את המקור. זה חשוב. תודה איילת.
קראתי את זה נורא מהר. בלעתי את המילים. זה עצוב וכואב ומזכיר לי דברים ואת אבא שלי שאני לא מתקשר אליו מספיק. נסי לגלות את המקור. זה חשוב. תודה איילת.
עמית המכשף
New member
הוספתי למועדפים. תודה רבה
הורים מגיעים למצב כזה
שלא באשמתם. הגוף והמוח בוגדים דווקא כאשר האדם מגיע לגיל בו הוא יכול להנות מהישגיו בחיים. בנוסף לכך שהוא נתון להשפעתם של שינויים כימיים ואורגניים בגופו, הוא גם כואב על הנפילה הקשה ועל כך שהוא חסר אונים ותלוי באחרים, ולרוב והוא מודע לכך שהמצב עלול להיות רק יותר גרוע. ובכל זאת, כמו שאיילת כתבה, הקרדיט על גידול הילדים עדיין שמור להורים, ולהם בלבד.
שלא באשמתם. הגוף והמוח בוגדים דווקא כאשר האדם מגיע לגיל בו הוא יכול להנות מהישגיו בחיים. בנוסף לכך שהוא נתון להשפעתם של שינויים כימיים ואורגניים בגופו, הוא גם כואב על הנפילה הקשה ועל כך שהוא חסר אונים ותלוי באחרים, ולרוב והוא מודע לכך שהמצב עלול להיות רק יותר גרוע. ובכל זאת, כמו שאיילת כתבה, הקרדיט על גידול הילדים עדיין שמור להורים, ולהם בלבד.
אין כאן ענין של אשמה
והקרדיט הוא של ההורים בודאי. אבל המחשבה, שגם כשהאדם מגיע למצב בו הוא כואב וקשה לו (ואולי הוא גם לא צלול במיוחד), שליבו עדיין מלא אהבה, היא מחשבה יפה ואופטימית, אבל לא נכונה, לדעתי. חלק מהקושי וממה שצריך לקבל, זה שהאדם הופך לפעמים להיות לא הוא עצמו, ואין מה לחפש בו את האהבה החבויה מפעם. באותו נושא יש לי בעיה עם האימרה הידועה- "אמא יכולה לטפל ב-10 ילדים, ועשרה ילדים לא יכולים לטפל באמא אחת". ההשוואה בין התמיכה של ההורה בתהליך הצמיחה של ילדו לתמיכה של הילד בתהליך הדעיכה של ההורה, מאוד בעייתית בעיני. הרומנטיזציה של הענין, גורמת לו עוול. מעט מאוד ילדים יכולים לעשות עבור הוריהם את מה שהוריהם עשו עבורם, ויש לזה סיבות רבות. זה לא אומר שלא צריך לעזור, אבל התיחסות למצב בצורה יותר מציאותית יכולה לעזור במצב כזה.
והקרדיט הוא של ההורים בודאי. אבל המחשבה, שגם כשהאדם מגיע למצב בו הוא כואב וקשה לו (ואולי הוא גם לא צלול במיוחד), שליבו עדיין מלא אהבה, היא מחשבה יפה ואופטימית, אבל לא נכונה, לדעתי. חלק מהקושי וממה שצריך לקבל, זה שהאדם הופך לפעמים להיות לא הוא עצמו, ואין מה לחפש בו את האהבה החבויה מפעם. באותו נושא יש לי בעיה עם האימרה הידועה- "אמא יכולה לטפל ב-10 ילדים, ועשרה ילדים לא יכולים לטפל באמא אחת". ההשוואה בין התמיכה של ההורה בתהליך הצמיחה של ילדו לתמיכה של הילד בתהליך הדעיכה של ההורה, מאוד בעייתית בעיני. הרומנטיזציה של הענין, גורמת לו עוול. מעט מאוד ילדים יכולים לעשות עבור הוריהם את מה שהוריהם עשו עבורם, ויש לזה סיבות רבות. זה לא אומר שלא צריך לעזור, אבל התיחסות למצב בצורה יותר מציאותית יכולה לעזור במצב כזה.
נכון
נורא עצוב. בכלל לחשוב שרוב האנשים מסיימים את חייהם ללא יכולת שליטה - כתינוקות, אחרי שבנו חיים שלמים ולרוב גם נתנו חיים. הרבה פעמים אני מסתכלת על זקנים וחושבת לעצמי, זה מחכה גם לי... לפעמים אני מסתכלת על התנהגותם של הורי וחושבת, איך אני אתנהג כשאהיה בגילם?!... איילת, תודה על הסיפור.
נורא עצוב. בכלל לחשוב שרוב האנשים מסיימים את חייהם ללא יכולת שליטה - כתינוקות, אחרי שבנו חיים שלמים ולרוב גם נתנו חיים. הרבה פעמים אני מסתכלת על זקנים וחושבת לעצמי, זה מחכה גם לי... לפעמים אני מסתכלת על התנהגותם של הורי וחושבת, איך אני אתנהג כשאהיה בגילם?!... איילת, תודה על הסיפור.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.