~~~~ כ פ ר ח י ם ~ א ד ו מ י ם ~~~~
- פותח הנושא קל ערך
- פורסם בתאריך
פרק ראשון
חמתו של ד"ר לוסטיג בוערת, אך בהכירו היטב את פרנצ'סקה רעייתו, יודע שלריק ישחית מלים בנסיון להמישה מן הרעיון הנואל. על כן הוא רוכן אל מיטת היולדת, מרפרף בשפתיים קפוצות על לחיה, ומפטיר: "בסדר גמור. אבל פרופסור ארליכמן.. הוא.. הממ.. הוא בלבד יעשה זאת. בביתנו יעשה, ורק אנו נהא עמו." "כמובן, רודולף, כמובן" מחייכת פרנצ'סקה. בפרטים הקטנים היא תטפל מאוחר יותר, אם בכלל יהא צורך. שהרי דרך הפרטים לממש עצמם בעבור המטרה, ואינם זקוקים לשבילים בלתי מסומנים אשר יביאום אל סוף דרכם בראש גבעה. אכן, לקראת סוף השבוע מתרכך ד"ר לוסטיג ומסכים שר' אישטנהאזי, המוהל, ינהל את "הטקס הברבארי הזה", בתנאי שאל התינוק לא יקרב, אחרת "בי נשבעתי כי בשתי ידי אלה אשליכנו לבית התמחוי שהוא ראוי לו." גם כיבוד מוכן בשפע, כי מספר הקרואים עובר הרבה את המנין ההכרחי, ובמרתף ממתינה חביונת בורוץ פאלינקה למליחי הדנובה כדי לשטוף את גרונות האורחים. גם פאלאצ'ינטות במילוי גבינה מתוקה יהיו, וליקר "יוניקום" לענתי ירגיע בטני השבעים. מנהל המחלקה הפנימית מסכים ברצון לבקשתו המהוססת של סגנו לשמש כסנדק לבנו בכורו, וגם מנחם את האב בדבר לצון: "אין רע בכך, רודולף. אומרים כי הנערות תאהבנה זאת מאד." "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים" חוזר ד"ר לוסטיג אחרי המוהל. מוזר שהתינוק אינו בוכה כלל. בעיניים כאילו רואות עוקב הוא אחרי ברק הפלדה הכחלחל של הסכין בידיו המנוסות של הפרופסור. "כמו כידון" מבליח זיקוק מחשבה במוחו של ד"ר לוסטיג, והוא תמה עליו מאד, כי אמנם רואה הוא כידוני רובים למכביר בתמרוני הקיץ, בהיותו גם קצין רפואה בחטיבת הפרשים הקלה ע"ש קושוט לאיוש, אך מה לכידון רובה ולחלף המנתחים, זולת אותו ברק כחלחל. זולת אותו ברק כחלחל. פרופסור ארליכמן חובש במומחיות את החתך, ור' אישטנהאזי ממשיך: .." ויקרא שמו בישראל".. רודולף ופרנצ'סקה מביטים זה בזה. "אברהם" אומרת היא, שכבר אמרה לבעלה שזה השם שחפצה בו. "אלכסדר" מגיב הוא, שכבר אמר לאשתו שזה השם שחפץ בו. "ויקרא שמו בישראל אלכסנדר-אברהם !!!" קורא ר' אישטנהאזי בקול, רגיל בפתרון מחלוקות כאלה. התינוק פורץ בבכי נורא, מטלטל ראשו כמסרב בתוקף לקבל עליו את השם. * (תמונה)
חמתו של ד"ר לוסטיג בוערת, אך בהכירו היטב את פרנצ'סקה רעייתו, יודע שלריק ישחית מלים בנסיון להמישה מן הרעיון הנואל. על כן הוא רוכן אל מיטת היולדת, מרפרף בשפתיים קפוצות על לחיה, ומפטיר: "בסדר גמור. אבל פרופסור ארליכמן.. הוא.. הממ.. הוא בלבד יעשה זאת. בביתנו יעשה, ורק אנו נהא עמו." "כמובן, רודולף, כמובן" מחייכת פרנצ'סקה. בפרטים הקטנים היא תטפל מאוחר יותר, אם בכלל יהא צורך. שהרי דרך הפרטים לממש עצמם בעבור המטרה, ואינם זקוקים לשבילים בלתי מסומנים אשר יביאום אל סוף דרכם בראש גבעה. אכן, לקראת סוף השבוע מתרכך ד"ר לוסטיג ומסכים שר' אישטנהאזי, המוהל, ינהל את "הטקס הברבארי הזה", בתנאי שאל התינוק לא יקרב, אחרת "בי נשבעתי כי בשתי ידי אלה אשליכנו לבית התמחוי שהוא ראוי לו." גם כיבוד מוכן בשפע, כי מספר הקרואים עובר הרבה את המנין ההכרחי, ובמרתף ממתינה חביונת בורוץ פאלינקה למליחי הדנובה כדי לשטוף את גרונות האורחים. גם פאלאצ'ינטות במילוי גבינה מתוקה יהיו, וליקר "יוניקום" לענתי ירגיע בטני השבעים. מנהל המחלקה הפנימית מסכים ברצון לבקשתו המהוססת של סגנו לשמש כסנדק לבנו בכורו, וגם מנחם את האב בדבר לצון: "אין רע בכך, רודולף. אומרים כי הנערות תאהבנה זאת מאד." "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה ולחופה ולמעשים טובים" חוזר ד"ר לוסטיג אחרי המוהל. מוזר שהתינוק אינו בוכה כלל. בעיניים כאילו רואות עוקב הוא אחרי ברק הפלדה הכחלחל של הסכין בידיו המנוסות של הפרופסור. "כמו כידון" מבליח זיקוק מחשבה במוחו של ד"ר לוסטיג, והוא תמה עליו מאד, כי אמנם רואה הוא כידוני רובים למכביר בתמרוני הקיץ, בהיותו גם קצין רפואה בחטיבת הפרשים הקלה ע"ש קושוט לאיוש, אך מה לכידון רובה ולחלף המנתחים, זולת אותו ברק כחלחל. זולת אותו ברק כחלחל. פרופסור ארליכמן חובש במומחיות את החתך, ור' אישטנהאזי ממשיך: .." ויקרא שמו בישראל".. רודולף ופרנצ'סקה מביטים זה בזה. "אברהם" אומרת היא, שכבר אמרה לבעלה שזה השם שחפצה בו. "אלכסדר" מגיב הוא, שכבר אמר לאשתו שזה השם שחפץ בו. "ויקרא שמו בישראל אלכסנדר-אברהם !!!" קורא ר' אישטנהאזי בקול, רגיל בפתרון מחלוקות כאלה. התינוק פורץ בבכי נורא, מטלטל ראשו כמסרב בתוקף לקבל עליו את השם. * (תמונה)
פרק שני
בן 16 עומד אלכסנדר-אברהם לוסטיג בבחינות הכניסה לאקדמיה הלאומית לאמנויות היפות. לאו מילתא זוטרתא היא, כי ה"נומרוס קלאוזוס" עומד על ששה למאה בלבד, אף ששעור היהודים בין הנרשמים עולה על שלושים למאה. רבים מן הנערים חברים ב"צלב החץ", אבל את לוסטיג יכבדו, כי לעולם לא יסרב לתקן רישום של חבר או להציע דרך מיוחדת להטלת האור. בעיקר מפליא הוא לצייר פגיונות וכידונים. לשוא ינסו חבריו לערבב כחול-פרוסי בלבן-טיטאניום, לברק הפלדה של לוסטיג לא יצליחו להגיע. באקדמיה לוסטיג מצייר את כל אשר יצווהו מוריו, אבל לאחר הלימודים, בחדרו, רק נושא אחד יצייר, והוא גבעה מסולעת שעל פיסגתה אנשים שוכבים ופניהם מחוקים. "שאנדור" הוא חותם על כל ציוריו, אף כי הוזהר שוב ושוב לחתום בשם בו הוא רשום באקדמיה, כי סדר חייב להיות, ויהודי התופש מקומו של סטודנט הונגרי אמיתי צריך להתרגל לציית, אחרת יטפלו בו כפי שמטפלים ביהודים במדינות נאורות לא פחות מהונגריה של הורטי. הוא שומע, מנענע בראשו, אך מסרב להשתמש בשם שיביאנו למקום מעליו הוא עף בלילות. כעבור שנה מתנדב אביו ל"פלוגות העבודה" אליהן מגוייסים כל שלא נמצאו כשירים להיות חיילים. המולדת שולחת את צבאה לעזרת בעלי בריתה הגרמנים להלחם באויבי הציויליזציה. עם אדונים צריך לעזור לעם אדונים, ושם בשדות השלג הממוקשים יחתך גורלה של אירופה. "צר לי שלא נמצאתי ראוי לשמש עוד כרופא צבאי, אבל גם כאן בפלוגת העבודה משרת אני את עמנו," כותב ד"ר לוסטיג לבנו, ומוסיף: "בטוחני כי גם אתה משתדל להוכיח לחבריך כי היהודי נאמן למולדתו לא פחות מכל אזרח הונגרי אחר. רק כך יכבדונו ויעקרו מלבם דעות קדומות, אשר הטפשים בבני עמנו יצרו אותן בלבושם המוזר ובמנהגיהם הברבאריים." לוסטיג חושב שאביו טועה, אבל משיב לו בנימוס רב. בקיץ הכיתה שלו יוצאת ללמוד ציור נוף ליד סגד, ולוסטיג גונב את הגבול ליוגוסלביה, שם הוא מתקבל כשרטט מפות לצבא הפרטיזנים, אף כי יהודים אינם רצויים גם שם. ליער בו שולטים הפרטיזנים של יוסיפ ברוז טיטו אין הגרמנים מעזים להכנס. בכפרים מכבדים את קציני האספקה ונותנים להם כל אשר יבקשו, בין מרצון ובין מיראה. הסיירים אינם פוסקים מהלל את המפות שלוסטיג מצייר על פי הידיעות שהם עצמם מביאים אליו, וכפרס הוא יוצא עמם לפעולה הראשונה שלו. רכבת נשק היא, ושני קרונות מלאים ברובי "קרבינר-89-קורץ" יש בה. לוסטיג נוטל אחד, גם כדורים הרבה. כידון הוא מוריד מגופת אחד המתים ש"צלב הברזל" לצוארו, כי פלדתו טעמה כבר דם ותדע למצוא עוד. עת למכחול ועת לפגיון. בלהב הכידון המושחז חורת לוסטיג על מתפש העץ של ה K-89-K את שמו, כי אם נגזר עליו ששמו יובילנו לאן שיוביל, טוב שיעשה כן גם לרובה. שרטט-לוחם הוא לוסטיג מעתה, והסיירים לא יסרבו לצרף אותו למסעותיהם. * תמונה 1 תמונה 2 <img border=0 src="http://www.geocities.com/yaronpeleg2002/LUSTIG/LH3.jpg"></td></tr><tr><td dir="rtl"><p dir="rtl"><font face="David" size="4" color ="#606060"> <img border=0 src="http://www.geocities.com/yaronpeleg2002/LUSTIG/LH7.jpg"></td></tr><tr><td dir="rtl"><p dir="rtl"><font face="David" size="4" color ="#606060">
בן 16 עומד אלכסנדר-אברהם לוסטיג בבחינות הכניסה לאקדמיה הלאומית לאמנויות היפות. לאו מילתא זוטרתא היא, כי ה"נומרוס קלאוזוס" עומד על ששה למאה בלבד, אף ששעור היהודים בין הנרשמים עולה על שלושים למאה. רבים מן הנערים חברים ב"צלב החץ", אבל את לוסטיג יכבדו, כי לעולם לא יסרב לתקן רישום של חבר או להציע דרך מיוחדת להטלת האור. בעיקר מפליא הוא לצייר פגיונות וכידונים. לשוא ינסו חבריו לערבב כחול-פרוסי בלבן-טיטאניום, לברק הפלדה של לוסטיג לא יצליחו להגיע. באקדמיה לוסטיג מצייר את כל אשר יצווהו מוריו, אבל לאחר הלימודים, בחדרו, רק נושא אחד יצייר, והוא גבעה מסולעת שעל פיסגתה אנשים שוכבים ופניהם מחוקים. "שאנדור" הוא חותם על כל ציוריו, אף כי הוזהר שוב ושוב לחתום בשם בו הוא רשום באקדמיה, כי סדר חייב להיות, ויהודי התופש מקומו של סטודנט הונגרי אמיתי צריך להתרגל לציית, אחרת יטפלו בו כפי שמטפלים ביהודים במדינות נאורות לא פחות מהונגריה של הורטי. הוא שומע, מנענע בראשו, אך מסרב להשתמש בשם שיביאנו למקום מעליו הוא עף בלילות. כעבור שנה מתנדב אביו ל"פלוגות העבודה" אליהן מגוייסים כל שלא נמצאו כשירים להיות חיילים. המולדת שולחת את צבאה לעזרת בעלי בריתה הגרמנים להלחם באויבי הציויליזציה. עם אדונים צריך לעזור לעם אדונים, ושם בשדות השלג הממוקשים יחתך גורלה של אירופה. "צר לי שלא נמצאתי ראוי לשמש עוד כרופא צבאי, אבל גם כאן בפלוגת העבודה משרת אני את עמנו," כותב ד"ר לוסטיג לבנו, ומוסיף: "בטוחני כי גם אתה משתדל להוכיח לחבריך כי היהודי נאמן למולדתו לא פחות מכל אזרח הונגרי אחר. רק כך יכבדונו ויעקרו מלבם דעות קדומות, אשר הטפשים בבני עמנו יצרו אותן בלבושם המוזר ובמנהגיהם הברבאריים." לוסטיג חושב שאביו טועה, אבל משיב לו בנימוס רב. בקיץ הכיתה שלו יוצאת ללמוד ציור נוף ליד סגד, ולוסטיג גונב את הגבול ליוגוסלביה, שם הוא מתקבל כשרטט מפות לצבא הפרטיזנים, אף כי יהודים אינם רצויים גם שם. ליער בו שולטים הפרטיזנים של יוסיפ ברוז טיטו אין הגרמנים מעזים להכנס. בכפרים מכבדים את קציני האספקה ונותנים להם כל אשר יבקשו, בין מרצון ובין מיראה. הסיירים אינם פוסקים מהלל את המפות שלוסטיג מצייר על פי הידיעות שהם עצמם מביאים אליו, וכפרס הוא יוצא עמם לפעולה הראשונה שלו. רכבת נשק היא, ושני קרונות מלאים ברובי "קרבינר-89-קורץ" יש בה. לוסטיג נוטל אחד, גם כדורים הרבה. כידון הוא מוריד מגופת אחד המתים ש"צלב הברזל" לצוארו, כי פלדתו טעמה כבר דם ותדע למצוא עוד. עת למכחול ועת לפגיון. בלהב הכידון המושחז חורת לוסטיג על מתפש העץ של ה K-89-K את שמו, כי אם נגזר עליו ששמו יובילנו לאן שיוביל, טוב שיעשה כן גם לרובה. שרטט-לוחם הוא לוסטיג מעתה, והסיירים לא יסרבו לצרף אותו למסעותיהם. * תמונה 1 תמונה 2 <img border=0 src="http://www.geocities.com/yaronpeleg2002/LUSTIG/LH3.jpg"></td></tr><tr><td dir="rtl"><p dir="rtl"><font face="David" size="4" color ="#606060"> <img border=0 src="http://www.geocities.com/yaronpeleg2002/LUSTIG/LH7.jpg"></td></tr><tr><td dir="rtl"><p dir="rtl"><font face="David" size="4" color ="#606060">
פרק שלישי
מדי שנה, בבוקר ה- 61 בינואר, אני מוציא מהמקרר את בקבוק הבורוץ פאלינקה, מהמזווה את בקבוק ה"אוניקום" הכרסתן, ומן הארון שליד הכניסה אני בוחר כוסית לזה וכוסית לזה. בשער הגיא אני פונה ימינה, חולף על פני הרטוב ובית שמש, עובר את נתיב הל"ה ומתחיל לטפס לכיוון גוש עציון. לוח הזיכרון הקטן שמשמאל לכביש אינו בולט לעין, ומן הסתם רוב הנוסעים בדרך אינם מבחינים בו כלל, אך אני, שנוסע במיוחד אליו, מעולם לא החמצתי אותו. אני נוהג לעצור את המכונית ממש צמוד לשלט, מוציא כסא עץ מתקפל, מציב אותו ליד דלת הנהג שאני פותח לרווחה, ועורך עליו את המשקאות והכוסיות. הגבעה מתנשאת ממש מולי, מעבר לואדי עציונה, רק קילומטר אחד במעוף הציפור. מובן שאין איש יודע בבירור את מסלולם המדוייק, אבל סביר להניח כי במקום בו אני יושב, לערך, ממש בשעת בוקר כזו, של ה- 61 לינואר, הם חצו את השלוחה, ירדו לואדי כשהם נוסעים עמם את הפצועים, וטיפסו לגבעה שמולם, כי הבינו שלא יוכלו להתקדם יותר. בדרך כלל אני מסיים לשתות לקראת הצהריים, מטה את כסאי אחורנית ומנמנם עד שצינת הערב המתקרב מעירה אותי. אני מחזיר את הכסא, בקבוק הפאלינקה הריק ובקבוק ה"אוניקום" שהרבה לא נגרע ממנו לתא המיטען, מסובב את המכונית בתנועת פרסה, וחוזר הביתה. אחת עשרה פעמים חזרתי על הטקס הזה. איני רואה בו משמעות רבה, לא לדודי, אלכסנדר אברהם הי"ד, אשר אני קרוי כמובן על שמו, גם לא לעצמי. אבל גם לא כרוכה בענין טירחה רבה מדי, ואין ההימנעות ממנו שווה את הפרת ההבטחה שנתתי לאבי משה ז"ל, אשר הוריש לי את המשימה הזו, הקבועה, ועוד אחת חד-פעמית, שאת מועד ביצועה הותיר להחלטתי, ועל כן דחיתי אותה שוב ושוב. בשנה האחרונה הורעה מאד הדלקת בקרסולי הימני, זריקות האורטופד מועילות רק למספר שבועות, והוא חושש להרבות בקורטיזון פן ימס את הגיד. אני מבין כי אם לא אקיים הפעם את אשר הבטחתי, ספק אם אוכל לעשות כן בעתיד. ב- 41 לינואר, בערב, אני מוריד מן הקיר את ה"קרבינר-89-קורץ" של הדוד אלכסנדר-אברהם, מפרק אותו, משמן שימון דק, מעביר משחולת, וטוען חמישה כדורים בשחלה. גם את הכידון, שברק הפלדה הכחלחל שלו לא הועם ב- 46 השנים שחלפו מאז יצא מפס היצור, אני משמן מעט ומחזיר לנדן. כשמסרו לי את הרובה ממחלקת ההנצחה, דאגו להשבית את מנגנון הנעילה של הבריח, שהרי רק מזכרת אמור היה להיות, ולא כלי נשק חי ומשתוקק. מזכרות אינן אומרות לי מאום, אבל נטלתי אותו בתודה, כי לא רציתי להעליב את הקצינה הנחמדה שאיתרה אותי לאחר שבמחסן הנשק שהתגלה בצוריף נמצא הרובה הזה ועל הקת שלו חרות .A.A GITSUL . חריתה נאה. גם היום הייתי מתגאה בה. מעולם לא הבנתי את היקף הטירוף הנוסטלגי השוטף את עולמם של אנשים מן הישוב. הקשה אחת על K-89-K במנוע החיפוש הביאה לי מאות אתרי אינטרנט, פורומים, מועדוני אספנים, אתרי הדרכה. השיא היה אתר אחד שהיה מוקדש לרצועות הנשיאה של ה K-89-K, ה"קרבינר-89-קורץ." הסתבר לי שאין שום קושי להשיג באירופה חלפים מקוריים לרובה, גם מנגנוני נעילה יש בשוק למכביר, הבעיה היחידה היתה להעלות את החלף שקניתי למטוס, אלא שמיד ראיתי שמנגנון הנעילה של הבריח דומה להפליא להעתק גרוע מפסלון דמות של ג'קומטי, אם רק מוסיפים לו שתי רגלי מתכת ומציבים אותו על כן מהגוני. כבר אמרתי שנוסטלגיה מעוררת בי גיחוך, ואם נגזר עלי להחזיק בביתי את רובהו של דודי אלכסדר-אברהם, רוצה אני שיהיה זה רובה ולא תבליט קיר מכוער. אחרי שאני מסיים עם הרובה אני משעין אותו על הקיר ליד דלת הכניסה, ואת הכידון אני מניח מעל מפתחות המכונית, כך שלא אוכל לשכוח אותו. * תמונה 3
מדי שנה, בבוקר ה- 61 בינואר, אני מוציא מהמקרר את בקבוק הבורוץ פאלינקה, מהמזווה את בקבוק ה"אוניקום" הכרסתן, ומן הארון שליד הכניסה אני בוחר כוסית לזה וכוסית לזה. בשער הגיא אני פונה ימינה, חולף על פני הרטוב ובית שמש, עובר את נתיב הל"ה ומתחיל לטפס לכיוון גוש עציון. לוח הזיכרון הקטן שמשמאל לכביש אינו בולט לעין, ומן הסתם רוב הנוסעים בדרך אינם מבחינים בו כלל, אך אני, שנוסע במיוחד אליו, מעולם לא החמצתי אותו. אני נוהג לעצור את המכונית ממש צמוד לשלט, מוציא כסא עץ מתקפל, מציב אותו ליד דלת הנהג שאני פותח לרווחה, ועורך עליו את המשקאות והכוסיות. הגבעה מתנשאת ממש מולי, מעבר לואדי עציונה, רק קילומטר אחד במעוף הציפור. מובן שאין איש יודע בבירור את מסלולם המדוייק, אבל סביר להניח כי במקום בו אני יושב, לערך, ממש בשעת בוקר כזו, של ה- 61 לינואר, הם חצו את השלוחה, ירדו לואדי כשהם נוסעים עמם את הפצועים, וטיפסו לגבעה שמולם, כי הבינו שלא יוכלו להתקדם יותר. בדרך כלל אני מסיים לשתות לקראת הצהריים, מטה את כסאי אחורנית ומנמנם עד שצינת הערב המתקרב מעירה אותי. אני מחזיר את הכסא, בקבוק הפאלינקה הריק ובקבוק ה"אוניקום" שהרבה לא נגרע ממנו לתא המיטען, מסובב את המכונית בתנועת פרסה, וחוזר הביתה. אחת עשרה פעמים חזרתי על הטקס הזה. איני רואה בו משמעות רבה, לא לדודי, אלכסנדר אברהם הי"ד, אשר אני קרוי כמובן על שמו, גם לא לעצמי. אבל גם לא כרוכה בענין טירחה רבה מדי, ואין ההימנעות ממנו שווה את הפרת ההבטחה שנתתי לאבי משה ז"ל, אשר הוריש לי את המשימה הזו, הקבועה, ועוד אחת חד-פעמית, שאת מועד ביצועה הותיר להחלטתי, ועל כן דחיתי אותה שוב ושוב. בשנה האחרונה הורעה מאד הדלקת בקרסולי הימני, זריקות האורטופד מועילות רק למספר שבועות, והוא חושש להרבות בקורטיזון פן ימס את הגיד. אני מבין כי אם לא אקיים הפעם את אשר הבטחתי, ספק אם אוכל לעשות כן בעתיד. ב- 41 לינואר, בערב, אני מוריד מן הקיר את ה"קרבינר-89-קורץ" של הדוד אלכסנדר-אברהם, מפרק אותו, משמן שימון דק, מעביר משחולת, וטוען חמישה כדורים בשחלה. גם את הכידון, שברק הפלדה הכחלחל שלו לא הועם ב- 46 השנים שחלפו מאז יצא מפס היצור, אני משמן מעט ומחזיר לנדן. כשמסרו לי את הרובה ממחלקת ההנצחה, דאגו להשבית את מנגנון הנעילה של הבריח, שהרי רק מזכרת אמור היה להיות, ולא כלי נשק חי ומשתוקק. מזכרות אינן אומרות לי מאום, אבל נטלתי אותו בתודה, כי לא רציתי להעליב את הקצינה הנחמדה שאיתרה אותי לאחר שבמחסן הנשק שהתגלה בצוריף נמצא הרובה הזה ועל הקת שלו חרות .A.A GITSUL . חריתה נאה. גם היום הייתי מתגאה בה. מעולם לא הבנתי את היקף הטירוף הנוסטלגי השוטף את עולמם של אנשים מן הישוב. הקשה אחת על K-89-K במנוע החיפוש הביאה לי מאות אתרי אינטרנט, פורומים, מועדוני אספנים, אתרי הדרכה. השיא היה אתר אחד שהיה מוקדש לרצועות הנשיאה של ה K-89-K, ה"קרבינר-89-קורץ." הסתבר לי שאין שום קושי להשיג באירופה חלפים מקוריים לרובה, גם מנגנוני נעילה יש בשוק למכביר, הבעיה היחידה היתה להעלות את החלף שקניתי למטוס, אלא שמיד ראיתי שמנגנון הנעילה של הבריח דומה להפליא להעתק גרוע מפסלון דמות של ג'קומטי, אם רק מוסיפים לו שתי רגלי מתכת ומציבים אותו על כן מהגוני. כבר אמרתי שנוסטלגיה מעוררת בי גיחוך, ואם נגזר עלי להחזיק בביתי את רובהו של דודי אלכסדר-אברהם, רוצה אני שיהיה זה רובה ולא תבליט קיר מכוער. אחרי שאני מסיים עם הרובה אני משעין אותו על הקיר ליד דלת הכניסה, ואת הכידון אני מניח מעל מפתחות המכונית, כך שלא אוכל לשכוח אותו. * תמונה 3
פרק רביעי
מול השביל העולה למינזר נוקע ג'ינג'י את רגלו. לוסטיג מנסה שוב, לשנות את מה שאי אפשר: "דחילאק, דני. הפעולה הזו בלי מזל. שמע ממני, דני. כבר נורא מאוחר. בחיים לא נגמור את הדרך בחושך". "סתום ת'פה לוסטיג. מאתמול אתה מקטר. ת'יודע מה? תחזור עם ג'ינג'י". "זה לא". "אז שתוק". דני לא יודע מה קרה לבחורצ'יק הזה. אלף זקסים, מיליון פעולות, רק מהטיול הזה הוא מפחד כמו סבון. העולים האלה.. דווקא אומרים שהיה פרטיזן.. אבל כנראה שהם לעולם לא יהיו כמונו. "צ'יצ'ו והאנס, אתם חוזרים עם ג'ינג'י." לא רוצים. ויכוח. עוד זמן נוזל. בסוף, מעליש, נמצאים שניים אחרים שמסכימים לשוב עם ג'ינג'י. המזון והתחמושת העודפת של השלושה מתחלקים בתרמילי האחרים. שלושה חוזרים. גופות האחרים ממשיכות דרומה בחשכת הואדי. * תמונה 4
מול השביל העולה למינזר נוקע ג'ינג'י את רגלו. לוסטיג מנסה שוב, לשנות את מה שאי אפשר: "דחילאק, דני. הפעולה הזו בלי מזל. שמע ממני, דני. כבר נורא מאוחר. בחיים לא נגמור את הדרך בחושך". "סתום ת'פה לוסטיג. מאתמול אתה מקטר. ת'יודע מה? תחזור עם ג'ינג'י". "זה לא". "אז שתוק". דני לא יודע מה קרה לבחורצ'יק הזה. אלף זקסים, מיליון פעולות, רק מהטיול הזה הוא מפחד כמו סבון. העולים האלה.. דווקא אומרים שהיה פרטיזן.. אבל כנראה שהם לעולם לא יהיו כמונו. "צ'יצ'ו והאנס, אתם חוזרים עם ג'ינג'י." לא רוצים. ויכוח. עוד זמן נוזל. בסוף, מעליש, נמצאים שניים אחרים שמסכימים לשוב עם ג'ינג'י. המזון והתחמושת העודפת של השלושה מתחלקים בתרמילי האחרים. שלושה חוזרים. גופות האחרים ממשיכות דרומה בחשכת הואדי. * תמונה 4
פרק חמישי
דרומית לרודוס הקפטן מודיע שמצא טעות בחשבונות. "איך טעות ? שילמנו מה שסוכם". "נכון. סוכם. אבל הרוח כל הזמן נגדית. והים גבוה. וגם יש כבר נזקים לאוניה". "מה זה נזקים לאוניה. בכסף שקבלת האוניה כבר שלנו". "אתם יודעים מה, נכנס ללימסול, נגיד שלום, לא קרה כלום". לימסול. חכם בלילה. נותנים לו משהו. ממשיכים. דרום-מזרחית לקפריסין המסיקים מסרבים לעבוד. מוסיפים גם להם. מול סידני עלי סוגרות עליהם המשחתות. אנשים מורידים את הדגל הפנאמי. כחול-לבן עולה במקומו. כרזת בד ענקית נפרשת מעל גשר הפיקוד: [ אנית ההגנה - 'בדמייך חיי' ~ ANAGAH PIHS HCIYAMADEB' 'IYAHC ] הקפטן מצווה להאט. לוסטיג עולה לגשר. "תן פקודה להמשיך. קח דרומה". "באוניה שלי אני מחלק את הפקודות". לוסטיג דורך את ה- K-89-.K הקפטן לא מאמין. לוסטיג דופק כדור בריצפת התא. "הכדור הבא ברגל שלך, קפטן". "כל המנוע קדימה". מול תל אביב נופל פגז למים לפני החרטום. הקפטן שולח ידו לגלגל המסרים. לוסטיג מוריד את הכידון במהלומה אחת על גב כף ידו, ממסמר אותה לשולחן. הקפטן צורח ואחר כך מקלל. לוסטיג מסובב את ההגה שמאלה. "בדמיך חיי" שועטת הישר על חוף תל-אביב, חרטומה נעצר מול בית האופרה. * תמונה 5
דרומית לרודוס הקפטן מודיע שמצא טעות בחשבונות. "איך טעות ? שילמנו מה שסוכם". "נכון. סוכם. אבל הרוח כל הזמן נגדית. והים גבוה. וגם יש כבר נזקים לאוניה". "מה זה נזקים לאוניה. בכסף שקבלת האוניה כבר שלנו". "אתם יודעים מה, נכנס ללימסול, נגיד שלום, לא קרה כלום". לימסול. חכם בלילה. נותנים לו משהו. ממשיכים. דרום-מזרחית לקפריסין המסיקים מסרבים לעבוד. מוסיפים גם להם. מול סידני עלי סוגרות עליהם המשחתות. אנשים מורידים את הדגל הפנאמי. כחול-לבן עולה במקומו. כרזת בד ענקית נפרשת מעל גשר הפיקוד: [ אנית ההגנה - 'בדמייך חיי' ~ ANAGAH PIHS HCIYAMADEB' 'IYAHC ] הקפטן מצווה להאט. לוסטיג עולה לגשר. "תן פקודה להמשיך. קח דרומה". "באוניה שלי אני מחלק את הפקודות". לוסטיג דורך את ה- K-89-.K הקפטן לא מאמין. לוסטיג דופק כדור בריצפת התא. "הכדור הבא ברגל שלך, קפטן". "כל המנוע קדימה". מול תל אביב נופל פגז למים לפני החרטום. הקפטן שולח ידו לגלגל המסרים. לוסטיג מוריד את הכידון במהלומה אחת על גב כף ידו, ממסמר אותה לשולחן. הקפטן צורח ואחר כך מקלל. לוסטיג מסובב את ההגה שמאלה. "בדמיך חיי" שועטת הישר על חוף תל-אביב, חרטומה נעצר מול בית האופרה. * תמונה 5
פרק שישי
בבוקר ה- 15 בינואר אני קם חולה. הגרון צורב, העיניים דומעות, הראש שלי כמו דלעת. אין שום סיכוי שאוכל ללכת הערב את המסלול של אלכסנדר-אברהם לכל אורכו, מהרטוב ועד לגבעה המוריקה בה תם הכל, כפי שהבטחתי לאבי כי אעשה. אחרי הרהור אני מגיע למסקנה, שטוב מעט מלא-כלום. אצטרף אליו בקטע הסיום. אני מכין לי תה חזק, לוקח לגימה, וממלא את החסר בספל ב"יוניקום", שהוא מזור לכל מדווי הגוף, ויש אומרים שגם הגיון הנפש העצובה נכנע לו. עוד לגימה - שוב משלים את החסר. אט אט הולך התה והופך ל"יוניקום", ואני הולך ומיטשטש. כשאני כולי צמר גפן, אני מרחף לכיוון המיטה ונרדם בבגדי. בבוקר ה - 16 בינואר אני מוציא מהמקרר את בקבוק הבורוץ פאלינקה, מהמזווה בקבוק "יוניקום" חדש, ומן הארון שליד הכניסה אני בוחר כוסית לזה וכוסית לזה. גם את נשקו של אלכסנדר-אברהם איני שוכח, ואחרי הרהור נועץ בחגורה גם את "נשר המידבר 0.5 אינטש. אמנם רק אקדח, אבל כזה שאינו מצריך דיוק רב, כי כדור שלו, לא חשוב היכן פוגע, משאיר פצע יציאה בגודל של צלחת. בשער הגיא אני פונה ימינה, חולף על פני הרטוב ובית שמש, עובר את נתיב הל"ה ומתחיל לטפס לכיוון גוש עציון. נקודת התצפית שמול "גבעת הקרב" עברה פיתוח וגינון. חונה במיפרץ המסודר. אני עורך את הבקבוקים והכוסיות על הכסא המתקפל, כמו בכל שנה, אבל את המכונית אני נועל הפעם, מטמין את המפתחות בפתח האגזוז, שם יחפשם כל גנב מתחיל, ועם ה-K-89-K של דודי אלכסנדר-אברהם מוצלב, נשר-המדבר והכידון בחגורה, אני מתחיל לרדת במדרון התלול. המקום לא הכי נעים להסתובב בו לבד. צוריף קרובה, ג'בע עוד יותר, ואפילו נחלין אינה רחוקה. כולם כפרי פורעים. לו אני קובע, היו נמחקים ב- 67 כמו שנמחקו הכפרים שעליהם הוקם פארק קנדה. אבל לא אני קובע. הדרך חלקלקה, כשאני הולך על הבוץ אני מחליק, כשאני הולך על העשבים אני מחליק, כשאני דורך על הסירה הקוצנית אני לא מחליק אבל הרגל שוקעת לפעמים לבורות מוסתרים. מתחתית הואדי עולה השביל במידרון הנגדי היישר למעלה, תלול, קרוע בסדקי סלעים. הזעה מטפטפת לתוך העיניים שלי. הדם הולם לי ברקות. אין אויר. אני, אלכסנדר-אברהם לוסטיג, בן 57 שנים היום, הקרסול שלי דפוק, אני מצונן, משתעל ומשופע. אלכסנדר-אברהם, דודי, שעל שמו אני קרוי, היה צעיר ממני בהרבה. כבן 24 שנים היה אז, וכמוהו גם רוב חיילי "מחלקת ההר" שיצאו אמש, ב- 15 בינואר, כתגבורת לגוש עציון הנצור. אני משער שהכושר שלהם היה טוב בהרבה משלי, הם גם היו בריאים, מן הסתם. רובם לפחות. עדיין. אבל הם הגיעו לכאן מהרטוב, מרחק 25 קילומטר בערך, וכאשר התגלו עם שחר בערוץ המקביל, ואדי גודר, מול בתי צוריף, הם שברו שמאלה, ותחת אש טיפסו עם פצועים צפונה לשלוחה שעליה השארתי את המכונית שלי. הם סחבו משקל רב, את הנשק והחגור והתחמושת שלהם, כולל מיקלעים, גם מזון ותחמושת לגוש עציון. והעיקר - הפצועים כבר הכבידו עליהם מאד. אני שומע קולות מאחורי, בואדי ממנו אני עולה. כנראה רק נערים מהכפרים בסביבה, אבל ליתר בטחון אני מכניס כדור לקנה ה- K-89-K, וגם לזה של האקדח. לאט לאט אני סוגר מרחק לקבוצה שלפני. "לוסטיג, תחליף את מישל !" אני מתנשף מהמאמץ, אבל יודע שגם נושאי האלונקות האחרים על סף שבירה פיזית. לפני שאני מספיק להכניס כתף מתחת לאלונקה, מישהו אחר עושה את זה. אני מזהה אותו מיד. מהאלבום המשפחתי. * תמונה 6
בבוקר ה- 15 בינואר אני קם חולה. הגרון צורב, העיניים דומעות, הראש שלי כמו דלעת. אין שום סיכוי שאוכל ללכת הערב את המסלול של אלכסנדר-אברהם לכל אורכו, מהרטוב ועד לגבעה המוריקה בה תם הכל, כפי שהבטחתי לאבי כי אעשה. אחרי הרהור אני מגיע למסקנה, שטוב מעט מלא-כלום. אצטרף אליו בקטע הסיום. אני מכין לי תה חזק, לוקח לגימה, וממלא את החסר בספל ב"יוניקום", שהוא מזור לכל מדווי הגוף, ויש אומרים שגם הגיון הנפש העצובה נכנע לו. עוד לגימה - שוב משלים את החסר. אט אט הולך התה והופך ל"יוניקום", ואני הולך ומיטשטש. כשאני כולי צמר גפן, אני מרחף לכיוון המיטה ונרדם בבגדי. בבוקר ה - 16 בינואר אני מוציא מהמקרר את בקבוק הבורוץ פאלינקה, מהמזווה בקבוק "יוניקום" חדש, ומן הארון שליד הכניסה אני בוחר כוסית לזה וכוסית לזה. גם את נשקו של אלכסנדר-אברהם איני שוכח, ואחרי הרהור נועץ בחגורה גם את "נשר המידבר 0.5 אינטש. אמנם רק אקדח, אבל כזה שאינו מצריך דיוק רב, כי כדור שלו, לא חשוב היכן פוגע, משאיר פצע יציאה בגודל של צלחת. בשער הגיא אני פונה ימינה, חולף על פני הרטוב ובית שמש, עובר את נתיב הל"ה ומתחיל לטפס לכיוון גוש עציון. נקודת התצפית שמול "גבעת הקרב" עברה פיתוח וגינון. חונה במיפרץ המסודר. אני עורך את הבקבוקים והכוסיות על הכסא המתקפל, כמו בכל שנה, אבל את המכונית אני נועל הפעם, מטמין את המפתחות בפתח האגזוז, שם יחפשם כל גנב מתחיל, ועם ה-K-89-K של דודי אלכסנדר-אברהם מוצלב, נשר-המדבר והכידון בחגורה, אני מתחיל לרדת במדרון התלול. המקום לא הכי נעים להסתובב בו לבד. צוריף קרובה, ג'בע עוד יותר, ואפילו נחלין אינה רחוקה. כולם כפרי פורעים. לו אני קובע, היו נמחקים ב- 67 כמו שנמחקו הכפרים שעליהם הוקם פארק קנדה. אבל לא אני קובע. הדרך חלקלקה, כשאני הולך על הבוץ אני מחליק, כשאני הולך על העשבים אני מחליק, כשאני דורך על הסירה הקוצנית אני לא מחליק אבל הרגל שוקעת לפעמים לבורות מוסתרים. מתחתית הואדי עולה השביל במידרון הנגדי היישר למעלה, תלול, קרוע בסדקי סלעים. הזעה מטפטפת לתוך העיניים שלי. הדם הולם לי ברקות. אין אויר. אני, אלכסנדר-אברהם לוסטיג, בן 57 שנים היום, הקרסול שלי דפוק, אני מצונן, משתעל ומשופע. אלכסנדר-אברהם, דודי, שעל שמו אני קרוי, היה צעיר ממני בהרבה. כבן 24 שנים היה אז, וכמוהו גם רוב חיילי "מחלקת ההר" שיצאו אמש, ב- 15 בינואר, כתגבורת לגוש עציון הנצור. אני משער שהכושר שלהם היה טוב בהרבה משלי, הם גם היו בריאים, מן הסתם. רובם לפחות. עדיין. אבל הם הגיעו לכאן מהרטוב, מרחק 25 קילומטר בערך, וכאשר התגלו עם שחר בערוץ המקביל, ואדי גודר, מול בתי צוריף, הם שברו שמאלה, ותחת אש טיפסו עם פצועים צפונה לשלוחה שעליה השארתי את המכונית שלי. הם סחבו משקל רב, את הנשק והחגור והתחמושת שלהם, כולל מיקלעים, גם מזון ותחמושת לגוש עציון. והעיקר - הפצועים כבר הכבידו עליהם מאד. אני שומע קולות מאחורי, בואדי ממנו אני עולה. כנראה רק נערים מהכפרים בסביבה, אבל ליתר בטחון אני מכניס כדור לקנה ה- K-89-K, וגם לזה של האקדח. לאט לאט אני סוגר מרחק לקבוצה שלפני. "לוסטיג, תחליף את מישל !" אני מתנשף מהמאמץ, אבל יודע שגם נושאי האלונקות האחרים על סף שבירה פיזית. לפני שאני מספיק להכניס כתף מתחת לאלונקה, מישהו אחר עושה את זה. אני מזהה אותו מיד. מהאלבום המשפחתי. * תמונה 6
פרק שביעי (ואחרון)
עוד קצת. נפצוצים קטנים על השביל מאחורינו. אנחנו מגיעים למעלה. דני עורך אותנו בהגנה היקפית. שותים מים. הערבים מנסים להתקרב מפעם לפעם, אבל אנחנו מבריחים אותם. אלכסנדר-אברהם ואני בעמדה אחת. יש שם סלע טוב, והוספנו עליו עוד כמה אבנים, שביניהן אנחנו יכולים לירות בלי להיות חשופים יותר מדי. הפוגה באש. גם להם יש ניפגעים. הוא מתעניין. עוד יותר מתעניין כששומע שאני בן אחיו. גם אני מתעניין. כי אני יודע שאם לא הוא, אני לא פה. הוא מספר לי כי כשחזר מהמלחמה, לא מצא אף אחד. אביו רודולף לוסטיג, שהוא סבי, אבד בערבות השלג של החזית המזרחית. אפשר בהחלט שמת גאה בכך שהוא משרת את הונגריה מולדתו, אם לא כרופא צבאי אז כמגלה מוקשים אנושי ההולך לפני הצבא ההונגרי המסמורטט, אשר מתקדם לפני יחידות העילית הנאציות, לעבר קוי האוייב הסלאבי. בכך הוא, ד"ר לוסטיג, הוכיח לאחיו ההונגרים שגם יהודי יכול לשרת באומץ את עמו. מה צר שאיש לא חזר כדי להביא את התגלית הזו הביתה. אפשר גם, כמובן, שהבין את האמת ומת נואש ומצטער. אני מקווה שלא כך היה, כי טוב לסיים את החיים בשקר שבו חיית אותם, ולא באמת לה התכחשת. אמו, פרנצ'סקה לוסטיג, שהיא סבתי, אבדה באושוויץ. תותחי הרוסים נשמעו כבר בחוצות בודפשט, כאשר התמוטטה הממשלה הפאשיסטית שתמכה בגרמנים, אבל דווקא משום כך שמרה הונגריה על עצמאות מדומה עד אז, והיהודים היו אמנם חשופים להתעללות ואף לרצח מבריוני "צלב החץ", אבל לא להשמדה מאסיבית כיהודי הארצות הכבושות ממש. כשהתברר לגרמנים, בסוף 1944, שבן הברית שלהם עלול לעבור צד, פלשו להונגריה כדי לעצור את הרוסים בעצמם. מצבה של גרמניה הנאצית היה גרוע למדי, אבל זה לא מנע ממנה להקצות את המשאבים הדרושים להעברת היהודים למחנות ההשמדה. שם אבדה פרנצ'סקה סבתי, מן הסתם בגז כמו הרוב, אבל אפשר שבטיפוס, רעב או סתם אפיסת כוחות. אבי, משה לוסטיג, שהיה נער צעיר, הסתתר בבית המשרתת הנוצריה. השחרור היה קרוב, ורבים מיהודי בודפשט מצאו מיקלט אצל שכנים נוצריים. ההונגרים לא היו טובים במאומה מהפולנים, הליטאים, ההולנדים והצרפתים. אבל כאשר הדב הרוסי מתקדם לגשרי הדאנובה, יהודי חי במרתף עשוי להיות שווה משהו. כל זה ידעתי כבר מאבי, אבל אני מניח לאלכסנדר-אברהם לספר בדרכו שלו, גם איך הוציא את משה אחיו הקטן מבית המשרתת, איך גנב עמו את הגבול חזרה ליוגוסלביה, איך עלה עמו על "בדמייך חיי", איך נחתו בחוף תל-אביב, ממש מול בית האופרה. כאן יורה אלכסנדר-אברהם שני כדורים מה K-89-K שלנו בערבים שהתקרבו, וגם אני מוסיף כדור אחד מ"נשר המידבר." אחר כך הוא ממשיך ומספר לי איך הצטרף עם אבי לקיבוץ דורות, כמה אהב את ההגשמה הסוציאליסטית של כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו. שנותי כפולות משנותיו, אבל בן אחיו הצעיר אני, ולכן הוא רואה עצמו מחוייב להסביר לי כי עתיד עמנו בקיבוצים ובעבודה החקלאית. ואני מקשיב בשקט ומאומה איני אומר, כי אמנם שנותי כפולות משלו, אבל כלל לא בטוח כי הדעת שהוספתי בשנים שאחריו היא הדעת הנכונה. שוב מתקרבים הערבים, אנחנו יורים רק כדור אחד לאיש, כי התחמושת אוזלת. הוא מספר לי כי כעבור חצי שנה גברו געגועיו למלאכת הציור, על כן עלה לירושלים, נירשם ל"בצלאל", אף מצא עבודה כגרפיקאי בקרן הקיימת לישראל, עבורה צייר בולים וכרזות. אלא שאז פרצה המלחמה, והרי זה בלתי אפשרי שהוא, אשר יש לו מולדת אמיתית להלחם עליה, ינהג אחרת מאביו, שלמולדת כזב מסר את חייו. הזמן אוזל והולך, ניתן למדוד אותו בתחמושת הניגמרת. כידון הפלדה הכחלחל עולה למקומו בקצה הקנה. אני רוצה לומר, כדבר אלכסנדר-אברהם אל אלכסנדר-אברהם: שניים לוסטיגים אנחנו כאן על הגבעה. אני את חיי חייתי, גם לא הרבה נותר מהם. קום ולך. המפתחות באגזוז. ואכן, רק גופת לוסטיג אחד תמצא בין ל"ה הגופות המרוטשות והמחוללות שתובאנה בעוד שלושה ימים לקבורה בכפר עציון שבגוש. הגופה, כמוה כשאר הגופות, אינה ניתנת לזהוי, אף לא גילן. אבל ל"ח יצאו מהרטוב, שלושה חזרו מבית ג'ימל, ל"ה המשיכו ול"ה נפלו. הגוש כולו יפול גם הוא, ביום הכרזת המדינה. 127 ממגיניו האחרונים יהרגו באותו יום, וב- 17.11.1949 יועבר אותו אלכסנדר-אברהם לוסטיג, עם כל שאר חללי הגוש, למנוחת עולם בהר הרצל, אשר לא יפול לעולם. אלכסנדר-אברהם לוסטיג חוזר בדרך בה עלה לגבעת הקרב, מגיע לאוטומוביל החונה שם, נוטל את בקבוק הבארץ פאלינקה ובקבוק ה"יוניקום", גם את הכוסיות והכסא המתקפל אינו שוכח, ונוסע להמשיך את חייו שבודאי לא יהיה בהם מאומה בעל ערך יותר מאשר עד כאן. * * * תמונה 7
עוד קצת. נפצוצים קטנים על השביל מאחורינו. אנחנו מגיעים למעלה. דני עורך אותנו בהגנה היקפית. שותים מים. הערבים מנסים להתקרב מפעם לפעם, אבל אנחנו מבריחים אותם. אלכסנדר-אברהם ואני בעמדה אחת. יש שם סלע טוב, והוספנו עליו עוד כמה אבנים, שביניהן אנחנו יכולים לירות בלי להיות חשופים יותר מדי. הפוגה באש. גם להם יש ניפגעים. הוא מתעניין. עוד יותר מתעניין כששומע שאני בן אחיו. גם אני מתעניין. כי אני יודע שאם לא הוא, אני לא פה. הוא מספר לי כי כשחזר מהמלחמה, לא מצא אף אחד. אביו רודולף לוסטיג, שהוא סבי, אבד בערבות השלג של החזית המזרחית. אפשר בהחלט שמת גאה בכך שהוא משרת את הונגריה מולדתו, אם לא כרופא צבאי אז כמגלה מוקשים אנושי ההולך לפני הצבא ההונגרי המסמורטט, אשר מתקדם לפני יחידות העילית הנאציות, לעבר קוי האוייב הסלאבי. בכך הוא, ד"ר לוסטיג, הוכיח לאחיו ההונגרים שגם יהודי יכול לשרת באומץ את עמו. מה צר שאיש לא חזר כדי להביא את התגלית הזו הביתה. אפשר גם, כמובן, שהבין את האמת ומת נואש ומצטער. אני מקווה שלא כך היה, כי טוב לסיים את החיים בשקר שבו חיית אותם, ולא באמת לה התכחשת. אמו, פרנצ'סקה לוסטיג, שהיא סבתי, אבדה באושוויץ. תותחי הרוסים נשמעו כבר בחוצות בודפשט, כאשר התמוטטה הממשלה הפאשיסטית שתמכה בגרמנים, אבל דווקא משום כך שמרה הונגריה על עצמאות מדומה עד אז, והיהודים היו אמנם חשופים להתעללות ואף לרצח מבריוני "צלב החץ", אבל לא להשמדה מאסיבית כיהודי הארצות הכבושות ממש. כשהתברר לגרמנים, בסוף 1944, שבן הברית שלהם עלול לעבור צד, פלשו להונגריה כדי לעצור את הרוסים בעצמם. מצבה של גרמניה הנאצית היה גרוע למדי, אבל זה לא מנע ממנה להקצות את המשאבים הדרושים להעברת היהודים למחנות ההשמדה. שם אבדה פרנצ'סקה סבתי, מן הסתם בגז כמו הרוב, אבל אפשר שבטיפוס, רעב או סתם אפיסת כוחות. אבי, משה לוסטיג, שהיה נער צעיר, הסתתר בבית המשרתת הנוצריה. השחרור היה קרוב, ורבים מיהודי בודפשט מצאו מיקלט אצל שכנים נוצריים. ההונגרים לא היו טובים במאומה מהפולנים, הליטאים, ההולנדים והצרפתים. אבל כאשר הדב הרוסי מתקדם לגשרי הדאנובה, יהודי חי במרתף עשוי להיות שווה משהו. כל זה ידעתי כבר מאבי, אבל אני מניח לאלכסנדר-אברהם לספר בדרכו שלו, גם איך הוציא את משה אחיו הקטן מבית המשרתת, איך גנב עמו את הגבול חזרה ליוגוסלביה, איך עלה עמו על "בדמייך חיי", איך נחתו בחוף תל-אביב, ממש מול בית האופרה. כאן יורה אלכסנדר-אברהם שני כדורים מה K-89-K שלנו בערבים שהתקרבו, וגם אני מוסיף כדור אחד מ"נשר המידבר." אחר כך הוא ממשיך ומספר לי איך הצטרף עם אבי לקיבוץ דורות, כמה אהב את ההגשמה הסוציאליסטית של כל אחד לפי יכולתו, כל אחד לפי צרכיו. שנותי כפולות משנותיו, אבל בן אחיו הצעיר אני, ולכן הוא רואה עצמו מחוייב להסביר לי כי עתיד עמנו בקיבוצים ובעבודה החקלאית. ואני מקשיב בשקט ומאומה איני אומר, כי אמנם שנותי כפולות משלו, אבל כלל לא בטוח כי הדעת שהוספתי בשנים שאחריו היא הדעת הנכונה. שוב מתקרבים הערבים, אנחנו יורים רק כדור אחד לאיש, כי התחמושת אוזלת. הוא מספר לי כי כעבור חצי שנה גברו געגועיו למלאכת הציור, על כן עלה לירושלים, נירשם ל"בצלאל", אף מצא עבודה כגרפיקאי בקרן הקיימת לישראל, עבורה צייר בולים וכרזות. אלא שאז פרצה המלחמה, והרי זה בלתי אפשרי שהוא, אשר יש לו מולדת אמיתית להלחם עליה, ינהג אחרת מאביו, שלמולדת כזב מסר את חייו. הזמן אוזל והולך, ניתן למדוד אותו בתחמושת הניגמרת. כידון הפלדה הכחלחל עולה למקומו בקצה הקנה. אני רוצה לומר, כדבר אלכסנדר-אברהם אל אלכסנדר-אברהם: שניים לוסטיגים אנחנו כאן על הגבעה. אני את חיי חייתי, גם לא הרבה נותר מהם. קום ולך. המפתחות באגזוז. ואכן, רק גופת לוסטיג אחד תמצא בין ל"ה הגופות המרוטשות והמחוללות שתובאנה בעוד שלושה ימים לקבורה בכפר עציון שבגוש. הגופה, כמוה כשאר הגופות, אינה ניתנת לזהוי, אף לא גילן. אבל ל"ח יצאו מהרטוב, שלושה חזרו מבית ג'ימל, ל"ה המשיכו ול"ה נפלו. הגוש כולו יפול גם הוא, ביום הכרזת המדינה. 127 ממגיניו האחרונים יהרגו באותו יום, וב- 17.11.1949 יועבר אותו אלכסנדר-אברהם לוסטיג, עם כל שאר חללי הגוש, למנוחת עולם בהר הרצל, אשר לא יפול לעולם. אלכסנדר-אברהם לוסטיג חוזר בדרך בה עלה לגבעת הקרב, מגיע לאוטומוביל החונה שם, נוטל את בקבוק הבארץ פאלינקה ובקבוק ה"יוניקום", גם את הכוסיות והכסא המתקפל אינו שוכח, ונוסע להמשיך את חייו שבודאי לא יהיה בהם מאומה בעל ערך יותר מאשר עד כאן. * * * תמונה 7
רחל ויטלסון
New member
wow , יישר כח!
חיכינו חיכינו והנה זה בא
תודה על הסיפור. לפני כשנה פרסם יואב קרני ב"גלובס" מאמר שבמרכזו השאלה, מה היה קורה אילו הסטודנט פרינציפ (נדמה לי שזה היה שמו) היה מפספס את יורש העצר פרדיננד ומלחמת העולם הראשונה לא היתה פורצת. איך היה נראה אז העולם בכלל והעם היהודי בפרט. נהניתי אז מהכתבה שלו על העולם האלטרנטיבי.
תודה על הסיפור. לפני כשנה פרסם יואב קרני ב"גלובס" מאמר שבמרכזו השאלה, מה היה קורה אילו הסטודנט פרינציפ (נדמה לי שזה היה שמו) היה מפספס את יורש העצר פרדיננד ומלחמת העולם הראשונה לא היתה פורצת. איך היה נראה אז העולם בכלל והעם היהודי בפרט. נהניתי אז מהכתבה שלו על העולם האלטרנטיבי.
רחל ויטלסון
New member
גם יאיר לפיד כתב משהוא דומה.
דף יזכור - הנצחה
ראו קישור לדפי הנצחה לנופלים. קל-ערך, האם זהו סיפור אישי משפחתי שלך או עיבוד על פי דפי ההנצחה? אמנם זה לא עניין עקרוני לגבי יצירת ספרות (הביוגרפיה של הסופר, לפחות לפי אסכולות אחדות בחקר הספרות) אבל זה מסקרן כי אנו בכל זאת לא בפורום ספרותי כי אם בפורום בו אנו מתחברים לעברינו ההונגרי. אני מנחשת שהסיפור העצוב בזה כן קשור כי אין בו (כמעט) ציניות ואירוניה וגם כי טרחת לצלם את המקומות. זה הופך את הסיפור לעין תסריט. אכן, נוגע ללב.
ראו קישור לדפי הנצחה לנופלים. קל-ערך, האם זהו סיפור אישי משפחתי שלך או עיבוד על פי דפי ההנצחה? אמנם זה לא עניין עקרוני לגבי יצירת ספרות (הביוגרפיה של הסופר, לפחות לפי אסכולות אחדות בחקר הספרות) אבל זה מסקרן כי אנו בכל זאת לא בפורום ספרותי כי אם בפורום בו אנו מתחברים לעברינו ההונגרי. אני מנחשת שהסיפור העצוב בזה כן קשור כי אין בו (כמעט) ציניות ואירוניה וגם כי טרחת לצלם את המקומות. זה הופך את הסיפור לעין תסריט. אכן, נוגע ללב.
קל ערך, הצלחת להוציא תחת ידך
מסמך מרגש שמחייה את הקשר עם דור תש"ח ועם עברו "הגלותי" כפי שלמדו אותנו להתייחס ל"שם". לי, כאחת שנולדה כשלושה חודשים אחרי האירוע הטרגי ההוא של הל"ה בטריטוריה דוברת הונגרית, ושבנוסף למדה ב"בצלאל" ואף לפני שנים בתק' מלחמת לבנון לימדה בגימנסיה רחביה והכינה את לוח הזכרון לנופלים (יחד עם תלמידי),ביניהם כתבתי את שמו של דני מס המפקד ועוד מפיקודיו (רציתי לשמור את השמות אך הרשימה אבדה לי בנסיבות מוזרות). אז עבורי הסיפור הזה אומר הרבה. ואף טרחתך לחקור דווקא את הסיפור הזה מעוררת סקרנות. יישר כוח!
מסמך מרגש שמחייה את הקשר עם דור תש"ח ועם עברו "הגלותי" כפי שלמדו אותנו להתייחס ל"שם". לי, כאחת שנולדה כשלושה חודשים אחרי האירוע הטרגי ההוא של הל"ה בטריטוריה דוברת הונגרית, ושבנוסף למדה ב"בצלאל" ואף לפני שנים בתק' מלחמת לבנון לימדה בגימנסיה רחביה והכינה את לוח הזכרון לנופלים (יחד עם תלמידי),ביניהם כתבתי את שמו של דני מס המפקד ועוד מפיקודיו (רציתי לשמור את השמות אך הרשימה אבדה לי בנסיבות מוזרות). אז עבורי הסיפור הזה אומר הרבה. ואף טרחתך לחקור דווקא את הסיפור הזה מעוררת סקרנות. יישר כוח!
כתיבתך מרגשת אותי במיוחד
בפרק השני הזכרת את האקדמיה לאומנות: בן 16 עומד אלכסנדר-אברהם לוסטיג בבחינות הכניסה לאקדמיה הלאומית לאמנויות היפות. לאו מילתא זוטרתא היא, כי ה"נומרוס קלאוזוס" עומד על ששה למאה בלבד, אף ששעור היהודים בין הנרשמים עולה על שלושים למאה. אבי, נימנה על הסטודנטים באקדמיה לאומנות והורחק בגלל הנומרוס קלאוזוס. הוא נסע לאיטליה והמשיך שם את לימודיו, עד שקיבל הודעה על מחלת אמו בסרטן. הוא חזר לבודפשט ולימד ציור בבית ספר על מנת לממן את עלות הטיפולים באמו.
בפרק השני הזכרת את האקדמיה לאומנות: בן 16 עומד אלכסנדר-אברהם לוסטיג בבחינות הכניסה לאקדמיה הלאומית לאמנויות היפות. לאו מילתא זוטרתא היא, כי ה"נומרוס קלאוזוס" עומד על ששה למאה בלבד, אף ששעור היהודים בין הנרשמים עולה על שלושים למאה. אבי, נימנה על הסטודנטים באקדמיה לאומנות והורחק בגלל הנומרוס קלאוזוס. הוא נסע לאיטליה והמשיך שם את לימודיו, עד שקיבל הודעה על מחלת אמו בסרטן. הוא חזר לבודפשט ולימד ציור בבית ספר על מנת לממן את עלות הטיפולים באמו.
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.