לאהובתי
'ששש...' 'ששששש....' רחש עלי התות המצהיבים מנגן בחלוני, שלבי התריס מבוקעים. חרש עלתה לה שמש ובבהלת היקיצה נתפסתי. רק רשרוש התות היה זה. רק ריקוד ענפיו הפשוט. חורף. זיעה הרטיבה שיער וחזה, שמיכה נהדפת הצידה. יכלתי להישבע שהפעם הרגשתי אותה פה. וכי איך זה ששוב רק התות הוא שליטף חלומי? חדר יקר ומכיל, תה המרווה מהביל, עמק נפרש בחלון. הפעם הרגשתי אותך. נשבע שהרגשתי. דמעה בנתיב זיעה אחותה תלך. בוקר טוב. פתחו של יום מחכה על הסף, קרני שמש עדינות מרצדות דרך שלבי התריס המבוקעים על יצוע מיטתי, מסמנות בכתמים חלקיקי אבק באוויר חדרי הרווק, מצהירות כי כבר בוקר. הפעם היה זה שונה. כן, שוב אותה מנגינה, ענוגה, מציפה בתחושת נוסטלגיה ורוגע, כמו לאחר עשיית אהבה, מתנגנת על נבל מיתר וקולו של מלאך. כן, שוב אותן הבלחות של שיער חום זהוב מתנופף אט ברוח, שיערך שלך - "golden brown, textured like sun..." מחולל בריקוד של רועה עם רוח הערביים המנשבת בשדה הקסום. כן, שוב אותו שדה קסום, שדה זהב אינסופי, ואת רצה, רגלך היחפה כבת יעל רבת חן ויופי, בשמלתך השחורה/סגולה/תכלת - "you forget the sun, in its jelous sky, as we walk in fields of gold" כן, אותו החלום החוזר עוד מילדותי. אותו הבית בו נולדתי ובערתי מחום טירוף האהבה וקדחת הלב הקרוע אלייך, ילד עם נפש זקנה, משתוקקת לשורשה. הו שורש נשמתי. אותו החדר, חדר קסום. אותה דלת כחולה. גג אדום, חלונות ירוקים. הבית על הקוטג'. הבית שלי. ארמונו של הנסיך. אבל הפעם - הצחוק. אהה! הצחוק... אני חול. סוכר מפוזר. לא, לא סוכר, אני מלח. אני דמעות שיבשו אליי קרקע. אהובתי! עשרים ושלושה חורפים ידעתי, אהבתי ושמחתי, בכיתי וכאבתי, שרתי וניגנתי ורצתי וישבתי.. ידעתי וטעמתי טובו ומתנותיו של גני הקסום, גן העדן הזה בו אני חי, עולם נפלא, ארץ. אבל צחוקך - אוי אהובה, זה כבר יותר מידי. ארמונו של נסיך הוא ביתי, כן. בית טוב ומכיל זה הוא. כמעט שני תריסרי שנות חייו של אדם עברו מאז הביאוני הוריי אל החדר בו חלמתי לראשונה את דמותך. היה זהו קיץ, ערב ט''ו בסיוון, ולבנה מלאה אז זרחה בשמי ליל, מבהיקה עצי יער ומעירה ערגת תן. הטרסה ניצבה אז כמזח בו הלכתי כל בוקר לראות החמה ולצפות בה בלי הרף שוקעת הרחק וההר הכחול ומושב מפהק. יום יום אז עמדתי, ילד רך ושקט, שיערי מדובלל ובעיני צחוק אמת, מזיל דמעותיי מעל דשא, ואבי שוב אומר כי האור מעוור. הוא צדק, מעוור הוא אורה של חמה. כי משמש יוצא זכרונה של אותה נשמה. הן ידעתי כבר אז, בן חמש כה צעיר, כי קשורה את אליי, כחרוזי השיר. כעשור התפללתי לשמך, זו שהרחק תתהלך, מחייכת גם היא, יחפה ויפה תחת שמי חיוויאי. בארמוני הקטן השתכנתי, כשחיוך המלכה מחבק בכל יום, מעירני בבוקר ובלילה בשקט, חיבוקיה אזרו אותי חום. הידעת אמא יקרה, כי בליבי כבר אז הוטבעה נערה? ענוגה ובלתי מושגת, אבקניה נישאו ממז רחק, אליי, באו בנחיריי, באביבי הפריחה. בסמוך לשבועות באתי אל עולם זה. בכור להורי, יודע כי כאן ישנה זו שאליי. ובמלוא תריסר שנות חיי הראשון עזבתי את ביתי הארמון ויצאתי אל גולה רחוקה בממלכת העיר הלוקה. רבים הדברים שידעתי בגולה זו אהובה. אך כעת שבתי הנה. תריסר שני עבר חלף לו. ארמוני עוד עומד. רק אני בו כעת. וטרסה כבר לא מתנשאת לה גבוה, היא נראית לי כגל אבנים. והמזח אל עמק כבר אין הוא נמשך עוד הרחק אל מעבר לבית השכנים. דמיונות ילדותי רק היו הם, אך השאירו הם זכר מתוק. כי מכל ממלכתי הנחלמת, נשארו אבקניך, וצחוק. וכך לא שוכח אני, לא אשכח לעולם. אמיתית את, יפה. והרי את אי שם. בקרוב אסיים את שירי האלבום שעמלתי עליו כבר זמן רב. ואשלח עותקים למרחק ממזרח עד חופי מערב. ושירי שכתבתי מעמקי נשמתי מוקדשים הם תמיד לנסיכה. זה קולו של מלאך שמזכיר לי בשקט 'היא איתך, ביסוד נשמתך'. אין דבר שביקשתי וגם לא אבקש, לא יכלתי לזכות ביותר, בעולם יש לי כל שארצה, לב אוהב משפחה וחבר, ולך, בת כנף, לבנה מתחדשת, קסם חי, מעיין לא נגמר, אזכיר רק כי תהיי מבורכת תמיד, בליבי את תמיד, כמיתר. מתנגן לו חרש ניגון אהבים ויודע אני שאראה עוד ענייך... לאהובתי, שטרם פגשתי, אז, עכשיו ולנצח. אני.
'ששש...' 'ששששש....' רחש עלי התות המצהיבים מנגן בחלוני, שלבי התריס מבוקעים. חרש עלתה לה שמש ובבהלת היקיצה נתפסתי. רק רשרוש התות היה זה. רק ריקוד ענפיו הפשוט. חורף. זיעה הרטיבה שיער וחזה, שמיכה נהדפת הצידה. יכלתי להישבע שהפעם הרגשתי אותה פה. וכי איך זה ששוב רק התות הוא שליטף חלומי? חדר יקר ומכיל, תה המרווה מהביל, עמק נפרש בחלון. הפעם הרגשתי אותך. נשבע שהרגשתי. דמעה בנתיב זיעה אחותה תלך. בוקר טוב. פתחו של יום מחכה על הסף, קרני שמש עדינות מרצדות דרך שלבי התריס המבוקעים על יצוע מיטתי, מסמנות בכתמים חלקיקי אבק באוויר חדרי הרווק, מצהירות כי כבר בוקר. הפעם היה זה שונה. כן, שוב אותה מנגינה, ענוגה, מציפה בתחושת נוסטלגיה ורוגע, כמו לאחר עשיית אהבה, מתנגנת על נבל מיתר וקולו של מלאך. כן, שוב אותן הבלחות של שיער חום זהוב מתנופף אט ברוח, שיערך שלך - "golden brown, textured like sun..." מחולל בריקוד של רועה עם רוח הערביים המנשבת בשדה הקסום. כן, שוב אותו שדה קסום, שדה זהב אינסופי, ואת רצה, רגלך היחפה כבת יעל רבת חן ויופי, בשמלתך השחורה/סגולה/תכלת - "you forget the sun, in its jelous sky, as we walk in fields of gold" כן, אותו החלום החוזר עוד מילדותי. אותו הבית בו נולדתי ובערתי מחום טירוף האהבה וקדחת הלב הקרוע אלייך, ילד עם נפש זקנה, משתוקקת לשורשה. הו שורש נשמתי. אותו החדר, חדר קסום. אותה דלת כחולה. גג אדום, חלונות ירוקים. הבית על הקוטג'. הבית שלי. ארמונו של הנסיך. אבל הפעם - הצחוק. אהה! הצחוק... אני חול. סוכר מפוזר. לא, לא סוכר, אני מלח. אני דמעות שיבשו אליי קרקע. אהובתי! עשרים ושלושה חורפים ידעתי, אהבתי ושמחתי, בכיתי וכאבתי, שרתי וניגנתי ורצתי וישבתי.. ידעתי וטעמתי טובו ומתנותיו של גני הקסום, גן העדן הזה בו אני חי, עולם נפלא, ארץ. אבל צחוקך - אוי אהובה, זה כבר יותר מידי. ארמונו של נסיך הוא ביתי, כן. בית טוב ומכיל זה הוא. כמעט שני תריסרי שנות חייו של אדם עברו מאז הביאוני הוריי אל החדר בו חלמתי לראשונה את דמותך. היה זהו קיץ, ערב ט''ו בסיוון, ולבנה מלאה אז זרחה בשמי ליל, מבהיקה עצי יער ומעירה ערגת תן. הטרסה ניצבה אז כמזח בו הלכתי כל בוקר לראות החמה ולצפות בה בלי הרף שוקעת הרחק וההר הכחול ומושב מפהק. יום יום אז עמדתי, ילד רך ושקט, שיערי מדובלל ובעיני צחוק אמת, מזיל דמעותיי מעל דשא, ואבי שוב אומר כי האור מעוור. הוא צדק, מעוור הוא אורה של חמה. כי משמש יוצא זכרונה של אותה נשמה. הן ידעתי כבר אז, בן חמש כה צעיר, כי קשורה את אליי, כחרוזי השיר. כעשור התפללתי לשמך, זו שהרחק תתהלך, מחייכת גם היא, יחפה ויפה תחת שמי חיוויאי. בארמוני הקטן השתכנתי, כשחיוך המלכה מחבק בכל יום, מעירני בבוקר ובלילה בשקט, חיבוקיה אזרו אותי חום. הידעת אמא יקרה, כי בליבי כבר אז הוטבעה נערה? ענוגה ובלתי מושגת, אבקניה נישאו ממז רחק, אליי, באו בנחיריי, באביבי הפריחה. בסמוך לשבועות באתי אל עולם זה. בכור להורי, יודע כי כאן ישנה זו שאליי. ובמלוא תריסר שנות חיי הראשון עזבתי את ביתי הארמון ויצאתי אל גולה רחוקה בממלכת העיר הלוקה. רבים הדברים שידעתי בגולה זו אהובה. אך כעת שבתי הנה. תריסר שני עבר חלף לו. ארמוני עוד עומד. רק אני בו כעת. וטרסה כבר לא מתנשאת לה גבוה, היא נראית לי כגל אבנים. והמזח אל עמק כבר אין הוא נמשך עוד הרחק אל מעבר לבית השכנים. דמיונות ילדותי רק היו הם, אך השאירו הם זכר מתוק. כי מכל ממלכתי הנחלמת, נשארו אבקניך, וצחוק. וכך לא שוכח אני, לא אשכח לעולם. אמיתית את, יפה. והרי את אי שם. בקרוב אסיים את שירי האלבום שעמלתי עליו כבר זמן רב. ואשלח עותקים למרחק ממזרח עד חופי מערב. ושירי שכתבתי מעמקי נשמתי מוקדשים הם תמיד לנסיכה. זה קולו של מלאך שמזכיר לי בשקט 'היא איתך, ביסוד נשמתך'. אין דבר שביקשתי וגם לא אבקש, לא יכלתי לזכות ביותר, בעולם יש לי כל שארצה, לב אוהב משפחה וחבר, ולך, בת כנף, לבנה מתחדשת, קסם חי, מעיין לא נגמר, אזכיר רק כי תהיי מבורכת תמיד, בליבי את תמיד, כמיתר. מתנגן לו חרש ניגון אהבים ויודע אני שאראה עוד ענייך... לאהובתי, שטרם פגשתי, אז, עכשיו ולנצח. אני.
