הי ריקי, אתה מתחילה לראות את מה
שצריך. אפשר להתחיל מהסוף: תוכלי לראות בכמה מקומות תפיחות מוגזמת באיזור העליון ( ולא רק שם ) למשל: באותיות ל' שורה 15 "של" שורה 2 "ושלוו" שורה 3 "שלושים" ( קצת פחות ) שורה 21 "לא". אחרים רבים מהם בעיצוב מסוגנן, קשתי אמנם, אך מסתיר בתוך הקשת לחץ צדדי, ניגודי הגוונים על אף שמדובר בתצלום מסיעים לנו אבל גם מיומנות העין ממלאת תפקיד. אומרת התפיחות: כשל תיאום ציפיות הדדי. אולי נסביר לרגע שלא יחשבו שזה פענוח יש מאין. במקורה התפיחות היא קיזוז של חסר נתון, שיפור אמיתי/חיצוני של נתון אופי שנתפס כמגרעת, כמפריע, ובדרכים מגוונות. התפיחות גם מעלימה או מעמעמת בדימוי העצמי של המתפיח משעור המגרעת או בכלל מנוכחותה. אז מה קורה כאן, האיש עצמו מתוך שכנוע עצמי מרגיש שהוא "בסדר", "די בסדר" אולי "לא כל כך בסדר" אך יש שותפים לאשמה או שכולם כאלה ובעצם מוצא הצדקות לעצמו. הסביבה, מזהה את החסרון במינון מודגש, מפריע, צורם מכפי שהאיש מוכן להודות. ועכשיו, שנים לטנגו, מבחינת הסביבה הוא אכזב, הכעיס, הפר וכד' ואילו מנקודת מבטו יש לכך הצדקות, דעתו שונה, מבחינתו היה בסדר, חצי בסדר...ולכן כל צד מתכנס בדרגה כזו או אחרת בעמדתו. כמובן שהצד השני זה משהו מופשט כאן והכוונה לאותה חברה שחסרונות כגון אלה שככבו אצלו מפריעה לה, ובצדק. האיזור והכוון מסיעים לה למקד את אפשרויות הקונפליקט. הקושי באבחון נעוץ בכך שהנך נדרשת לזהות מבעד לתפיחות את האלמנטים שחוללו אותה, לפעמים הכתב מסגיר זאת במרומז, לפעמים אין עדויות לכך ( סדירות צורנית ). תמיד יפה גם להתרשם איך לתופעה נתונה מצטרפים עוד ועוד תופעות, כך למשל התפיחות היא בעצם "קישוט", היא גם נפח גדול, היא גם מדגישה לפני השאר את הצורה - יש בה מנגנוני הפנמה ( במקרה זה, הכותב מפנים לכאורה את מה שאיננו מסוגל להפנים, או מסתגל/מעכל לכאורה את מה שקשה לו לעיכול. כל מרכיב כזה תורם את זווית ראייתו. בהמשך, ניתן לדלג על כמה זוויות ראיה שכן 'בגדול' הן מוליכות לאותו מקום.