כ"כ עצוב

[No name for now]

כ"כ עצוב

היה לי סוף שבוע כ"כ נחמד, בשישי רקדתי במרתון של רוני סימן-טוב ובשבת ביליתי עם חברים. לא ידעתי. אתמול בצהריים התקשרה אליי חברה מההרקדה, ואמרה לי: "שמעת מה קרה ל___?", לא, לא שמעתי. בסופו של דבר היא סיפרה לי, חבר מההרקדה שאני מכירה כבר 3 שנים, רקדתי איתו מידי פעם, דיברתי איתו, הכרתי אותו, בחור כ"כ מקסים, תמיד שמחתי כשבא לרקוד או כשנתקלתי בו באוניברסיטה. ביום שישי בבוקר הוא התמוטט ונפטר. אפשר להשתגע, רק ביום חמישי דיברתי איתו אחרי החוג למתחילים. הוא ישב ביציע, שתה מים ועשה לי פרצוף של "אין לי כח", ואמר שהוא עייף (כמו תמיד) ושהוא מרגיש שהוא לא עושה מספיק פעילות גופנית, ושהוא התחיל לרכב על אופני כושר, וכמו כל העצלנים הפסיק אחרי שבוע, וצחקתי שגם אני תמיד מפסיקה. אחר-כך ירדנו לרקוד, יותר כבר לא דיברנו. זה כ"כ מוזר, לרובינו יש כ"כ הרבה חברים מההרקדות שאנחנו מכירים רק בשם הפרטי או אפילו באופן תיאורי (הבחורה הרזה שרוקדת עם ההוא עם המשקפיים), ואנחנו מרגישים כ"כ קרובים אליהם, לפעמים אנחנו רואים אותם בתדירות יותר גבוהה מאת שאר החברים. כ"כ קשה לי לחשוב על זה שיותר אני לא אראה אותו יותר יושב ביציע עם בקבוק מים, ועושה לי פרצופים.

 

[עדה המקורית]

לבחורה ללא שם...../images/Emo26.gif

הי, קרה לי אותו מקרה למעלה משנתיים, בחוג של גדי ביטון, רוקד בן 64 נפל על רגלה של רוקדת, באותו עת גדי ביטון לימד ריקוד, כך שהוא המתמוטט לא היה בתנועתיות ובכל זאת ללא כל הודעה מוקדמת, הוא התמוטט - הזעיקו מד"א - ניסו הנשמות מפה לפה, מאום לא עזר, בטנו התנפחה הוא הכחיל, הרוקדים נשלחו הביתה והבן אדם מת "על רחבת הריקודים" - עם כל העצב שבכך, אם הייתי מאחלת לעצמי מוות - הייתי מאחלת לעצמי כזה "מוות" - מות נשיקה על רחבת הריקודים - חבוקה ע"י "כל הרוקדים". אל תקחי כל כך ללב, למרות שאני מבינה לליבך, אלה הם החיים... יהיו זכרונם של כל אלה ברוך.

 

[כרמל עזרא]

עדה יקרה. אני לא מאחל לך מות כזה

כמו אותו אדם שאת מספרת עליו,בי מות זה הוא לא מות טבעי ונורמלי.אני כן מאחל לך רק לאחר שתעברי את גיל 100 שנים למות בצורה זו על רחבת הריקודים. כראי את מה שכתבתי קודם היום לפני מספר דקות ותביני אותי יותר.

 

[עדה המקורית]

לעזרא - גם אני מאחלת לעצמי לחיות

כמה שיותר ואולי להגיע עד גיל 100. אך אם למות לא אתנגד שזה יהיה על רחבת הריקודים - מוות נשיקה - חבוקה ע"י כל הרוקדים.

 

[כרמל עזרא]

הסיפור שאת מספרת הוא עצוב מאד.יהי

זכרו ברוך. בכל זאת אנו צריכים ללמוד לקחים ממקרה זה.כאשר בן אדם מחליט לעשות כושר ,ראשית כל הוא חייב לעשות בדיקת כושר בקופת חולים.אם הוא בריא אז הוא צריך להתאמן בהליכה במהירות מסויימת בהתאם לגילו וללכת עם שעון דופק על היד ועל החזה משדר שמשדר את פעימות הדופק.לוקחים את המספר 220 ומחסירים מהגיל ,מה שיוצא זה הדופק המירבי של אותו גיל שאם הדופק מגיע לגופק המירבי אז יכול להיות נזק ללב אואפילו יכולים למות.לכן אם רוצים לקבל קושר גופני אז הדופק צריך להיות בין 65-85% מהדופק המירבי.ההליכה צריכה להיות רצופה ללא שום עצירה במשך כ-40 דקות .צריך ללכת יום כן ויום לא כלומר בממוצע 3.5 ימים בשבוע ולהתמיד.לאחר ההליכה צריך לנוח ולחכות עד שהדופק יחזור לדופק הרגיל של כל אחד תוך 15-20 דקות בין 60-80 פעימות לדקה אם הדופק לא חוזר למצב הרגיל הזה ומשתהה זמן גדול יותר אז חייבים למתן את מהירית ההליכה. הרבה אנשים לא יודעים למשל שאסור להם לרוץ אפילו דקה אחת והם רצים אפילו שעה ואז הדופק שלהם לא חוזר למצב הרגיל אפילו שעוברים 15 שעות והם לא יודעים ולא מרגישים שהדופק שלהם לא ירד,הם חושבים שעשו פעילות ספורטיבית בריאה.אחד הדברים החמורים שקורה הוא שרשויות מקומיות מקיימות מרוצים מידי שנה למען בריאות התושבים ולא מבינים שזה מסכן את חייהם של הרצים שאסור להם לרוץ בשום אופן והם הרצים לא יודעים וחושבים שזה בסדר ונחמד לרוץ עם כולם כי זה כאילו טוב לבריאות.אני מתכוון בעיקר למרוצים העממיים. ריקודי העם לא נותנים כושר כי בין ריקוד לריקוד יש הפסקה ואז הלב נח ומהירות הדופק יורדת בכל הפסקה,אבל בכל זאת ריקודי העם זה יכול להיות גם דבר בריא כי בריקודי עם יש הרבה הנאה ושמחת חיים ואלה מחזקים אותנו ומחזקים גם את המערכת החיסונית. ההליכה מאזנת לנו את לחץ הדם ,מרגיעה אותנו בגלל שבזמן ההליכה מופרשים חומרים מהמוח אל מערכות הגוף שגורמות לרגיעה.כמו כן היא מעלה את הכולסטרול הטוב בגופינו וחשוב שיהיה גבוהה ככל האפשר כי הכולסטרול הטוב מנטרל ומוריד את הכולסטרול הרע שמיצר ומקשיח את עורקינו וורידינו אני מאחל לכל הרוקדים בריאות שלמה וכושר גופני טוב.

 

[מה נאוו]

לעזרא

מהיכן יש לך את הידע הרב הזה?

 

[כרמל עזרא]

למה נאבו. אני יודע את זה מהרצאות

רבות מבעלי מקצוע כמו פרופסורים ומרצים בנושאי בריאות. מקריאת ספרים בנושאי בריאות וספורט ומנסיון אישי. יש הרבה סיפורים כאלה על צעירים שהתמוטטו ומתו במשחקי טניס ,ריצות או התרגשות גדולה מאד כאשר הגוף והלב עייפים מעומס החיים ופעילות יתר.

 

[ירון מישר]

תודה לך No name for now

שמצאת לנכון לשתף אותנו בהרגשתך הקשה. צריך אומץ ושאר רוח כדי להעז לחשוף רגשות כאלה בפומבי. תודה שמצאת את הפורום כמקום המתאים לך לכתוב מה את מרגישה ולשתף אותנו בצערך. נקווה כולנו רק להודעות משמחות.

 

[עדה המקורית]

ירון, אתה כבר כותב מהארץ?

 

[ירון מישר]

לא. אני חוזר ביום ד' הקרוב