לאהוב את השנאה
אהבה ושנאה. לבן ושחור. גבוה ונמוך. יפה ומכוער. חצילים וחמאה. מחק ו... מה ההפך ממחק? זה הכל משחק של רגשות, על סקאלה ארוכה מאד. באמצע מונח הראציונל, שביל המרצפות הצהובות שכולנו יודעים שנמצאת שם רק פעמים רבות בוחרים לא ללכת בה, ומשני הצדדים הרגש הולך וגובר. אהבה בצד אחד ושנאה בצד שני. האמת היא שאני מאמין שאותו ראציונל, נקודת האפס, לא נמצאת בדיוק באמצע הסקאלה אלא מקנה לאחד מהצדדים את היכולת הפוטנציאלית להגיע קצת יותר רחוק ולהיות קצת יותר חזק. אז מי בעצם המנצח לפי דעתכם? האהבה או השנאה? האמת היא שברור לכולנו שכשמדובר ברגשות, קשה מאד להעביר את הקו הדק, וכשנאהב אותה זה יהיה הדבר הכי יפה בעולם, ונחיה באותו עולם משלנו של פרחים צלולים ושמיים וורודים, נרוץ עירומים בפרדסים וחיוך רחב ומתוק יהיה מרוח על שפתינו ואז כשנגלה שהבת זונה בעצם הייתה איתנו רק בשביל לגנוב לנו את האוסף בולים היקר, ואחרי שזה קרה והיא זרקה אותנו בדיוק ביומהולדת שלנו, וסיפרה לכל החברות שלה שיש לנו זין קטן (``זה בסדר יחסית לשאר הגוף!``) וריח מסריח מהפה ואחרי שגילנו תמונת עירום שלנו דבוקה לקיר בית-הספר בענק למרות שהיא נשבעה שזה רק בשביל שהיא תוכל ``לזכור את הכל`` כשהיא לבד ומשעמם לה. כל אותם דברים יהפכו את האהבה הזאת על פיה, ולפחות במקרה שלי, השנאה תתחיל לבצבץ מבין שערות ראשי ומוחי הוקדח יתחיל לשרטט צורות התעללות יצירתיות ומגוונות. השנאה שלי, תגבר על האהבה. ומעבר לזה, אהבה באה בדרך כלל בקבוצות קטנות מאד. אני אוהב את אמא, אבא, האחים, שאר המשפחה הרחוקה יותר ברוב המקרים, אני אוהב את כלב הצ`יאואה הקטן שלי - ``רקס``, את החברה כמובן, אני אוהב את עצמי (סנוז? ראס? תגובות נאצה אנטי-בלאונט?), אההה, וכמובן, אני אוהב זיתים שחורים. שנאה לעומת זאת באה, בהרבה מקרים, בקבוצות ענק. אתנית, אדיאולוגית, ראציאלית, פוליטית, כלכלית, הומנית ועוד אלף ואחת סיבות לשנוא קבוצות ענקיות של אנשים ששונים מאיתנו. אז מה עכשיו יותר חזק? אהבה או שנאה? שנאה הרגה שש מיליון יהודים בשואה, עוד אלפים במלחמות, עוד אלפים ברציחות פליליות. שנאה הרגה מיליוני בני אדם במלחמאות, מיליונים אחרים בניקויים אתנים, מיליונים ברציחות. זה לא מפסיק. כל יום. ואהבה? טוב, אהבה פשוט גרמה להיוולדם, ולהיוודלם של כל השאר - מיליארדים על גבי מיליארדים לאורך כל ההיסטוריה. פעם חשבתי שאני יודע מה זאת אהבה, עד שפשגתי אותה ומאז כל יום אני מגלה כמה לא ידעתי על אהבה ביום שלפני. פעם חשבתי שאני יודע מה זה שנאה, עד שראיתי את הצילומים של הלינץ` והבנתי עד כמה רחוק זה מגיע. רובנו לא יודעים מהי אהבה ושנאה בשיא יכולתה, ולכן לא יכולים באמת לאמוד מי ישתלט עלינו יותר, מי ישתק אותנו יותר, מה ישפיע אלינו יותר - אבל בואו ננסה. מה יותר חזק, אהבה או שנאה? (אותה שאלה בלשון ערס מצוי: ``מי מזיין את מי?!``)
אהבה ושנאה. לבן ושחור. גבוה ונמוך. יפה ומכוער. חצילים וחמאה. מחק ו... מה ההפך ממחק? זה הכל משחק של רגשות, על סקאלה ארוכה מאד. באמצע מונח הראציונל, שביל המרצפות הצהובות שכולנו יודעים שנמצאת שם רק פעמים רבות בוחרים לא ללכת בה, ומשני הצדדים הרגש הולך וגובר. אהבה בצד אחד ושנאה בצד שני. האמת היא שאני מאמין שאותו ראציונל, נקודת האפס, לא נמצאת בדיוק באמצע הסקאלה אלא מקנה לאחד מהצדדים את היכולת הפוטנציאלית להגיע קצת יותר רחוק ולהיות קצת יותר חזק. אז מי בעצם המנצח לפי דעתכם? האהבה או השנאה? האמת היא שברור לכולנו שכשמדובר ברגשות, קשה מאד להעביר את הקו הדק, וכשנאהב אותה זה יהיה הדבר הכי יפה בעולם, ונחיה באותו עולם משלנו של פרחים צלולים ושמיים וורודים, נרוץ עירומים בפרדסים וחיוך רחב ומתוק יהיה מרוח על שפתינו ואז כשנגלה שהבת זונה בעצם הייתה איתנו רק בשביל לגנוב לנו את האוסף בולים היקר, ואחרי שזה קרה והיא זרקה אותנו בדיוק ביומהולדת שלנו, וסיפרה לכל החברות שלה שיש לנו זין קטן (``זה בסדר יחסית לשאר הגוף!``) וריח מסריח מהפה ואחרי שגילנו תמונת עירום שלנו דבוקה לקיר בית-הספר בענק למרות שהיא נשבעה שזה רק בשביל שהיא תוכל ``לזכור את הכל`` כשהיא לבד ומשעמם לה. כל אותם דברים יהפכו את האהבה הזאת על פיה, ולפחות במקרה שלי, השנאה תתחיל לבצבץ מבין שערות ראשי ומוחי הוקדח יתחיל לשרטט צורות התעללות יצירתיות ומגוונות. השנאה שלי, תגבר על האהבה. ומעבר לזה, אהבה באה בדרך כלל בקבוצות קטנות מאד. אני אוהב את אמא, אבא, האחים, שאר המשפחה הרחוקה יותר ברוב המקרים, אני אוהב את כלב הצ`יאואה הקטן שלי - ``רקס``, את החברה כמובן, אני אוהב את עצמי (סנוז? ראס? תגובות נאצה אנטי-בלאונט?), אההה, וכמובן, אני אוהב זיתים שחורים. שנאה לעומת זאת באה, בהרבה מקרים, בקבוצות ענק. אתנית, אדיאולוגית, ראציאלית, פוליטית, כלכלית, הומנית ועוד אלף ואחת סיבות לשנוא קבוצות ענקיות של אנשים ששונים מאיתנו. אז מה עכשיו יותר חזק? אהבה או שנאה? שנאה הרגה שש מיליון יהודים בשואה, עוד אלפים במלחמות, עוד אלפים ברציחות פליליות. שנאה הרגה מיליוני בני אדם במלחמאות, מיליונים אחרים בניקויים אתנים, מיליונים ברציחות. זה לא מפסיק. כל יום. ואהבה? טוב, אהבה פשוט גרמה להיוולדם, ולהיוודלם של כל השאר - מיליארדים על גבי מיליארדים לאורך כל ההיסטוריה. פעם חשבתי שאני יודע מה זאת אהבה, עד שפשגתי אותה ומאז כל יום אני מגלה כמה לא ידעתי על אהבה ביום שלפני. פעם חשבתי שאני יודע מה זה שנאה, עד שראיתי את הצילומים של הלינץ` והבנתי עד כמה רחוק זה מגיע. רובנו לא יודעים מהי אהבה ושנאה בשיא יכולתה, ולכן לא יכולים באמת לאמוד מי ישתלט עלינו יותר, מי ישתק אותנו יותר, מה ישפיע אלינו יותר - אבל בואו ננסה. מה יותר חזק, אהבה או שנאה? (אותה שאלה בלשון ערס מצוי: ``מי מזיין את מי?!``)