כתב רבני

[אלעד2]

כתב רבני

 

[שייקה לנדאו]

נסיון לתרגם חלק מן השרבוט המעניין

לכבוד הרב הג' [הגאון] מוכתר במעלות מהו"ר משה צבי מנקין שליט"א שלום וברכה אחרי דרישת שלום כתר"ה [כבוד תורתו הקדושה] אודיעו בזה מקבלת מכתבו ממחרת יוה"כ [יום הכיפורים] דנא[?] והנני מרגיש הטוב הצפון בעבודה החשובה שהנהו עסוק בה להודיע לכותב? את תולדה של האיש המורם מעם הגרא"י זצ"ל. אמנם מחשבתו להשיג ממני מזה[?] פרטים לצרף על המערכת, עלי להודיעו כי הדבר ממני והלאה כי שבתי בבמרגון[?] היתה רק מעט כתשעה ירחים בערך, ובזכרוני שמור רק שידעתי אז שבחור מצוין מקורלאנד[?] בחר לשבתו שמה, ולא אבוש אם אומר שגם גדולת הגאון ר' חיים אברהם לא הספיקה לי העת להכיר הכרה עצמית. אכן לדעתי היה נכון לפנות לחתנו של הג' הנ"ל הגאון ר' תנחום גרשון בליצקי הגאב"ד (הגאון אב בית דין) בעיר.... עד כאן. מי שרוצה לתקן או להמשיך - מוזמן.

 

[אודי בן יעקב]

מה שיפה בכתב הזה שהוא משלב

את הרצון לקנות דעת והרחבת אופקים באופן מאוזן עם מעורבות חברתית ורגשית ערה, התעניינות, רוחב לב ואהבת הבריות. זאת בניגוד לרוחניים רבים ש 'בוחרים' לצמצם ולהשקיע קער. אלה עולמם הרוחני מצמצם את עולמם הרגשי, החברתי והחוויתי עד כדי דלות מבחינת רגישות, הבנה, היכולת לשמוח ולשמח, נתינה והענקה. שילוב שתורם לגדילה בצל חסך מתמשך. אז חברינו הנכבד הוא הדוגמא החיובית לאדם מלא לב ונפש שגם אם יתמלא בידע שאין כמותו בכל קהילות ציון לא יגביה הדבר את לבו ומחיצותיו, את עממיותו, טבעיותו ופשטותו. יפה גם להיווכח איך האנרגיות האינטגראטיביות שלו מסייעות לקישור אותיות ממושך אות לכך שהסביבה נתפסת אצלו כדבר חי ונושם, רב גוני ומשתנה, והדברים קשורים ומשפיעים האחד על השני ולמציאות דינמיקה משלה. רק רשמים.

 

[אלעד2]

עוד מישהו לפני שאני מגלה?

 

[אלעד2]

הכותב: הרב שמעון יהודה שקופ זצ"ל

עליו: ט' מרחשון - ה' ת"ש - ששים וחמש שנים לפטירתו רבי שמעון נולד בעיירה טורץ הסמוכה למור בשנת תר"ך. בגיל 12 כבר הלך ללמוד בישיבת מור ושם למד מפי רבי חיים ליב טיקטינסקי, ממור נסע לוולוז'ין שם למד שש שנים רצופות, והיה לתלמידו המובהק של רבי חיים סולביצ'יק ומתוך עניות גדולה היה שוקד על תורתו. כאשר נקרעו ונפרמו סוליות נעליו ולא היה לו לשלם לסנדל שיתקנן, קשר את הסוליות לנעלים בחוט דק והמשיך לנעלן, אבל כל זה לא הפריע לתורתו, לימים כאשר הביא את בנו לישיבת ואלוזין הצביע רבי שמעון על מקומו בספסל הישיבה ואמר "ראה בני המקום זה התענגתי במשך שש שנים רצופות את העונג הגדול בעולם". יציאתו לאמירת שעורים בישיבה באה באורח בלתי צפוי, ביתו ורכוש של חותנו, ר' משה מדרכי אולביץ נשרפו והוא יצא נקי מנכסיו, משנבצר מחותנו לפרנס את רבי שמעון נענה רבי שמעון להצעתו של הגאון רבי אליעזר גורדון אבד ור"מ בטעלז לכהן כמגיד שעור בישיבתו וכך היה אומר רבי שמעון שקופ "אל מלא נשרף תוש"ו של חותני הייתי נשאר עמו במשק". בשנת תר"פ נתקבל לראש ישיבת "שערי תורה" בגרודנא, ובמשך חמישים ושש שנה הקים שני דורות של גאוני תורה ביניהם רבי אלחנן וסרמן רבי משה אביגדור עמיאל הרב אונטרמן רבי שמואל רוזובסקי, זה האחרון הגדיר פעם את שיטתו של רבי שמעון: "רבי חיים מבריסק ביקש לברר בעיקר מה אומרת הלכה זו שאנו עוסקים. רבי שמעון התאמץ להבין בשכלו גם מדוע היא אומרת ככה". רבי חיים בבירוריו התרכז בעיקר באבחנות ובהגיונו הנוקב הפריד בין דינים וסוגיות שקירובם מלכתחילה לא היה קירוב. רבי שמעון היה מעונין ביחוד להוציא מערימת דינם את הכללים היסודיים לקבעם כלוזים בגוף הש"ס. היה זה מחזה מופלא שחזר ונשנה פעמיים בכל שבוע מתח בישיבה לקראת השעור גבר בכל פעם מחדש, כמו לרגלי איזה מאורע נגיר הקהל נעמד על קצה בהונות רגליו, במאות זוגות עיניים ניצת ומשתלהב כרגע מבט מתוח הריכוז הנפשי עצום וכל איש ואיש מאמץ את שרירי המוח ומשים אזניו באפרכסת לבל יאבד חלילה אפילו הגה קל. בספר היובל לרבי שמען שקופ מסופר איך הציל את העיר, שביום האחרון כשיצאו אחרוני החיילים הגרמנים מהעיר, התרחש אסון, אחד החיילים שלהם נהרג מכדור תועה. הללו תלו מיד את האחריות ביהודים והחיטו לנקום בהם. בפאתי בריינסק ניצתה ביקתה מעון למשפחה יהודית מיד הציתוה הגרמנים באש על יושביה, ואח"כ הקיפו את העיר מארבע כוחותיה והציתו אש גדולה כשהם מעכבים את התושבים מלכבות את האש, כל המנסה לכבות צפוי למטר כדורים. שם רבי שמעון נפשו בכפו ורץ חשוף אל מפקדת הצבא והפציר בם שיחוסו על העיר החפה מפשע, הם קידמו פניו והתקלסו בו, אך הוא לא נרתע ועמד בתוקף על דרישתו עד שלבסוף ריכך את המפקד, והשיג ממנו רשיון לכבות את האש. כשהרשיון בידו חזר בריצה העירה כשפניו מועדות לעבר בארות המים, הכדורים נורו מכל עבר ואילו הוא ניגש אל החיילים שפיקחו על הבערות לבל יהין איש לכבות הדליקה הציג בפניהם את הרשיון שקיבל מהמפקד והתחיל במו ידייו לשאוב מים. כאשר ראו יהודי העיר מבעד החרכים שרבם שואב מים הכינו שניתנה לו רשות, מיד הצטרפו אליו כולם והחלו לדלות ולהתיז לכל עבר. בהתקרבו לגיל שמונים והתגברה חולשתו הזהירו הרופא לחדול מאמירת שעורים בשל המאמץ והריכוז שהם מפריעים לפעולתו הסדירה של הלב. הפסיקו רבי שמעון וקרא "רק זה לא! הרי כל הזהירות נועדה לשמר על הלב ולחזק את החיות שלי והרי השעורים הם עצם החיות שלי". כאשר נכנסו צבאות רוסיה לגרודנה לא עברו שבועיים וסגרו את ישיבת שערי תורה כל בני הישיבה יצאו לווילנה אבל רבי שמעון היה זקן וחלש ולא הרשו לו הרופאים לנסוע אמר להם: אם אין לי הישיבה למה לי חיים? עוד באותו יום הלך רבי שמעון לבית הכנסת להתפלל תפלת מנחה ובעמדו בשמונה עשרה כרע נפל והוציא את נשמתו לבורא. (מתוך אתר ישיבת כרם ביבנה) מדבריו: "והנה אם בהשקפה ראשונה רגשי אהבת עצמו ורגשי אהבת זולתו, הם בצרות (סותרות) זו לזו, אבל עלינו להשתדל להעמיק בזה למצוא הסגולה המאחדת אותם אחרי כי שניהם דורש ה´ מאתנו. וסגולה זו היא שיתברר ויתאמת אצל האדם איכותו של ה"אני" שלו, כי בזה יומדד מעלת כל האדם לפי מדרגתו. האיש הגס והשפל- כל "אני" שלו מצומצם רק בחומרו ובגופו. למעלה ממנו מי שמרגיש ש"אני" שלו הוא מורכב מגוף ונפש. ולמעלה מזה מי שמכניס לה"אני" שלו בני ביתו ומשפחתו. והאיש ההולך עפ"י דרכי התורה ה"אני" שלו כולל את כל עם ישראל, שבאמת כל איש ישראל הוא רק כאבר מגוף האומה הישראלית. ועוד יש בזה מעלות שהאיש השלם ראוי להשריש בנפשו להרגיש שכל העולמות כולם הוא ה"אני" שלו. והוא בעצמו רק כאבר קטן בתוך הבריאה כולה. ולדעתי מרומז עניין זה במאמרו של הלל ע"ה שהיה אומר: "אם אין אני לי מי לי, וכשאני לעצמי מה אני". שאם יצמצם את ה"אני" שלו בחוג צר כפי מראית עין, אז "אני" זה מה הוא, הבל הוא וכאין נחשב. אבל אם תהיה הרגשתו מאומתת, שכללות הבריאה הוא האדם הגדול והוא ג"כ כאבר קטן בגוף הגדול הזה, אז רם ונשא גם ערכו הוא, שבמכונה גדולה גם מספר היותר קטן אם רק משמש כלום להמכונה, הוא דבר חשוב מאוד, שהכלל בנוי מפרטים ואין בכלל אלא מה שבפרט. וכן ראוי להתבונן על כל מתנות שמים מטל שמים ומשמני הארץ שהם נתונים לכלל ישראל כולו, והתחלקותם להיחידים הוא רק בתור גזברות, ע"מ שיחלקם לנצרכים, לכל אחד כחלק הראוי לו, וליטול לעצמו כפי חלקו הראוי לו". (ההקדמה לספרו הלמדני על התלמוד "שערי יושר")