Mysteriousss
New member
כתבתי את זה...
בפורום "אהבה בגיל ההתבגרות" אבל נראה לי שפה זה המקום המתאים... אני מרגישה צורך עז לכתוב. אני לא יודעת למה אבל בזמן האחרון יש לי כאלה רגשי נחיתות, רגשות מגעילים, תחושת כישלון מעצמי... לא כל כך בא לי להיפגש עם חברים שלי אבל מצד שני אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיהם, למרות שאני יודעת שהשתנינו ושהאופי של כל אחד ואחת לא כל כך מתחברים אליי (כמובן שכל אחד בצורה שונה ויש כאלה שהמצב איתם לא ככה...). במשך רוב החיים שלי שמעתי מהאנשים שסובבים אותי, שאוהבים אותי, וגם לפעמים מחלק שלא כל כך מכירים אותי, לרוב דברים טובים עליי כמו "את מאוד יפה, חמודה, חכמה, קיבלת המון דברים שאנשים אחרים היו רוצים", אבל משום מה אני לא מרגישה ככה. אני שואלת את עצמי "איך זה שאני נמצאת עם אצמי כל היום, כל החיים, יותר מכל אחד אחר, ואני לא חושבת על עצמי את מה שאנשים חושבים עליי. אבל למה?!" יש לי כ-א-ל-ה רגשי נחיתות, שישבו שם עמוק עמוק בלב ופרצו ערב אחד, ומאז לא עוזבים אותי. אתמול אפילו בכיתי, באמצע הרחוב, לא יכולתי להחזיק יותר... אני בוכה עמוק בלב, ולמרות שבאיזהשהו מקום אני מבינה יודעת את הסיבה, אני מרגישה שאני לא יודעת. אני גם לא יודעת להגיד מהי. אני לא יכולה להגיד שרע לי. זאת הרגשה אחרת, שונה, מאשר "רע לי". זאת גם לא הרגשה של בדידות, כי אני יודעת שיש לי אל מי לפנות. ומשום מה גם אין לי ביטחון לדבר עם חברים שלי בטלפון ואפילו באיי סי קיו או במסנג'ר, והרי הם חברים שלי! זה לא אמור להיות ככה! אז למה זה ככה?! אין לי חבר, וחוץ מזה שאני יודעת שבטאכלס אני לא יודעת איך להתנהג אם יהיה לי חבר, אני לא מבינה למה... כן מתחילים איתי, אבל אני גם לא מתחילה, אני נורא מתביישת וגם לא יודעת איך. וכשאני מתחילה, זה במבטים, וכשהוא ניגש לדבר, אין לי מושג איך להמשיך. "פשוט לזרום"....אני בעד רק שאצלי זה לא כל כך עובד כי אני לא יודעת לאיזה כיוון לזרום... ובנוסף, יש לי רגשות מאוד חזקים, וקשר לא ברור עם חבר של אח שלי שהוא גדול ממני ב-5 שנים. אני יודעת שהוא מאוד אוהב אותי ובטוח הוא יודע שאני גם אותו, אבל זה לא יכול להתקיים, לא קשר רומנטי וגם לא הדדי. הוא חבר יותר מדי טוב והוא יודע שאח שלי שונא את הקרבה הזאת, אבל כשאנחנו לבד, ואפילו גם כשאנחנו לא, אנחנו מאושרים יחד. כשאיתו מתחילות בנות אחרות אני רוטחת מזעם וקשה לי להסתיר, וכשאיתי מתחילים בנים, גם הוא רוטח מזעם משום מה... קרו כמה מקרים שהיו סוג של "ניסה לנשק אותי". כאילו הוא רצה לנשק אותי אבל בגלל שהוא לא יכול הוא ניסה לעשות כאילו הוא לא... אתמול במקרה פגשתי אותו ברחוב וזה היה כזה דפוק וכל כך לא במקום ופשוט התחלתי לבכות ברחוב (לא הייתי לבד...). זאת שהייתה איתי אמרה שהוא ראה אותי מרחוק וממש "התלהב" משהו כזה...שראו שהוא שמח...ושהיה נראה כאילו הוא רוצה לנשק אותי. אני רציתי לחבק אותו, כזה חיבוק, אבל...לא יכולתי. בקיצור, אני לא יודעת מה עובר עליי, הראש מסובב והלב בסרטים.
בפורום "אהבה בגיל ההתבגרות" אבל נראה לי שפה זה המקום המתאים... אני מרגישה צורך עז לכתוב. אני לא יודעת למה אבל בזמן האחרון יש לי כאלה רגשי נחיתות, רגשות מגעילים, תחושת כישלון מעצמי... לא כל כך בא לי להיפגש עם חברים שלי אבל מצד שני אני לא יכולה לדמיין את עצמי בלעדיהם, למרות שאני יודעת שהשתנינו ושהאופי של כל אחד ואחת לא כל כך מתחברים אליי (כמובן שכל אחד בצורה שונה ויש כאלה שהמצב איתם לא ככה...). במשך רוב החיים שלי שמעתי מהאנשים שסובבים אותי, שאוהבים אותי, וגם לפעמים מחלק שלא כל כך מכירים אותי, לרוב דברים טובים עליי כמו "את מאוד יפה, חמודה, חכמה, קיבלת המון דברים שאנשים אחרים היו רוצים", אבל משום מה אני לא מרגישה ככה. אני שואלת את עצמי "איך זה שאני נמצאת עם אצמי כל היום, כל החיים, יותר מכל אחד אחר, ואני לא חושבת על עצמי את מה שאנשים חושבים עליי. אבל למה?!" יש לי כ-א-ל-ה רגשי נחיתות, שישבו שם עמוק עמוק בלב ופרצו ערב אחד, ומאז לא עוזבים אותי. אתמול אפילו בכיתי, באמצע הרחוב, לא יכולתי להחזיק יותר... אני בוכה עמוק בלב, ולמרות שבאיזהשהו מקום אני מבינה יודעת את הסיבה, אני מרגישה שאני לא יודעת. אני גם לא יודעת להגיד מהי. אני לא יכולה להגיד שרע לי. זאת הרגשה אחרת, שונה, מאשר "רע לי". זאת גם לא הרגשה של בדידות, כי אני יודעת שיש לי אל מי לפנות. ומשום מה גם אין לי ביטחון לדבר עם חברים שלי בטלפון ואפילו באיי סי קיו או במסנג'ר, והרי הם חברים שלי! זה לא אמור להיות ככה! אז למה זה ככה?! אין לי חבר, וחוץ מזה שאני יודעת שבטאכלס אני לא יודעת איך להתנהג אם יהיה לי חבר, אני לא מבינה למה... כן מתחילים איתי, אבל אני גם לא מתחילה, אני נורא מתביישת וגם לא יודעת איך. וכשאני מתחילה, זה במבטים, וכשהוא ניגש לדבר, אין לי מושג איך להמשיך. "פשוט לזרום"....אני בעד רק שאצלי זה לא כל כך עובד כי אני לא יודעת לאיזה כיוון לזרום... ובנוסף, יש לי רגשות מאוד חזקים, וקשר לא ברור עם חבר של אח שלי שהוא גדול ממני ב-5 שנים. אני יודעת שהוא מאוד אוהב אותי ובטוח הוא יודע שאני גם אותו, אבל זה לא יכול להתקיים, לא קשר רומנטי וגם לא הדדי. הוא חבר יותר מדי טוב והוא יודע שאח שלי שונא את הקרבה הזאת, אבל כשאנחנו לבד, ואפילו גם כשאנחנו לא, אנחנו מאושרים יחד. כשאיתו מתחילות בנות אחרות אני רוטחת מזעם וקשה לי להסתיר, וכשאיתי מתחילים בנים, גם הוא רוטח מזעם משום מה... קרו כמה מקרים שהיו סוג של "ניסה לנשק אותי". כאילו הוא רצה לנשק אותי אבל בגלל שהוא לא יכול הוא ניסה לעשות כאילו הוא לא... אתמול במקרה פגשתי אותו ברחוב וזה היה כזה דפוק וכל כך לא במקום ופשוט התחלתי לבכות ברחוב (לא הייתי לבד...). זאת שהייתה איתי אמרה שהוא ראה אותי מרחוק וממש "התלהב" משהו כזה...שראו שהוא שמח...ושהיה נראה כאילו הוא רוצה לנשק אותי. אני רציתי לחבק אותו, כזה חיבוק, אבל...לא יכולתי. בקיצור, אני לא יודעת מה עובר עליי, הראש מסובב והלב בסרטים.
