כתום חזק
"מה אתה אומר ? " אני שולחת ומחייכת לעצמי חיוך עמוק.
מכירה היטב את האפקט של התמונות האלו והלבוש הזה עליו, ברור לי שירייר, ברור לי שהוא ירצה לזיין אותי בשניה שהוא יראה את התמונות, וברור לי שברור לו שגם כל אחד במסיבה ירצה לזיין אותי. ואכן הצפצוף בטלפון מגיע מייד, אבל החיוך שלי מתפוגג כשאני רואה את התגובה.
"לא ! תלבשי את החולצה הלבנה עם הכפתורים, חצאית המיני הקצרה שאני אוהב, החוטיני האדום, נעלי העקב האדומות, ושיער אסוף " ואחרי שלוש שניות הודעה נוספת "בלי חזיה". מה באמת ?!?! אני מוציאה לשון לטלפון ביד שלי וכותבת "אז בלי החזיה של אמא שלי ?? " מסתכלת במכשיר עוד שלוש שניות, ומוחקת בלי לשלוח.
אני מחליפה בגדים למצופה ממני, ולא יכולה שלא לעשות חישובים בראש. לא מתאים לו להתערב לי ככה בלבוש, במיוחד אחרי שכבר התלבשתי לכבודו. אז מה הקטע ? או שהוא לא אהב את מה שלבשתי שזה כמו לומר שהוא לא נמשך יותר לנשים, או שיש איזה עניין של דרס קוד במסיבה הזו (בדקתי, אין) או שאני לא יודעת.
רק כשעמדתי מול המראה נפל האסימון, עמדתי שם מול המראה לתצוגה. השדיים מילאו בלחץ את החולצה הלבנה שהייתה חצי שקופה, כך שבלי החזיה אפשר אם מסתכלים טוב לראות את הפטמות. העקבים הגבוהים רק הבליטו את החזה, ורימזו שכל תזוזה משמעותית עליהם תרים מספיק את החצאית בשביל הצצה בתחת שלי מאחור, ובתחתונים האדומים מקדימה. מישהו פה במצב רוח להשוויץ בי אני מחייכת לעצמי, וההתרגשות ממלאת אותי, אתה הולך להראות אותי במסיבה, כמה ממני אתה הולך להראות ? לכולם ? אני מכינה את עצמי למקסימום ושולחת סמס "מוכנה ולבושה לבקשתך" ומוזגת לעצמי כוס יין.
בכניסה למועדון ההתרגשות שוב מציפה אותי, מעבירה מבטים על האנשים מנסה לראות מיהם, מיהם אותם אנשים שלא יודעים אבל עוד מעט יוכלו לראות אותי, ממש לראות אותי. הוא הולך לבר ומביא לי שתיה, טוב, מסתבר שיש כנראה עוד זמן אני מציינת לעצמי בראש, וניגשת לרקוד בפינת הרחבה. המוזיקה טובה, כמה ידידים באים, נשיקות חיבוקים ריקודים ... כיף, אבל זה לא זה. הצפייה למה שהולך לקרות מונעת ממני ממש לשחרר, והנעליים האלו הורגות לי את הרגליים. אם הייתי חושבת שאני באה לרקוד בחיים לא הייתי מסכימה לנעול אותם, אני מתחילה להתעצבן.
אחרי חצי נצח הוא נעמד מולי, מרים עם יד אחת את הסנטר שלי שאביט בעיניו, אני תוקעת בו מבט מבואס, "מה ?! " שואלת. תוך שניה אני חוטפת סטירה, לא חזקה. " או, באמת הגיע הזמן " אני מתחצפת, הסטירה הבאה כבר הרבה יותר חזקה, הראש לי עף הצידה, הלחי שלי מאדימה, אבל המבט חוזר לעיניו מהר מדי, העיניים שלי רושפות, אני רוצה לדחוק אותו עד הקצה. הסטירה השלישית שהזמנתי מגיעה ללא דיחוי, הפעם כנראה כבר ישארו סימנים על הפנים שלי. כשאני מצליחה להחזיר אליו את המבט, אני מזהה את ההיסוס. הוא הבין שהוא איבד קצת שליטה ונראה מודאג, אני מלקקת את קצה השפה הכואבת שלי מבלי להסיט ממנו את המבט, מראה לו שהשגתי את מבוקשי. הוא לוקח נשימה ארוכה, נרגע, מחזיר לעצמו את השליטה, תופס אותי מהכתום, ומושך אותי, "בואי".
הוא מעמיד אותי כמעט באמצע הרחבה, ונעמד מולי. "אז מה, משחקת משחקים אה ? " הוא לא ממש שואל, ונותן סטירה לשד השמאלי שלי. "אני?!" אני שואלת בקול ילדותי, סטירה לשד השני, "איזה משחקים ?! " אני מיתממת. הוא תופס את החולצה שלי בשתי הידיים ופותח במשיכה אחת. שני כפתורים נקרעים והשדיים שלי בחוץ, אני כבר לא משחקת. והוא זה שמתחיל לחייך. הוא משחק לי בשדיים, סטירות הצלפות צובט את הפטמות עד שאני מתפתלת, צעקות כאב קטנות יוצאות ממני.
הוא עוזב את השדיים שלי, מסובב אותי עם הגב אליו ותופס אותי שוב חזק בכתום. כשאני עם הגב אליו, הוא מושך לי את הראש למעלה ואחורה ואני מסתכלת. רק אז אני קולטת את מעגל האנשים שמסבבינו, אני מסתכלת על האנשים שמולי שמסתכלים עלי בחצאית קצרה, נעלי עקב אדומות חולצה קרועה והשדיים שלי בחוץ. הבושה מצד אחד והמשיכה מצד שני עוברים בי כמו זרם חשמלי, כשהיד שלו נשלחת מאחורי בין הרגליים שלי אני כבר לגמרי רטובה. אני לא צריכה לראות כדי לדעת איזה חיוך נמרח לו על הפנים, הוא עדיין מחזיק אותי חזק מהכתום, מפשק לי את הרגליים ומושך את התחתונים שלי עד הברכיים. כאשר אני מנסה לסגור את הרגליים כדי לתת לתחתונים לרדת לגמרי הוא נותן לי בעיטה קטנה ברגל מרחיב לי את הפיסוק. וכך אני עומדת כמה שניות, באמצע הרחבה, ידיים מאחורי הראש בניסיון להקל קצת את המשיכה של הכתום, רגליים מפושקות והתחתונים האדומים הרטובים שלי מופשלים לאמצע הרגליים. אני כמעט מוצפת כשאני מסתכלת בכל האנשים שעומדים מולי, טורפים אותי בעיניהם, עד שאני ננעלת על עיניו של אחד הצופים. הוא עומד מאחורי בחור ובחורה שגם אותם אני לא מכירה, אבל העיניים שלו מקובעות על העיניים שלי. מרגיע. אני מופתעת אבל המבט שלו מרגיע אותי. לאט לאט אני אוספת את הנשימה שלי, מתנתקת מהלחץ, אוחזת במבט היציב שלו, ומשחררת את כל השאר. מאחור מגיעות ההצלפות בתחת, אני נותנת לפנים שלי להתעוות, אבל לא עוזבת לשניה את מבטו של הזר. והוא נראה כל כך יציב בתוכי שדבר לא משפיע עליו. אני מתחברת למבט הזה, מתנתקת מהגוף שלי, מנתקת שליטה בראש שלי.
"מה אתה אומר ? " אני שולחת ומחייכת לעצמי חיוך עמוק.
מכירה היטב את האפקט של התמונות האלו והלבוש הזה עליו, ברור לי שירייר, ברור לי שהוא ירצה לזיין אותי בשניה שהוא יראה את התמונות, וברור לי שברור לו שגם כל אחד במסיבה ירצה לזיין אותי. ואכן הצפצוף בטלפון מגיע מייד, אבל החיוך שלי מתפוגג כשאני רואה את התגובה.
"לא ! תלבשי את החולצה הלבנה עם הכפתורים, חצאית המיני הקצרה שאני אוהב, החוטיני האדום, נעלי העקב האדומות, ושיער אסוף " ואחרי שלוש שניות הודעה נוספת "בלי חזיה". מה באמת ?!?! אני מוציאה לשון לטלפון ביד שלי וכותבת "אז בלי החזיה של אמא שלי ?? " מסתכלת במכשיר עוד שלוש שניות, ומוחקת בלי לשלוח.
אני מחליפה בגדים למצופה ממני, ולא יכולה שלא לעשות חישובים בראש. לא מתאים לו להתערב לי ככה בלבוש, במיוחד אחרי שכבר התלבשתי לכבודו. אז מה הקטע ? או שהוא לא אהב את מה שלבשתי שזה כמו לומר שהוא לא נמשך יותר לנשים, או שיש איזה עניין של דרס קוד במסיבה הזו (בדקתי, אין) או שאני לא יודעת.
רק כשעמדתי מול המראה נפל האסימון, עמדתי שם מול המראה לתצוגה. השדיים מילאו בלחץ את החולצה הלבנה שהייתה חצי שקופה, כך שבלי החזיה אפשר אם מסתכלים טוב לראות את הפטמות. העקבים הגבוהים רק הבליטו את החזה, ורימזו שכל תזוזה משמעותית עליהם תרים מספיק את החצאית בשביל הצצה בתחת שלי מאחור, ובתחתונים האדומים מקדימה. מישהו פה במצב רוח להשוויץ בי אני מחייכת לעצמי, וההתרגשות ממלאת אותי, אתה הולך להראות אותי במסיבה, כמה ממני אתה הולך להראות ? לכולם ? אני מכינה את עצמי למקסימום ושולחת סמס "מוכנה ולבושה לבקשתך" ומוזגת לעצמי כוס יין.
בכניסה למועדון ההתרגשות שוב מציפה אותי, מעבירה מבטים על האנשים מנסה לראות מיהם, מיהם אותם אנשים שלא יודעים אבל עוד מעט יוכלו לראות אותי, ממש לראות אותי. הוא הולך לבר ומביא לי שתיה, טוב, מסתבר שיש כנראה עוד זמן אני מציינת לעצמי בראש, וניגשת לרקוד בפינת הרחבה. המוזיקה טובה, כמה ידידים באים, נשיקות חיבוקים ריקודים ... כיף, אבל זה לא זה. הצפייה למה שהולך לקרות מונעת ממני ממש לשחרר, והנעליים האלו הורגות לי את הרגליים. אם הייתי חושבת שאני באה לרקוד בחיים לא הייתי מסכימה לנעול אותם, אני מתחילה להתעצבן.
אחרי חצי נצח הוא נעמד מולי, מרים עם יד אחת את הסנטר שלי שאביט בעיניו, אני תוקעת בו מבט מבואס, "מה ?! " שואלת. תוך שניה אני חוטפת סטירה, לא חזקה. " או, באמת הגיע הזמן " אני מתחצפת, הסטירה הבאה כבר הרבה יותר חזקה, הראש לי עף הצידה, הלחי שלי מאדימה, אבל המבט חוזר לעיניו מהר מדי, העיניים שלי רושפות, אני רוצה לדחוק אותו עד הקצה. הסטירה השלישית שהזמנתי מגיעה ללא דיחוי, הפעם כנראה כבר ישארו סימנים על הפנים שלי. כשאני מצליחה להחזיר אליו את המבט, אני מזהה את ההיסוס. הוא הבין שהוא איבד קצת שליטה ונראה מודאג, אני מלקקת את קצה השפה הכואבת שלי מבלי להסיט ממנו את המבט, מראה לו שהשגתי את מבוקשי. הוא לוקח נשימה ארוכה, נרגע, מחזיר לעצמו את השליטה, תופס אותי מהכתום, ומושך אותי, "בואי".
הוא מעמיד אותי כמעט באמצע הרחבה, ונעמד מולי. "אז מה, משחקת משחקים אה ? " הוא לא ממש שואל, ונותן סטירה לשד השמאלי שלי. "אני?!" אני שואלת בקול ילדותי, סטירה לשד השני, "איזה משחקים ?! " אני מיתממת. הוא תופס את החולצה שלי בשתי הידיים ופותח במשיכה אחת. שני כפתורים נקרעים והשדיים שלי בחוץ, אני כבר לא משחקת. והוא זה שמתחיל לחייך. הוא משחק לי בשדיים, סטירות הצלפות צובט את הפטמות עד שאני מתפתלת, צעקות כאב קטנות יוצאות ממני.
הוא עוזב את השדיים שלי, מסובב אותי עם הגב אליו ותופס אותי שוב חזק בכתום. כשאני עם הגב אליו, הוא מושך לי את הראש למעלה ואחורה ואני מסתכלת. רק אז אני קולטת את מעגל האנשים שמסבבינו, אני מסתכלת על האנשים שמולי שמסתכלים עלי בחצאית קצרה, נעלי עקב אדומות חולצה קרועה והשדיים שלי בחוץ. הבושה מצד אחד והמשיכה מצד שני עוברים בי כמו זרם חשמלי, כשהיד שלו נשלחת מאחורי בין הרגליים שלי אני כבר לגמרי רטובה. אני לא צריכה לראות כדי לדעת איזה חיוך נמרח לו על הפנים, הוא עדיין מחזיק אותי חזק מהכתום, מפשק לי את הרגליים ומושך את התחתונים שלי עד הברכיים. כאשר אני מנסה לסגור את הרגליים כדי לתת לתחתונים לרדת לגמרי הוא נותן לי בעיטה קטנה ברגל מרחיב לי את הפיסוק. וכך אני עומדת כמה שניות, באמצע הרחבה, ידיים מאחורי הראש בניסיון להקל קצת את המשיכה של הכתום, רגליים מפושקות והתחתונים האדומים הרטובים שלי מופשלים לאמצע הרגליים. אני כמעט מוצפת כשאני מסתכלת בכל האנשים שעומדים מולי, טורפים אותי בעיניהם, עד שאני ננעלת על עיניו של אחד הצופים. הוא עומד מאחורי בחור ובחורה שגם אותם אני לא מכירה, אבל העיניים שלו מקובעות על העיניים שלי. מרגיע. אני מופתעת אבל המבט שלו מרגיע אותי. לאט לאט אני אוספת את הנשימה שלי, מתנתקת מהלחץ, אוחזת במבט היציב שלו, ומשחררת את כל השאר. מאחור מגיעות ההצלפות בתחת, אני נותנת לפנים שלי להתעוות, אבל לא עוזבת לשניה את מבטו של הזר. והוא נראה כל כך יציב בתוכי שדבר לא משפיע עליו. אני מתחברת למבט הזה, מתנתקת מהגוף שלי, מנתקת שליטה בראש שלי.
