כתם חום
לעזאזל כמה כאבים עוד אפשר לסבול. למה אני לא זוכרת שזה היה כ"כ כואב בפעמים הקודמות. אני נשבעת שאם הייתי תופסת את חוה הייתי מראה לה מה זה לאכול תפוחים. טוב, טוב אני לוחצת תפסיקי לצעוק כבר. הנה תראי איזה יופי אני נושמת רק תפסיקי לצעוק כבר. כולם צועקים כאן כיבינמאט. ומי זה הדבר הגדול הזה שמסתכל לי בין הרגליים כאילו גילה את אמריקה? יופי אני שמחה מאוד שאתה רואה ראש, כן, כן אני יודעת ללחוץ, ב-ס-ד-ר אני לוחצת! וואהו מה זה היה? מי צעק ככה? אני? חחחח מאיפה יש לי קול כזה, אם לא הייתי יודעת שזאת אני הייתי בטוחה שזאת ההיא אמה שפלן או איך שלא קוראים לה. אוי, תראו את היצור היפה הזה כמה שהוא דומה... די אני לא בוכה, אסור לי לבכות, אני חייבת להיות חזקה, אני הבטחתי לעצמי שאני לא בוכה יותר. בכיתי מספיק... שבעה חודשים של דמעות מהיום הנורא ההוא. "יפה שלי", ככה הוא היה קורא לי, יפה שלו! אני הייתי היפה שלו... "יפה שלי, אני חייב לראות אותך היום" "היום? אני לא יכולה היום". "כן, היום, עכשיו, הרגע אני פשוט חייב" "הממממ... טוב אני אראה מה אפשר לעשות, אני אחזור אליך עוד כמה דקות ונתאם" "לא, לא, נתאם עכשיו! בואי נאמר בשעה 22:00 תחכי לי ב"ג´ו" בשולחן שליד החלון. בסדר?" "טוב, מתוק שלי, ב22:00 ב"ג´ו". "כשהירח יחייך בשעה 22:00 תסתכלי מהחלון, אני אהיה שם. ביי מתוקה שלי"... אחחח, כמה שאני אוהבת אותו! אני צריכה לקחת את הילד לחבר, להחזיר אותו, לקחת את הילדה מהחוג, מקלחות, ארוחת ערב. ב-ט-ח אני בטוח מספיקה עד 22:00. הכל נופל עלי בבית הזה, הוא לא יכול לחזור מהעבודה בשעה סבירה, כמו כל הבעלים. מה את מבלבלת את המוח, כמו איזה בעלים? הרי כל הבעלים שאת מכירה הם כמוהו או יותר גרועים אפילו. טוב, טוב במקום לקטר אולי תתחילי לעשות משהו כדי שתוכלי להגיע לשם בשעה שקבעתם. מקלחת, סידור שיער זריז, קצת איפור, והבושם שהוא אוהב. שכחתי משהו? לא! יופי. "יאללה, ביי, אני יצאתי. כן, כן אני נפגשת עם סמדי לקפה. הילדים אחרי ארוחות ערב, מקלחות והכל... אם בא לך לאכול משהו יש במקרר". זהו, יצאתי משם. שנה, שנה שאנחנו יחד. שנינו נשואים, שנינו עסוקים, שנינו מאוהבים כאילו אנחנו בני 16 וכל ההורמונים זורמים בשצף קצף. האמת כן, איתו אני מרגישה כמו בת 16 וההורמונים O-MAMA איך שהם זורמים, אבל אנחנו כבר מזמן לא בני 16. מוזר, אף פעם הוא לא היה חייב לראות אותי כאילו זה עניין של חיים ומוות. אבל מה אני מודאגת הוא היה נשמע מרוגש כמו ילד בשיחת הטלפון שלנו. בטח סתם התגעגע אחרי שבוע שלם שלא התראינו. 22:15, אני מול החלון ב"ג´ו". הירח מחייך אלי כבר רבע שעה... אבל איפה הוא? טוב, בטח מתעכב קצת, עוד כמה דקות אני בטח אראה אותו מנופף אלי מהצד השני של הכביש. 22:30, סיימתי את האייס-קפה ואני כבר ממש מודאגת. לפחות היה שולח לי הודעה לסלולרי. 22:45, די, אני מתקשרת. "שלום, הגעתם לתא הקולי של..." מה לעזאזל קורה כאן? איפה הוא. 23:00, יאללה גברת הביתה. הוא כבר לא יגיע. בטח קרה משהו לא צפוי. מאוכזבת או לא. יעבור לך. מי זה מתקשר בשעה כזאת. תנו לי לישון עוד קצת. מה השעה בכלל? וואהו 8:00 אני מאחרת לעבודה. טוב, טוב אני באה. "הלו, מה???"... ומאז שבעה חודשים שהדמעות לא פסקו... 15:00, רק מרחוק יכולתי לראות את השיירה שמלווה אותו בדרכו האחרונה, אחרי הכל אף אחד לא מכיר אותי שם וכולם יתהו מי זאת שבוכה בהיסטריה. ואני, אני לא רוצה שעכשיו הכל ייצא החוצה. זהו, הוא שם ואף אחד לא ידע על זה לעולם. באותו לילה, באיילון משאית סטתה מהנתיב שלה והתנגשה בו חזיתית, שום סיכוי לא היה לו. והוא, היה כ"כ מאושר באותו ערב, קנה לי טבעת ורצה להציע לי את עצמו לעולמים. הוא יעזוב אותה אני אעזוב את בעלי ונחיה באושר ובעוני. חלום של שנינו. חלום שכמעט והתגשם. שבועיים אחרי. בדיקה ביתית שתי פסים כחולים. מהיום הראשון שגיליתי ידעתי שזה הוא שנטע בי חיים חדשים כשחייו שלו עמדו להיגדע. ועכשיו, הילד היפה שלו כאן, לעולם לא יכיר את אבא שלו. את האיש המקסים שנתן לו חיים, את הגבר הנפלא שהיה קורא לי "יפה שלי", את אותו אחד שהעניק לו, חוץ מחיים, גם כתם חום על הצד הפנימי של הירך. בדיוק כמו שהיה לו... "הנה אבא, תגיד שלום לאבא" לחשתי עם דמעות בעיניים כשבעלי נכנס לחדר...
לעזאזל כמה כאבים עוד אפשר לסבול. למה אני לא זוכרת שזה היה כ"כ כואב בפעמים הקודמות. אני נשבעת שאם הייתי תופסת את חוה הייתי מראה לה מה זה לאכול תפוחים. טוב, טוב אני לוחצת תפסיקי לצעוק כבר. הנה תראי איזה יופי אני נושמת רק תפסיקי לצעוק כבר. כולם צועקים כאן כיבינמאט. ומי זה הדבר הגדול הזה שמסתכל לי בין הרגליים כאילו גילה את אמריקה? יופי אני שמחה מאוד שאתה רואה ראש, כן, כן אני יודעת ללחוץ, ב-ס-ד-ר אני לוחצת! וואהו מה זה היה? מי צעק ככה? אני? חחחח מאיפה יש לי קול כזה, אם לא הייתי יודעת שזאת אני הייתי בטוחה שזאת ההיא אמה שפלן או איך שלא קוראים לה. אוי, תראו את היצור היפה הזה כמה שהוא דומה... די אני לא בוכה, אסור לי לבכות, אני חייבת להיות חזקה, אני הבטחתי לעצמי שאני לא בוכה יותר. בכיתי מספיק... שבעה חודשים של דמעות מהיום הנורא ההוא. "יפה שלי", ככה הוא היה קורא לי, יפה שלו! אני הייתי היפה שלו... "יפה שלי, אני חייב לראות אותך היום" "היום? אני לא יכולה היום". "כן, היום, עכשיו, הרגע אני פשוט חייב" "הממממ... טוב אני אראה מה אפשר לעשות, אני אחזור אליך עוד כמה דקות ונתאם" "לא, לא, נתאם עכשיו! בואי נאמר בשעה 22:00 תחכי לי ב"ג´ו" בשולחן שליד החלון. בסדר?" "טוב, מתוק שלי, ב22:00 ב"ג´ו". "כשהירח יחייך בשעה 22:00 תסתכלי מהחלון, אני אהיה שם. ביי מתוקה שלי"... אחחח, כמה שאני אוהבת אותו! אני צריכה לקחת את הילד לחבר, להחזיר אותו, לקחת את הילדה מהחוג, מקלחות, ארוחת ערב. ב-ט-ח אני בטוח מספיקה עד 22:00. הכל נופל עלי בבית הזה, הוא לא יכול לחזור מהעבודה בשעה סבירה, כמו כל הבעלים. מה את מבלבלת את המוח, כמו איזה בעלים? הרי כל הבעלים שאת מכירה הם כמוהו או יותר גרועים אפילו. טוב, טוב במקום לקטר אולי תתחילי לעשות משהו כדי שתוכלי להגיע לשם בשעה שקבעתם. מקלחת, סידור שיער זריז, קצת איפור, והבושם שהוא אוהב. שכחתי משהו? לא! יופי. "יאללה, ביי, אני יצאתי. כן, כן אני נפגשת עם סמדי לקפה. הילדים אחרי ארוחות ערב, מקלחות והכל... אם בא לך לאכול משהו יש במקרר". זהו, יצאתי משם. שנה, שנה שאנחנו יחד. שנינו נשואים, שנינו עסוקים, שנינו מאוהבים כאילו אנחנו בני 16 וכל ההורמונים זורמים בשצף קצף. האמת כן, איתו אני מרגישה כמו בת 16 וההורמונים O-MAMA איך שהם זורמים, אבל אנחנו כבר מזמן לא בני 16. מוזר, אף פעם הוא לא היה חייב לראות אותי כאילו זה עניין של חיים ומוות. אבל מה אני מודאגת הוא היה נשמע מרוגש כמו ילד בשיחת הטלפון שלנו. בטח סתם התגעגע אחרי שבוע שלם שלא התראינו. 22:15, אני מול החלון ב"ג´ו". הירח מחייך אלי כבר רבע שעה... אבל איפה הוא? טוב, בטח מתעכב קצת, עוד כמה דקות אני בטח אראה אותו מנופף אלי מהצד השני של הכביש. 22:30, סיימתי את האייס-קפה ואני כבר ממש מודאגת. לפחות היה שולח לי הודעה לסלולרי. 22:45, די, אני מתקשרת. "שלום, הגעתם לתא הקולי של..." מה לעזאזל קורה כאן? איפה הוא. 23:00, יאללה גברת הביתה. הוא כבר לא יגיע. בטח קרה משהו לא צפוי. מאוכזבת או לא. יעבור לך. מי זה מתקשר בשעה כזאת. תנו לי לישון עוד קצת. מה השעה בכלל? וואהו 8:00 אני מאחרת לעבודה. טוב, טוב אני באה. "הלו, מה???"... ומאז שבעה חודשים שהדמעות לא פסקו... 15:00, רק מרחוק יכולתי לראות את השיירה שמלווה אותו בדרכו האחרונה, אחרי הכל אף אחד לא מכיר אותי שם וכולם יתהו מי זאת שבוכה בהיסטריה. ואני, אני לא רוצה שעכשיו הכל ייצא החוצה. זהו, הוא שם ואף אחד לא ידע על זה לעולם. באותו לילה, באיילון משאית סטתה מהנתיב שלה והתנגשה בו חזיתית, שום סיכוי לא היה לו. והוא, היה כ"כ מאושר באותו ערב, קנה לי טבעת ורצה להציע לי את עצמו לעולמים. הוא יעזוב אותה אני אעזוב את בעלי ונחיה באושר ובעוני. חלום של שנינו. חלום שכמעט והתגשם. שבועיים אחרי. בדיקה ביתית שתי פסים כחולים. מהיום הראשון שגיליתי ידעתי שזה הוא שנטע בי חיים חדשים כשחייו שלו עמדו להיגדע. ועכשיו, הילד היפה שלו כאן, לעולם לא יכיר את אבא שלו. את האיש המקסים שנתן לו חיים, את הגבר הנפלא שהיה קורא לי "יפה שלי", את אותו אחד שהעניק לו, חוץ מחיים, גם כתם חום על הצד הפנימי של הירך. בדיוק כמו שהיה לו... "הנה אבא, תגיד שלום לאבא" לחשתי עם דמעות בעיניים כשבעלי נכנס לחדר...
