עניין של שגרה) בעלי כבר מסתכל עלי כאילו "מה עכשיו..." שלשום שני קראה בפעם הראשונה "אבאלה" חשבתי שאני מתה. היא כזאת כפתורית קטנה וחמודה. תאמיני לי שגם בלילה שהיא אומרת בשקט (כמעט לחש) אמא אני מזנקת. נותנת לה בקבוק ורוצה לטרוף אותה. זהו השביל שבו אנו צועדים עם ילדינו וכל שלב חדש אני מתרגשת מחדש. איזה כייף לי 3 ילדים מדהימים. (את לא תאמיני מה אני שומרת איזה מזכרות) ואם אני הייתי במקומך גם את הדף הזה הייתי שומרת. (אבא שלי שומר סוכריה מהבר מצווה של אחי - יותר מזה)
הזמן טס. זה לא יאמן כמה מהר. בגלל זה הטראומה להורים, "מה, יש לי ילד בכיתה א? לא יכול להיות, אתמול הוא נולד." את מאמינה שעומר ודנה כבר בני שנה אוטוטו? (טוב נו 2/3 שנה)