ב 1998, כשרק חזרתי ארצה
ב 1998, כשרק חזרתי ארצה (או בעצם טיפונת אחרי), היה מפגש מעניין עם בחורה שמלמדת כתב תנועה ושאחיה למד אומנויות לחימה (בה גווה). לא ממש הצלחנו להעביר תנועות מורכבות, אבל הנושא נשאר אכן פתוח ומגרה. באומנויות לחימה ישנם תרגולים רבים שאין אפשרות לתעדם בכתה תנועה. לדוגמא - צ´י גונג, או עמידה (ג´אן ג´ואנג). הסינים מעבירים ידע בשתי דרכים עקריות - שירים/משפטי מפתח מחד, וציורים מאידך. הקומבינציה של השניים יכול להיות (לדעתי) יותר מוצלחת מכתב תנועה, מאחר והטקס נותן גם הוראות ל"כוונה" של המתגל, שבעיני נחשב לנושא החשוב ביותר בתרגול אל"ס. ***************************** ב 1991 הייתי שותף לניסיון אחר, עם מוזיקאי וצייר, (שניהם סינים) לעשות מעין מילון "מונחי אומנות" ולמצא את המשותף והשונה. הכל התחיל בכך שהמוזיקאי הציג בפני את הדרך העתיקה לכתיבת תווים סיניים. הדרך העתיקה השתמשה בשמות של תנועות - כמו גם בטונים שלהם, ובכך התייחסה גם לקינסטתיקה (ככה כותבים? הכוונה היא למשוב האסטתיקה הפנימית של המתרגל) של הנגן והמנגן. להפתעתי שמות של תנועות רבות היו מוכרות לי מתחום אומנויות הלחימה, והתברר לי שלא שמתי לב אך שם התנועה נשא לרוב גם התייחסות קינסטתית מובהקת (ואני לא מדבר על שמות מורכבים כגון "העגור פורש כנפיים"). אחת מהתוצאות של אותם מפגשים היא ההכרה כי מוזיקאי יוכל לבצע תנועה מאומנויות לחימה, אמן הלחימה יוכל להבין את תנועת מכחולו של הצייר והצייג יוכל לפרוט ביקרוב די גבוהה - רק מתוך היכרות עם עולם המושגים הפנימי שלהם. כלומר, הבעיה שלשמה המציאו את כתב התנועה נידונה וקיבלה התייחסות רבה בהיסטוריה הסינית רבת התיעוד.