'לאהוב אותו' פרק 2
אממ אני יודעת שעכשיו יש שרשור בישביל זה אבל לא מצאתי אותו.. אממ וגם לדעתי השרשור הזה הוא לא כלכך טוב כי הוא יהיה מפוצץ וכל זה... אז אם זה לא בסדר שפתחתי שרשור חדש, תמחקו. תהנו! תודה למרי על הבבטא. כן, וגם ללידל וליאת. פרק 2- "אני אוהבת אותך, אינויאשה!" צעקה קגומה בכל כוחה. אלו היו מילותיה האחרונות, מילים שאיש לא שמע. איש, מלבד אחד. צביטה דקרה את אינויאשה בליבו. הוא הנתנק מקיקיו, הביט אל תוך עניה הנוגות. "בואי," הוא תפס בידה וגרר אותה לכיוון המחנה ללא כל הסבר. קיקיו מיהרה אחריו, תוהה מה הדבר הכל כך חשוב שגרם לאינויאשה להרוס את הרגע היפה שהיה ביניהם. הם רצו עד שהגיעו למחנה. כשראו את התמונה לפניהם, שניהם הרגישו צביטה בליבם. מולם, שכבה לה נערה, אותה נערה שאינויאשה דאג לשמור עליה כל כך... היא שכבה שם, מוטלת ללא כל רוח חיים. לידה, מונחת באצילות ובעצב חרבו, טסאייגה, נוטפת דם, דמה של קגומה. "היא... היא... מתה?" גמגמה קיקיו בזעזוע. "אני חושב שכן..." אינויאשה מלמל, המום, לא מסוגל לעכל את מה שרואות עיניו. "אבל.... א-איך? אף שד לא יכול לגעת בטסאיגה." הוא תהה בעצב, לא רוצה להבין מה קרה. "אני חושבת שהיא... התאבדה." אמרה קיקיו בחמלה, אפילו היא מביעה צער על מות הנערה. "למה?" אינויאשה מעד, בירכיו כשלו והוא נפל ארצה. "למה?" הוא מלמל. הוא לא האמין, לא האמין שזה קורה. דווקא היא, דווקא קגומה, שנראתה נערה כל כך חזקה, תתאבד? "למה?" הוא הזיל דמעה. הוא, אינויאשה החזק והאמיץ, שחיסל מאות בשדים, שלא בכה כ-50 שנה, הזיל דמעה, עוד אחת ועוד אחת אחריה. הוא בכה . "אינויאשה אני... אני מצטערת," קיקיו ניסתה לנחמו. "אני יודעת שאהבתה אותה. כלומר, בתור ידידה." "הרבה יותר מזה." אינויאשה מלמל, מנגב את דמעותיו. "אתה... אתה רוצה שאני אשאיר אותך לבד? כדאי שתירגע. עוד שנה מהיום כבר לא יכאב כמו עכשיו." קיקיו ניסתה לנחם את אינויאשה. אך אינויאשה לא ענה. מעיניו זלגו להן הדמעות, אחת, אחת צנחו אל האדמה ונספגו בה. דמעות של צער. הוא לקח את ידה של קגומה בידו, היא הייתה קרה. קפואה. בתוך ליבו של אינויאשה התרוצצו עכשיו רגשות רבות בו זמנית. הוא כעס, הוא רתח, הוא בכה, אך הרגש הכי חזק אצלו היה אהבה . "אני חושבת שאני אלך בינתיים." קיקיו גילתה הבנה. "כן, אני חושב שכדאי שזה מה שתעשי." אינויאשה אמר בשקט. קיקיו בהתה באינויאשה עוד רגע קט, ולאחר מכן התרחקה בכיוון ההפוך ממנו, צועדת אל תוך החשכה. אינויאשה הביט בדמותה של הנערה ששכבה מולו ללא ניע. ראייתו הייתה מטושטשת בגלל הדמעות. "למה?" אינויאשה שאל. הוא הצמיד את פיו אל פיה. הוא היה עוד חם. הוא הניח את ידו על ליבה. הוא כבר לא פעם. הוא הפנה את מבטו, נתקל בחרב, אותה החרב שבה קגומה התאבדה. "אני לא אשתמש בך לעולם!" נשבע. הוא הרים אותה וניגב את דמה של קגומה בחולצתו. הדם נספג והערבב עם הבד, נהיה כצבע חולצתו. אינויאשה הרים את קגומה בשתי ידיו, ונשא אותה לתוך הבקתה. מירוקו וסאנגו התעוררו. "אינויאשה, מה קרה?" סאנגו שאלה. "רגע, אתה בוכה ?!" הוסיף מירוקו. "אני.." אינויאשה מלמל, קולו רועד. "היא..." "מה קרה?" שאל שיפו שהתעורר מהרעש. "למה אתה סוחב את קגומה?" "היא..." אמר אינויאשה בצורה מקוטעת וניסה להסתיר את בכיו. עיניה של סאנגו ושל מירוקו נפערו באימה. הם הבינו מה קרה. קגומה מתה . "היא... היא מתה?" סאנגו שאלה, מקווה לתשובה שלילית. אינויאשה לא ענה. הוא רק הנהן בראשו והניח את קגומה על מזרנה. המצעים הלבנים הוכתמו בדם. שיפו הסתכל על המצעים ועל הבעת הסובבים והתחיל לבכות. "מה עשית לה?" הוא צנח על מזרנה של סאנגו שהתיישבה לידו וחיבקה אותו. "אני..." אינויאשה לא היה יכול לעמוד בזה יותר. הוא רץ משם, יצא מהבקתה ורץ, מקפץ על סלעים ואבנים גדולות. "אני חושבת שעדיף שנמצא אותו, מישהו צריך לספר לאמא שלה." אמר מירוקו עצוב והמום. "אבל מה קרה לה?" סאנגו שאלה, מביטה בגופתה של קגומה. "אני לא יודע, אולי שד תקף אותה כשהיא הייתה לבד בזמן כלשהו." הניח מירוקו. "אני אלך לחפש את אינויאשה." הוא הוסיף. "יהיה בסדר שיפו-צ'אן, אתה תראה, הכל יהיה בסדר..." סאנגו ליטפה את שיפו עד שנרדם וחזרה על משפטה. היא עצמה לא יכלה להירדם. "יהיה בסדר, זה רק חלום רע, יהיה בסדר." הוא מלמלה, הפעם לעצמה. "יהיה בסדר..... אני מקווה." היא הוסיפה. אינויאשה רתח מזעם. רק עכשיו הוא הבין. הכל היה באשמתו, הוא זה שבגללו קגומה מתה . הוא זה שהתנשק עם קיקיו, בזמן שקגומה צפתה בהם, הוא ידע שהיא שם. הוא הרגיש אותה, אך לא רצה להרוס את הרגע שלו עם קיקיו. כבר הרבה זמן חיכה לאותו רגע. ואולי לא? "אני לא..." הוא לחש. "התנשקתי עם קיקיו רק בגלל שקגומה הייתה עם הילד הזה!" למה לא הקשבתי למה שאמר לי הלב? הוא דילג מעל יובל שזרם מתחת לרגליו. 'זה הכל באשמתי.' אינויאשה חשב. 'זה הכל באשמתי.' הוא המשיך להריץ את זה בראשו. "זה הכל באשמתי!" הוא צרח אל תוך האוויר הצח של הלילה. "אם לא הייתי מקנא כל כך..." הוא נעצר. "אם הייתי חושב על מעשי לפני שהייתי מבצע אותם. קגומה הייתה פה איתי. ועכשיו.. עכשיו היא... מתה." הדמעות זלגו שנית. אינויאשה לא ידע שמישהו עומד מאחוריו, למען האמת האדם האחרון אחרי נאראקו שאינויאשה היה חושק בהגיעו, אחיו הגדול, סשומארו. "אינויאשה." הוא קרא בהתנשאות. אינויאשה הביט בו, עיניו עדיין מלאות דמעות. "אתה בוכה?" סשומארו גיחך. "מתאים לך לבכות." "אתה.... תסתום!" אינויאשה הטיח בו. "אתה מזמין אותי לקרב?" סשומארו קפץ על הזדמנות, הוא אהב להלחם באחיו. "אני מוכן." "אני לא מזמין אותך לשום דבר! ואין לי שום רצון לדבר איתך כרגע!" אינויאשה אמר. "אבל לי יש רצון," סשומארו גיחך. "ואם לא תתגונן אתה עוד תמות." "אני לא מתכוון להילחם. לא איתך, לא עם נאראקו ולא עם אף שד אחר!" אינויאשה אמר. אך סשומארו לא הקשיב לדבריו. הוא שלח את ידו, שולף את ציפורניו, והטיח אותה על לחיו של אינויאשה. "תהרוג אותי. בבקשה תהרוג אותי!" אינויאשה התחנן. "אני מעדיף למות!" הוא הועף אחורנית כאשר ידו של אחיו פגעה בו, ודמו ניטז על האדמה. "טיפש! מדוע אינך מוכן להילחם?" סשומארו שאל באכזריות. "אתה לא תבין," מלמל אינויאשה. "אף אחד לא יבין." "כרצונך. לא אהרוג אותך היום , אני אהרוג אותך בזמן קרב. " אמר סשומארו.
אממ אני יודעת שעכשיו יש שרשור בישביל זה אבל לא מצאתי אותו.. אממ וגם לדעתי השרשור הזה הוא לא כלכך טוב כי הוא יהיה מפוצץ וכל זה... אז אם זה לא בסדר שפתחתי שרשור חדש, תמחקו. תהנו! תודה למרי על הבבטא. כן, וגם ללידל וליאת. פרק 2- "אני אוהבת אותך, אינויאשה!" צעקה קגומה בכל כוחה. אלו היו מילותיה האחרונות, מילים שאיש לא שמע. איש, מלבד אחד. צביטה דקרה את אינויאשה בליבו. הוא הנתנק מקיקיו, הביט אל תוך עניה הנוגות. "בואי," הוא תפס בידה וגרר אותה לכיוון המחנה ללא כל הסבר. קיקיו מיהרה אחריו, תוהה מה הדבר הכל כך חשוב שגרם לאינויאשה להרוס את הרגע היפה שהיה ביניהם. הם רצו עד שהגיעו למחנה. כשראו את התמונה לפניהם, שניהם הרגישו צביטה בליבם. מולם, שכבה לה נערה, אותה נערה שאינויאשה דאג לשמור עליה כל כך... היא שכבה שם, מוטלת ללא כל רוח חיים. לידה, מונחת באצילות ובעצב חרבו, טסאייגה, נוטפת דם, דמה של קגומה. "היא... היא... מתה?" גמגמה קיקיו בזעזוע. "אני חושב שכן..." אינויאשה מלמל, המום, לא מסוגל לעכל את מה שרואות עיניו. "אבל.... א-איך? אף שד לא יכול לגעת בטסאיגה." הוא תהה בעצב, לא רוצה להבין מה קרה. "אני חושבת שהיא... התאבדה." אמרה קיקיו בחמלה, אפילו היא מביעה צער על מות הנערה. "למה?" אינויאשה מעד, בירכיו כשלו והוא נפל ארצה. "למה?" הוא מלמל. הוא לא האמין, לא האמין שזה קורה. דווקא היא, דווקא קגומה, שנראתה נערה כל כך חזקה, תתאבד? "למה?" הוא הזיל דמעה. הוא, אינויאשה החזק והאמיץ, שחיסל מאות בשדים, שלא בכה כ-50 שנה, הזיל דמעה, עוד אחת ועוד אחת אחריה. הוא בכה . "אינויאשה אני... אני מצטערת," קיקיו ניסתה לנחמו. "אני יודעת שאהבתה אותה. כלומר, בתור ידידה." "הרבה יותר מזה." אינויאשה מלמל, מנגב את דמעותיו. "אתה... אתה רוצה שאני אשאיר אותך לבד? כדאי שתירגע. עוד שנה מהיום כבר לא יכאב כמו עכשיו." קיקיו ניסתה לנחם את אינויאשה. אך אינויאשה לא ענה. מעיניו זלגו להן הדמעות, אחת, אחת צנחו אל האדמה ונספגו בה. דמעות של צער. הוא לקח את ידה של קגומה בידו, היא הייתה קרה. קפואה. בתוך ליבו של אינויאשה התרוצצו עכשיו רגשות רבות בו זמנית. הוא כעס, הוא רתח, הוא בכה, אך הרגש הכי חזק אצלו היה אהבה . "אני חושבת שאני אלך בינתיים." קיקיו גילתה הבנה. "כן, אני חושב שכדאי שזה מה שתעשי." אינויאשה אמר בשקט. קיקיו בהתה באינויאשה עוד רגע קט, ולאחר מכן התרחקה בכיוון ההפוך ממנו, צועדת אל תוך החשכה. אינויאשה הביט בדמותה של הנערה ששכבה מולו ללא ניע. ראייתו הייתה מטושטשת בגלל הדמעות. "למה?" אינויאשה שאל. הוא הצמיד את פיו אל פיה. הוא היה עוד חם. הוא הניח את ידו על ליבה. הוא כבר לא פעם. הוא הפנה את מבטו, נתקל בחרב, אותה החרב שבה קגומה התאבדה. "אני לא אשתמש בך לעולם!" נשבע. הוא הרים אותה וניגב את דמה של קגומה בחולצתו. הדם נספג והערבב עם הבד, נהיה כצבע חולצתו. אינויאשה הרים את קגומה בשתי ידיו, ונשא אותה לתוך הבקתה. מירוקו וסאנגו התעוררו. "אינויאשה, מה קרה?" סאנגו שאלה. "רגע, אתה בוכה ?!" הוסיף מירוקו. "אני.." אינויאשה מלמל, קולו רועד. "היא..." "מה קרה?" שאל שיפו שהתעורר מהרעש. "למה אתה סוחב את קגומה?" "היא..." אמר אינויאשה בצורה מקוטעת וניסה להסתיר את בכיו. עיניה של סאנגו ושל מירוקו נפערו באימה. הם הבינו מה קרה. קגומה מתה . "היא... היא מתה?" סאנגו שאלה, מקווה לתשובה שלילית. אינויאשה לא ענה. הוא רק הנהן בראשו והניח את קגומה על מזרנה. המצעים הלבנים הוכתמו בדם. שיפו הסתכל על המצעים ועל הבעת הסובבים והתחיל לבכות. "מה עשית לה?" הוא צנח על מזרנה של סאנגו שהתיישבה לידו וחיבקה אותו. "אני..." אינויאשה לא היה יכול לעמוד בזה יותר. הוא רץ משם, יצא מהבקתה ורץ, מקפץ על סלעים ואבנים גדולות. "אני חושבת שעדיף שנמצא אותו, מישהו צריך לספר לאמא שלה." אמר מירוקו עצוב והמום. "אבל מה קרה לה?" סאנגו שאלה, מביטה בגופתה של קגומה. "אני לא יודע, אולי שד תקף אותה כשהיא הייתה לבד בזמן כלשהו." הניח מירוקו. "אני אלך לחפש את אינויאשה." הוא הוסיף. "יהיה בסדר שיפו-צ'אן, אתה תראה, הכל יהיה בסדר..." סאנגו ליטפה את שיפו עד שנרדם וחזרה על משפטה. היא עצמה לא יכלה להירדם. "יהיה בסדר, זה רק חלום רע, יהיה בסדר." הוא מלמלה, הפעם לעצמה. "יהיה בסדר..... אני מקווה." היא הוסיפה. אינויאשה רתח מזעם. רק עכשיו הוא הבין. הכל היה באשמתו, הוא זה שבגללו קגומה מתה . הוא זה שהתנשק עם קיקיו, בזמן שקגומה צפתה בהם, הוא ידע שהיא שם. הוא הרגיש אותה, אך לא רצה להרוס את הרגע שלו עם קיקיו. כבר הרבה זמן חיכה לאותו רגע. ואולי לא? "אני לא..." הוא לחש. "התנשקתי עם קיקיו רק בגלל שקגומה הייתה עם הילד הזה!" למה לא הקשבתי למה שאמר לי הלב? הוא דילג מעל יובל שזרם מתחת לרגליו. 'זה הכל באשמתי.' אינויאשה חשב. 'זה הכל באשמתי.' הוא המשיך להריץ את זה בראשו. "זה הכל באשמתי!" הוא צרח אל תוך האוויר הצח של הלילה. "אם לא הייתי מקנא כל כך..." הוא נעצר. "אם הייתי חושב על מעשי לפני שהייתי מבצע אותם. קגומה הייתה פה איתי. ועכשיו.. עכשיו היא... מתה." הדמעות זלגו שנית. אינויאשה לא ידע שמישהו עומד מאחוריו, למען האמת האדם האחרון אחרי נאראקו שאינויאשה היה חושק בהגיעו, אחיו הגדול, סשומארו. "אינויאשה." הוא קרא בהתנשאות. אינויאשה הביט בו, עיניו עדיין מלאות דמעות. "אתה בוכה?" סשומארו גיחך. "מתאים לך לבכות." "אתה.... תסתום!" אינויאשה הטיח בו. "אתה מזמין אותי לקרב?" סשומארו קפץ על הזדמנות, הוא אהב להלחם באחיו. "אני מוכן." "אני לא מזמין אותך לשום דבר! ואין לי שום רצון לדבר איתך כרגע!" אינויאשה אמר. "אבל לי יש רצון," סשומארו גיחך. "ואם לא תתגונן אתה עוד תמות." "אני לא מתכוון להילחם. לא איתך, לא עם נאראקו ולא עם אף שד אחר!" אינויאשה אמר. אך סשומארו לא הקשיב לדבריו. הוא שלח את ידו, שולף את ציפורניו, והטיח אותה על לחיו של אינויאשה. "תהרוג אותי. בבקשה תהרוג אותי!" אינויאשה התחנן. "אני מעדיף למות!" הוא הועף אחורנית כאשר ידו של אחיו פגעה בו, ודמו ניטז על האדמה. "טיפש! מדוע אינך מוכן להילחם?" סשומארו שאל באכזריות. "אתה לא תבין," מלמל אינויאשה. "אף אחד לא יבין." "כרצונך. לא אהרוג אותך היום , אני אהרוג אותך בזמן קרב. " אמר סשומארו.
