לאוהבי הגראנג´...
שלא כוללים ביניהם שונאי פרל ג´אם... אחרי שנים על גבי שנים שאני מעריץ פרל ג´אם נלהב, הייתי רוצה לשמוע מכם... מה לדעתכם האלבום הכי טוב שלהם (כמובן שהשאלה הזו מכוונת למי ששמע יותר מTEN). האם באמת TEN הוא האלבום הכי אהוב שלהם גם על מעריציהם, ואנשים שמכירים את כל החומר שלהם? הנה פירוט דעתי על כל אחד מהאלבומים, למי שלא מכיר או לא זוכר: 1. TEN - אלבום פופ מצוין. מלא בלהיטים מוכרים ועמוס באנרגיה, ואפילו מאד מרגש ברגעים מסוימים (BLACK, RELEASE). אבל הסאונד שלו נשמע ממש ממש מהוקצע מידי לטעמי, מופק במורה יותר מדי מושלמת, וחסר בו החיספוס שיבוא באלבומים היותר מאוחרים. עדיין אלבום שתמיד תמיד תמיד כיף לשמוע. 2. VS - הלהקה החליפה מתופף, והמתופף באלבום הזה, דייב אמברוזס, הוא אחד מהמתופפים עם הכי הרבה גרוב ששמעתי ברוק. אלבום מצוין, גם בגלל שהם לוקחים את עצמם קצת פחות ברצינות שם, וגם בגלל שהשירים הרבה יותר מגוונים מבחינה סגנונית. ואגב, הרבה הרבה לפני alien ant farm, בשיר RATS מתוך האלבום הזה, נמצאת השורה "ben, the two of us need look no more", שכידוע (לי) לקוח משירו הקלאסי של מייקל ג´קסון BEN. 3. VITALOGY - בעצם אלבום הקונספט הראשון של הלהקה... דיסק גאוני... סטון גוסרד ומייק מקרידי התחילו להשמע פחות נקיים ויותר אקפירמנטליים בנגינה שלהם, אדי וודר כבר משתמש בקול שלו בצורה לגמרי אחרת, הרבה יותר צינית, כואבת, עוצמתית ואינטימית כאחד. האלבום הכי טוב שלהם לדעתי, וכמו כן גם האלבום האהוב עלי בכל הזמנים. 4. NO CODE - דיסק מוזר ויפהפה. שקט מאד ברובו, מלא בצלילים מוזרים ומעניינים, מתפתח לכוונים לא צפויים ולקראת הסוף טומן בחובו את אחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים, PRESENT TENSE. 5. YIELD - כל מי ששמע אותו חוץ ממני וכמה חברים שלי לא אהב אותו כל כך, והחליט שזהו, הם איבדו את זה. אני לא רואה את זה ככה. יילד לדעתי הוא דיסק עם חומר מצוין, מרגש ומעניין, אבל שני דברים מפילים קצת את האלבום הזה מיצירת המופת שהוא היה יכול להיות: א. המתופף ג´ק איירונס, לשעבר של הרד הוט צ´ילי פפרס, פשוט לא משתלב שם כמו שצריך, ומאבד הרבה מהייחוד שהיה לו ב NO CODE. ב. האלבום נופל לגמרי מבחינה הפקתית. ההפקה שם מוזרה מאד, ולא במובן הטוב ברוב במקרים, כמו ב VITALOGY. חבל, אבל עדיין אלבום נפלא לדעתי. 6. BINAURAL - אלבום מצוין, שמהיום שהוא יצא (שזה היום בו רכשתי אותו ב 10 בבוקר עם פתיחת החנויות) ועד היום משמח אותי עד דמעות כמעט. האלבום הזה בעצם מראה על סוף החיפושים של הסאונד שהם התחילו לחפש מ VITALOGY, ובעצם מהווה מן אוטוביוגרפיה מוסיקלית. הרבה מהשירים מזכירים אם מבחינה טקסטואלית ואם מבחינה הלחנתית והפקתית הרבה דברים שלהם מהעבר. זה, אגב מה שבעצם גורם לאלבום הזה להשמע פחות כמו יצירה גמורה ויותר כמו אוסף. אם הוא היה יותר אחיד, אז זה בלי ספק היה יכול להיות האלבום מספר אחת שלי. בכל מקרה זה אלבום נפלא, ובעצם מסמל, אם אני קורא את מהלכיהם נכון, את המעבר לשלב הבא מבחינת סאונד והפקה. מאד מעניין אותי מה זה יהיה (נקווה שזה לא יהיה להשמע כמו CREED).
שלא כוללים ביניהם שונאי פרל ג´אם... אחרי שנים על גבי שנים שאני מעריץ פרל ג´אם נלהב, הייתי רוצה לשמוע מכם... מה לדעתכם האלבום הכי טוב שלהם (כמובן שהשאלה הזו מכוונת למי ששמע יותר מTEN). האם באמת TEN הוא האלבום הכי אהוב שלהם גם על מעריציהם, ואנשים שמכירים את כל החומר שלהם? הנה פירוט דעתי על כל אחד מהאלבומים, למי שלא מכיר או לא זוכר: 1. TEN - אלבום פופ מצוין. מלא בלהיטים מוכרים ועמוס באנרגיה, ואפילו מאד מרגש ברגעים מסוימים (BLACK, RELEASE). אבל הסאונד שלו נשמע ממש ממש מהוקצע מידי לטעמי, מופק במורה יותר מדי מושלמת, וחסר בו החיספוס שיבוא באלבומים היותר מאוחרים. עדיין אלבום שתמיד תמיד תמיד כיף לשמוע. 2. VS - הלהקה החליפה מתופף, והמתופף באלבום הזה, דייב אמברוזס, הוא אחד מהמתופפים עם הכי הרבה גרוב ששמעתי ברוק. אלבום מצוין, גם בגלל שהם לוקחים את עצמם קצת פחות ברצינות שם, וגם בגלל שהשירים הרבה יותר מגוונים מבחינה סגנונית. ואגב, הרבה הרבה לפני alien ant farm, בשיר RATS מתוך האלבום הזה, נמצאת השורה "ben, the two of us need look no more", שכידוע (לי) לקוח משירו הקלאסי של מייקל ג´קסון BEN. 3. VITALOGY - בעצם אלבום הקונספט הראשון של הלהקה... דיסק גאוני... סטון גוסרד ומייק מקרידי התחילו להשמע פחות נקיים ויותר אקפירמנטליים בנגינה שלהם, אדי וודר כבר משתמש בקול שלו בצורה לגמרי אחרת, הרבה יותר צינית, כואבת, עוצמתית ואינטימית כאחד. האלבום הכי טוב שלהם לדעתי, וכמו כן גם האלבום האהוב עלי בכל הזמנים. 4. NO CODE - דיסק מוזר ויפהפה. שקט מאד ברובו, מלא בצלילים מוזרים ומעניינים, מתפתח לכוונים לא צפויים ולקראת הסוף טומן בחובו את אחד השירים האהובים עלי בכל הזמנים, PRESENT TENSE. 5. YIELD - כל מי ששמע אותו חוץ ממני וכמה חברים שלי לא אהב אותו כל כך, והחליט שזהו, הם איבדו את זה. אני לא רואה את זה ככה. יילד לדעתי הוא דיסק עם חומר מצוין, מרגש ומעניין, אבל שני דברים מפילים קצת את האלבום הזה מיצירת המופת שהוא היה יכול להיות: א. המתופף ג´ק איירונס, לשעבר של הרד הוט צ´ילי פפרס, פשוט לא משתלב שם כמו שצריך, ומאבד הרבה מהייחוד שהיה לו ב NO CODE. ב. האלבום נופל לגמרי מבחינה הפקתית. ההפקה שם מוזרה מאד, ולא במובן הטוב ברוב במקרים, כמו ב VITALOGY. חבל, אבל עדיין אלבום נפלא לדעתי. 6. BINAURAL - אלבום מצוין, שמהיום שהוא יצא (שזה היום בו רכשתי אותו ב 10 בבוקר עם פתיחת החנויות) ועד היום משמח אותי עד דמעות כמעט. האלבום הזה בעצם מראה על סוף החיפושים של הסאונד שהם התחילו לחפש מ VITALOGY, ובעצם מהווה מן אוטוביוגרפיה מוסיקלית. הרבה מהשירים מזכירים אם מבחינה טקסטואלית ואם מבחינה הלחנתית והפקתית הרבה דברים שלהם מהעבר. זה, אגב מה שבעצם גורם לאלבום הזה להשמע פחות כמו יצירה גמורה ויותר כמו אוסף. אם הוא היה יותר אחיד, אז זה בלי ספק היה יכול להיות האלבום מספר אחת שלי. בכל מקרה זה אלבום נפלא, ובעצם מסמל, אם אני קורא את מהלכיהם נכון, את המעבר לשלב הבא מבחינת סאונד והפקה. מאד מעניין אותי מה זה יהיה (נקווה שזה לא יהיה להשמע כמו CREED).
