כתבו בעיתון - (כבר הרבה זמן לא היה)
- פותח הנושא pix37
- פורסם בתאריך
דוד פרנקל על KEG בת ים - מזכיר את הבאז בפורום
ולא לחיוב
http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/366/355.html?hp=55&cat=303
זה זמן רב לא ידעה סצנת האוכל בתל אביב תסיסה והתחדשות כזו. מאלבה ועד אואזיס צצות מסעדות שף חדשות, מוסדות ותיקים (רפאל, יועזר) משנים את התפריט ואפילו אוכל הרחוב מקבל טיפול חדש. כדי להתמודד עם עומס המידע הזה, ברחנו לבת ים.
למען האמת, הביקור ב-KEG (להלן "קג") שבטיילת בת ים לא נבע רק מחרדה, אלא נוסף אליה גם באזז עדין שעובר לאחרונה ברשת, ובו תיאורים על פאב-מסעדה שבו מכינים אוכל בהרבה הקפדה ואהבה. שמועות על מסעדה חדשה תמיד מעניינות, אבל במקרה זה הסקרנות גולשת אל מעבר לתפריט.
קילומטרים ספורים מבת ים, ביפו הצפופה ובפלורנטין המפויחת, משתרכים פקקי תנועה בחצות ובליינים עומדים בתור מול מסעדות ופאבים שחלקם בני שבוע וחצי. במערכת שמצייתת לחוקי הטבע, איזון הלחצים הוא רק עניין של זמן ובת ים חייבת להיות אחד מ"המקומות החמים הבאים". עשר דקות נסיעה מתל אביב, חניה נוחה וקרבה נדירה לחוף מגדירות סביבה אידיאלית לבילוי, מארוחת ערב רומנטית ועד לערב של בירה, נקניקיות וכדורגל.
כלומר, זו הבעיה הראשונה שבה נתקל הסועד בקג. התפריט העשיר, שלא לומר גדוש, מאפשר גם ארוחת ערב רומנטית, גם צפייה בסופר-קלאסיקו סביב נחלי אלכוהול והררי אוכל מטוגן, גם סעודה גברית קשוחה של בשר ועוד בשר ואפילו מפגש חברות על סלט מתוחכם. יש מקומות שבהם העיצוב נותן רמז לסוג הבילוי המועדף, אבל בקג גם המסר הזה רב-משמעי - בר מזמין ומסך גדול מחד גיסא, שולחנות אוכל סולידיים ופסקול רגוע מאידך גיסא. מי שלא מגיע עם תוכנית עבודה מוגדרת היטב עלול להתאבן בשלב הרכבת הארוחה. עבורנו, מכל מקום, הדילמה היתה פשוטה יותר. מאחר שהביקור שלנו נועד לשרת את זכותו של הציבור לדעת, הפשלנו שרוולים, פרשנו מפיות והתחלנו לאכול.
כמו בסרט טוב, הפריים הראשון - "טריו פתיחים" - העניק הצצה נאמנה להמשך העלילה. קרם חצילים עם סילאן היה נהדר: טעמי חציל שרוף שהוחלקו לתוך מרקם שמנתי והוחמאו מאוד מנגיעות דבש התמרים; סלמון בכבישה ביתית עם קרם פרש וקוויאר אדום היה בינוני: אמנם הדג היה חף ממליחות יתר וניכר בו שהגיע טרי לכבישה, אבל ה"קוויאר" האדום - ביצי דגים אדומות (או צבועות באדום) - נדמה זול והמוני; כוס השוט השלישית הכילה מוס כבד עוף שהיה בפירוש נפילה - מישהו במטבח הפסיק את בישול הכבד מוקדם מדי, מהלך שצולח רק עם חומר גלם מעולה וטרי מאוד. זה לא היה המקרה שלנו, ולמוס היה טעם לא נעים של עוף שבילה יותר מדי מחוץ
למקרר. היחס הזה בין מנות מוצלחות לבין כאלה שביצוען סתמי או בעייתי נשמר עד לסיום הארוחה.
את סלט הקלמרי החם נאלצנו להחזיר למרות ההתקנה היפהפייה בצלחת. קשה לדעת אם הריח הבעייתי נבע מבישול בבירה או מחומר גלם מקולקל, אבל התוצאה היתה חשודה מכדי שנסכים לקחת סיכון. הסלט שהגיע במקומו - "חסות, אגוזים מסוכרים וגבינה כחולה" - היה מאכזב. הרוטב, "ויניגרט חרדל ודבש" על פי התפריט, היה תוקפני, אפילו אלים. במקום ליצור מעטה דקיק של טעם על חומרי הגלם, הוא כיסה אותם בשמיכה של מתיקות וחמיצות. גבינה בשלה מדי ואגוזים בציפוי אבקה מתוקה לא ברורה השלימו מנה מאכזבת שהושארה לגווע בצלחת.
נשארנו בקג עוד שעה ארוכה, חוקרים את התפריט ומנסים כיוונים שונים שבדרך כלל לא הניבו התפעלות. ביסק הסרטנים היה מרוכז מדי ועבר יותר כמו רוטב סרטנים. החציל ביוגורט היה מוצלח. הבסטורמה - בשר בקר מיושן ומיובש, גרסת הבלקן לברזאולה (או להפך) - היה חביב במובן הפחות מחמיא לאוכל של מסעדה. מולים מבושלים בבירה מרדסו היו מצוינים - הרכיכות ספגו את נוזל הבישול הטעים והקסם של בישול בבירה פעל עליהן היטב עם משחקי מתוק-מלוח וניחוחות מגרים של שמרים.
במנות העיקריות התחדדה התמיהה שלנו לגבי התפריט, שכן לא היה ברור מדוע קג צריכה להציע אנטרקוט סתמי או "כונברטינו" - פילה בס שהוא סתם עוד נתח דג שיישכח תוך דקה. הבייבי ריבס התאימו יותר לרוח המקום, אבל שחזרו את הצירוף המצער של הגשה אסתטית ומגרה, בחירה אינטליגנטית של מרכיבים וביצוע חלש. במקרה זה, הצלעות לא הושרו או בושלו דיין לפני הצלייה והתייבשו תוך דקות על קרש ההגשה.
מוס מסקרפונה מצוין עם שערות קדאיף אפויות חתם את הארוחה. סיכום הרשמים מהאוכל לא שפע התלהבות, אבל כאן בא לידי ביטוי קסמה של קג. האכילה שם דומה לביקור אצל חבר בשלן שאמנם לא מצליח להפיק מנות מעולות, אבל מפצה על כך במסירות, בחביבות, בעניין אמיתי באוכל ובמאמץ כן להכין מנות בלתי שגרתיות. יחד עם היצע של בירות טובות, קג היא מקום בילוי מלבב. היומרה של בעלי המקום להגיש "מנות שף" היתה אמורה לזכות אותם בביקורת סרקסטית, אבל איכשהו, על הטיילת השלווה של בת ים, היא מעניקה למקום חן מיוחד.
מחירים: טריו פתיחים: 36 שקלים; סלט קלמרי: 44 שקלים; סלט חסה, גבינה כחולה ואגוזים: 39 שקלים; בסטורמה: 36 שקלים; ביסק סרטנים: 38 שקלים; מולים בבירה: 56 שקלים; אנטרקוט 330 גרם: 94 שקלים; כונברטינו: 84 שקלים: חצי מנת בייבי ריבס (400 גרם); 90 שקלים: מוס מסקפורנה: 36 שקלים.
ולא לחיוב
http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/366/355.html?hp=55&cat=303
זה זמן רב לא ידעה סצנת האוכל בתל אביב תסיסה והתחדשות כזו. מאלבה ועד אואזיס צצות מסעדות שף חדשות, מוסדות ותיקים (רפאל, יועזר) משנים את התפריט ואפילו אוכל הרחוב מקבל טיפול חדש. כדי להתמודד עם עומס המידע הזה, ברחנו לבת ים.
למען האמת, הביקור ב-KEG (להלן "קג") שבטיילת בת ים לא נבע רק מחרדה, אלא נוסף אליה גם באזז עדין שעובר לאחרונה ברשת, ובו תיאורים על פאב-מסעדה שבו מכינים אוכל בהרבה הקפדה ואהבה. שמועות על מסעדה חדשה תמיד מעניינות, אבל במקרה זה הסקרנות גולשת אל מעבר לתפריט.
קילומטרים ספורים מבת ים, ביפו הצפופה ובפלורנטין המפויחת, משתרכים פקקי תנועה בחצות ובליינים עומדים בתור מול מסעדות ופאבים שחלקם בני שבוע וחצי. במערכת שמצייתת לחוקי הטבע, איזון הלחצים הוא רק עניין של זמן ובת ים חייבת להיות אחד מ"המקומות החמים הבאים". עשר דקות נסיעה מתל אביב, חניה נוחה וקרבה נדירה לחוף מגדירות סביבה אידיאלית לבילוי, מארוחת ערב רומנטית ועד לערב של בירה, נקניקיות וכדורגל.
כלומר, זו הבעיה הראשונה שבה נתקל הסועד בקג. התפריט העשיר, שלא לומר גדוש, מאפשר גם ארוחת ערב רומנטית, גם צפייה בסופר-קלאסיקו סביב נחלי אלכוהול והררי אוכל מטוגן, גם סעודה גברית קשוחה של בשר ועוד בשר ואפילו מפגש חברות על סלט מתוחכם. יש מקומות שבהם העיצוב נותן רמז לסוג הבילוי המועדף, אבל בקג גם המסר הזה רב-משמעי - בר מזמין ומסך גדול מחד גיסא, שולחנות אוכל סולידיים ופסקול רגוע מאידך גיסא. מי שלא מגיע עם תוכנית עבודה מוגדרת היטב עלול להתאבן בשלב הרכבת הארוחה. עבורנו, מכל מקום, הדילמה היתה פשוטה יותר. מאחר שהביקור שלנו נועד לשרת את זכותו של הציבור לדעת, הפשלנו שרוולים, פרשנו מפיות והתחלנו לאכול.
כמו בסרט טוב, הפריים הראשון - "טריו פתיחים" - העניק הצצה נאמנה להמשך העלילה. קרם חצילים עם סילאן היה נהדר: טעמי חציל שרוף שהוחלקו לתוך מרקם שמנתי והוחמאו מאוד מנגיעות דבש התמרים; סלמון בכבישה ביתית עם קרם פרש וקוויאר אדום היה בינוני: אמנם הדג היה חף ממליחות יתר וניכר בו שהגיע טרי לכבישה, אבל ה"קוויאר" האדום - ביצי דגים אדומות (או צבועות באדום) - נדמה זול והמוני; כוס השוט השלישית הכילה מוס כבד עוף שהיה בפירוש נפילה - מישהו במטבח הפסיק את בישול הכבד מוקדם מדי, מהלך שצולח רק עם חומר גלם מעולה וטרי מאוד. זה לא היה המקרה שלנו, ולמוס היה טעם לא נעים של עוף שבילה יותר מדי מחוץ
למקרר. היחס הזה בין מנות מוצלחות לבין כאלה שביצוען סתמי או בעייתי נשמר עד לסיום הארוחה.
את סלט הקלמרי החם נאלצנו להחזיר למרות ההתקנה היפהפייה בצלחת. קשה לדעת אם הריח הבעייתי נבע מבישול בבירה או מחומר גלם מקולקל, אבל התוצאה היתה חשודה מכדי שנסכים לקחת סיכון. הסלט שהגיע במקומו - "חסות, אגוזים מסוכרים וגבינה כחולה" - היה מאכזב. הרוטב, "ויניגרט חרדל ודבש" על פי התפריט, היה תוקפני, אפילו אלים. במקום ליצור מעטה דקיק של טעם על חומרי הגלם, הוא כיסה אותם בשמיכה של מתיקות וחמיצות. גבינה בשלה מדי ואגוזים בציפוי אבקה מתוקה לא ברורה השלימו מנה מאכזבת שהושארה לגווע בצלחת.
נשארנו בקג עוד שעה ארוכה, חוקרים את התפריט ומנסים כיוונים שונים שבדרך כלל לא הניבו התפעלות. ביסק הסרטנים היה מרוכז מדי ועבר יותר כמו רוטב סרטנים. החציל ביוגורט היה מוצלח. הבסטורמה - בשר בקר מיושן ומיובש, גרסת הבלקן לברזאולה (או להפך) - היה חביב במובן הפחות מחמיא לאוכל של מסעדה. מולים מבושלים בבירה מרדסו היו מצוינים - הרכיכות ספגו את נוזל הבישול הטעים והקסם של בישול בבירה פעל עליהן היטב עם משחקי מתוק-מלוח וניחוחות מגרים של שמרים.
במנות העיקריות התחדדה התמיהה שלנו לגבי התפריט, שכן לא היה ברור מדוע קג צריכה להציע אנטרקוט סתמי או "כונברטינו" - פילה בס שהוא סתם עוד נתח דג שיישכח תוך דקה. הבייבי ריבס התאימו יותר לרוח המקום, אבל שחזרו את הצירוף המצער של הגשה אסתטית ומגרה, בחירה אינטליגנטית של מרכיבים וביצוע חלש. במקרה זה, הצלעות לא הושרו או בושלו דיין לפני הצלייה והתייבשו תוך דקות על קרש ההגשה.
מוס מסקרפונה מצוין עם שערות קדאיף אפויות חתם את הארוחה. סיכום הרשמים מהאוכל לא שפע התלהבות, אבל כאן בא לידי ביטוי קסמה של קג. האכילה שם דומה לביקור אצל חבר בשלן שאמנם לא מצליח להפיק מנות מעולות, אבל מפצה על כך במסירות, בחביבות, בעניין אמיתי באוכל ובמאמץ כן להכין מנות בלתי שגרתיות. יחד עם היצע של בירות טובות, קג היא מקום בילוי מלבב. היומרה של בעלי המקום להגיש "מנות שף" היתה אמורה לזכות אותם בביקורת סרקסטית, אבל איכשהו, על הטיילת השלווה של בת ים, היא מעניקה למקום חן מיוחד.
מחירים: טריו פתיחים: 36 שקלים; סלט קלמרי: 44 שקלים; סלט חסה, גבינה כחולה ואגוזים: 39 שקלים; בסטורמה: 36 שקלים; ביסק סרטנים: 38 שקלים; מולים בבירה: 56 שקלים; אנטרקוט 330 גרם: 94 שקלים; כונברטינו: 84 שקלים: חצי מנת בייבי ריבס (400 גרם); 90 שקלים: מוס מסקפורנה: 36 שקלים.
שגיא כהן - הארץ - משתפך על אדון כהן - ירושלים
http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/restaurants-reviews/1.1699819
אחת הטענות השכיחות נגד מבקרי מסעדות היא: "למה אתם לא כותבים יותר על מסעדות עממיות?" מאחורי הטרוניה הזאת מסתתרת הנחה סמויה: שקיים מאגר אין-סופי של מסעדות עממיות טובות, ומשום מה, מבקרי האוכל האליטיסטים נמנעים מלטבול את פיתם בפתיליותיהן. אז זהו: שלא. לגמרי, לגמרי לא.
הרוב המכריע של המסעדות העממיות אצלנו לא מעניינות. בינינו, כמה חשוב לכם לדעת שיש ברעננה שקשוקה בסדר. לא טובה במיוחד, לא רעה במיוחד. שקשוקה. כמה דחוף לכם לקרוא טקסט שיתאר בפרוטרוט, דרך משל, מסעדה מזרחית בתחנת דלק בצפון שמגישה פלטת סלטים סבירה. לא מצוינת, לא מעליבה, בול באמצע?
מסעדות עממיות הופכות מעניינות רק באחד משני מקרים. הראשון, כשמסעדה ששמה הולך לפניה מתחילה לאבד כיוון. יש בארץ כתריסר מסעדות עממיות שהמיתולוגיה שלהן נישאת על כל לשון (מהפרסית בדרום תל אביב ועד התבשילים בשוק של נתניה; מהמסעדה שחייבים להיכנס אליה באור יהודה ועד ההיא שכולם מכירים בבאר שבע; מעצירת החובה בגבעת אולגה ועד לזאת בכפר ש"תשאל את הילדים, יסבירו לך"). כשאחת מהן מתחילה לאבד מומנטום, ולדאבון הלב זה קורה, יש בכך עניין. אלה לא סיפורים שנעים לספר, אבל לפעמים אין ברירה.
המקרה השני, הנדיר, שבו מסעדות עממיות מעניינות, הוא פשוט כשהן מעניינות. כלומר, כשקמה מסעדה עממית חדשה ובהרף עין הופכת למוסד. למקום שלא רק מגיש אוכל ספקטקולרי אלא למקום, אם להתנסח בפשטות, שבו את סוף התיאור אתה רוצה לקרוא באוטו, בדרך למסעדה. והשבוע - אני מקווה שאתם חווים את ההתלהבות - מדובר במקום שכזה: מסעדת "אדון כהן" בירושלים.
אדון כהן, שעל שמו נקראת המסעדה, היה בעל מכולת בתלפיות. הוא היה מהדמויות הידועות והמכובדות בשכונה, הבנות שלו, שגדלו בבקעה הסמוכה, זוכרות איך כולם קראו לו אדון כהן. כשהגעגועים גברו והן התלבטו איך להנציח את אבא, צץ רעיון נפלא: לעשות את זה במקום שהוא אהב ועם מה שהיה משמח אותו.
בפינת המסעדה, ששוכנת במקום שבו היתה המכולת, יש תמונה של אדון כהן, ובכל יום שתי הבנות שלו מבשלות לארוחת הצהריים את האוכל שהוא הכי אהב. אחרי טעימה אחת קל להבין למה. האוכל כאן יוצא מגדר הרגיל. זה אוכל מורכב, עדין ועתיר תשומת לב. אוכל שיש בו לא רק געגועים ואהבה, אלא גם מיומנות וטוב טעם.
גם המקום עצמו מקסים. "אדון כהן" היא מסעדה שטופת אור, מצוחצחת, עם קירות לבנים וקערות גדולות של לימונים ואבוקדו בצבעי אביב זוהרים. בפינת החדר תלוי לוח שחור גדול שעליו טקסט מעורר השראה: "מנות היום". האוכל כאן הוא מהמטבח היהודי-מרוקאי, כך שהארוחה נפתחת, כיאה, בערכת סלטים. אלה סלטים פשוטים - עגבניות, חצילים, טחינה - אבל מושלמים. זו לא רק הטריות, טריות זה עניין טכני, זו היד.
קחו למשל סלט בסיסי דוגמת סלט עגבניות חריפות. מה כבר יש בו? עגבניות? פלפל חריף? שמן ומיץ לימון? כלום. אבל מארבעת המרכיבים האלה אדם מהשורה עושה סלט, ומי שיש לו יד נדירה, רוקח יצירה. אני יכול לעצום עכשיו את העיניים ולהרגיש את הנשיכה המצטנעת של הפלפל דרך מתיקות העגבנייה, את הכיסוי העדין של השמן. סלט מושלם.
לצדו, ובאותה רמה, הוגש סלט עגבניות עם בצל. ושוב, כמה קל להפוך סלט כזה לבנאלי. כמה קשה להפוך אותו למשהו שאתה טועם בהיסח דעת. ואז, באבחת מזלג אחת, היסח הדעת הופך לריכוז משתאה. רגע, רגע. אתה עוצר את השיחה. רק רגע אחד. ולא רק כל סלט כלשעצמו, גם הערכה כולה היתה מופת להרמוניה. סוג של אינסטינקט, של יד, של רגש.
ליד שני הסלטים שהוזכרו היה סלט עגבניות נוסף: עם סלרי, בצל ופלפל אדום. כלומר, סלט פריך. בדיוק הניגוד המתבקש. קיבלנו גם סלט ביצים ובצל. ושוב, זו לא מיומנות מובנת מאליה להפוך ביצים ובצל להרמוניה. בדרך כלל סלט ביצים ובצל הוא יותר ביצים ובצל מאשר סלט. כלומר, מרגישים את המרכיבים, לא את ערגתם ההדדית. כאן בדיוק להיפך. הבצל והביצים היו חבוקים בחיבוק נלהב כל כך, עד שקשה היה שלא להידבק בחדוותם.
חצילים מעולים, טחינה מצוינת. ערכת סלטים שכולה אור. ובאופן טבעי, יש חשק לעוד. אבל כאן ההיגיון חייב לפעול. תעיפו מבט בלוח השחור. אם לא תעצרו עכשיו, איך תתמודדו עם צלי בשר סופריטו; קציצות בשר עם חצילים ופלפלים; קוסקוס ומרק; דג מרוקאי; חצאי קישואים ממולאים; קציצות מנגולד; או בשר ראש ופול ירוק?
ואיך מחליטים? ניסינו: אפשר חצי מנת בשר ראש עם פול ירוק וחצי מנת קציצות? אפשר, בטח שאפשר. האחיות שמחו שבחרנו בקציצות. זו מנה שהן גאות בה. בצדק. אני מסופק אם יש עוד שלוש מסעדות בישראל עם קציצות ברמה הזאת. קודם כל, אלה לא סתם קציצות. זה תבשיל מורכב שבמרכזו עומדת קציצה שאווריריותה ועומק טעמיה הן, בתמצית, מהות הבישול כאן.
הקציצות הבשריות והאווריריות (איך זה עובד? אלכימיה) שוחות בתוך רוטב אדום עשיר. יש בו גם נתחי "פילה" חצילים שספגו את הרוטב ופרוסות אדומות של פלפל, שלמרות שהות ארוכה ברוטב, שמרו על מוצקות וטעם.
ואחרי כל אלה, הפתעה. קציצת קובה קטנה, זערערונת. קובה מסולת עם קצת מילוי מתערובת הקציצות שהשתכשכה לצד החציל והפלפל ברוטב, והשלימה מנת קציצות להיכל התהילה.
מה שאיפיין את המנה - כמו את כל האוכל כאן - היה העדינות. הפיקנטיות היתה נוכחת אך מרומזת, הקציצות ריחפו, הקובה היתה עננה והחצילים הסמיקו ברוטב. זה בישול שמבהיר - בכל שילוב טעמים חדש שהמזלג מעלה - את חשיבות התבלין שחסרונו צורם כל כך במטבח שלנו: מסורת. כי רמה כזאת של עדינות הרמונית היא לא תוצר של דור אחד, מוכשר ככל שיהיה, זה מטבח שעודן ושוכלל לאורך דורות.
זה בלט גם בבשר הראש בפול ירוק. גם כאן, מילת המפתח היא עדינות. בשר הראש בושל כך שהיה בעת ובעונה אחת בשרי ומתפרק בנגיעה (כבר אמרנו: אלכימיה). הוא לווה בפול ירוק מריר-מתקתק וברוטב אדום עם נגיעת חריפות מושכלת ורמז לפיקנטיות של כמון שהפכה את כל המנה לשירה. זו מנה גדולה. מסוג המנות שגורמות לאדם לקום בבוקר, להדליק את האוטו ולמצוא עצמו בחצי הדרך לירושלים עוד לפני שהספיק להבהיר לעצמו למה.
המנה השלישית והאחרונה שאכלנו - איך ויתרנו על הסופריטו? על קציצות המנגולד? על הממולאים? איך? - היתה קוסקוס עם מרק כתום. הקוסקוס כאן לא נעשה במקום, אלא מגיע מקופסה. העניין הזה עומד לבוא על תיקונו: האחיות מצאו מי שתכין להן קוסקוס טרי. זה מצוין, כי המרק הכתום ועתיר הטעם הזה - גם הוא מופת לעדינות עשירה - ראוי לקוסקוס מהמעלה העליונה. לסיום קיבלנו מלון. אפילו הוא היה טוב.
"אדון כהן" היא בדיוק המסעדה העממית שאלה ששואלים למה לא כותבים יותר על מסעדות עממיות חולמים עליה: מעולה, מרתקת, טעימה, עם אוכל שנותן למלה "מסורת" את מלוא משמעויותיה. חלום שמתגשם, ככה סתם באמצע יום של חול בלב אזור תעשייה. הנה משהו שאפילו בירושלים לא קורה כל יום. *
"אדון כהן". התנופה פינת דרך חברון 124 ירושלים. טל' 5665007-02. כל המפורט מעלה, עם שני בקבוקי בירה שחורה, עלה 130 שקל
http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/restaurants-reviews/1.1699819
אחת הטענות השכיחות נגד מבקרי מסעדות היא: "למה אתם לא כותבים יותר על מסעדות עממיות?" מאחורי הטרוניה הזאת מסתתרת הנחה סמויה: שקיים מאגר אין-סופי של מסעדות עממיות טובות, ומשום מה, מבקרי האוכל האליטיסטים נמנעים מלטבול את פיתם בפתיליותיהן. אז זהו: שלא. לגמרי, לגמרי לא.
הרוב המכריע של המסעדות העממיות אצלנו לא מעניינות. בינינו, כמה חשוב לכם לדעת שיש ברעננה שקשוקה בסדר. לא טובה במיוחד, לא רעה במיוחד. שקשוקה. כמה דחוף לכם לקרוא טקסט שיתאר בפרוטרוט, דרך משל, מסעדה מזרחית בתחנת דלק בצפון שמגישה פלטת סלטים סבירה. לא מצוינת, לא מעליבה, בול באמצע?
מסעדות עממיות הופכות מעניינות רק באחד משני מקרים. הראשון, כשמסעדה ששמה הולך לפניה מתחילה לאבד כיוון. יש בארץ כתריסר מסעדות עממיות שהמיתולוגיה שלהן נישאת על כל לשון (מהפרסית בדרום תל אביב ועד התבשילים בשוק של נתניה; מהמסעדה שחייבים להיכנס אליה באור יהודה ועד ההיא שכולם מכירים בבאר שבע; מעצירת החובה בגבעת אולגה ועד לזאת בכפר ש"תשאל את הילדים, יסבירו לך"). כשאחת מהן מתחילה לאבד מומנטום, ולדאבון הלב זה קורה, יש בכך עניין. אלה לא סיפורים שנעים לספר, אבל לפעמים אין ברירה.
המקרה השני, הנדיר, שבו מסעדות עממיות מעניינות, הוא פשוט כשהן מעניינות. כלומר, כשקמה מסעדה עממית חדשה ובהרף עין הופכת למוסד. למקום שלא רק מגיש אוכל ספקטקולרי אלא למקום, אם להתנסח בפשטות, שבו את סוף התיאור אתה רוצה לקרוא באוטו, בדרך למסעדה. והשבוע - אני מקווה שאתם חווים את ההתלהבות - מדובר במקום שכזה: מסעדת "אדון כהן" בירושלים.
אדון כהן, שעל שמו נקראת המסעדה, היה בעל מכולת בתלפיות. הוא היה מהדמויות הידועות והמכובדות בשכונה, הבנות שלו, שגדלו בבקעה הסמוכה, זוכרות איך כולם קראו לו אדון כהן. כשהגעגועים גברו והן התלבטו איך להנציח את אבא, צץ רעיון נפלא: לעשות את זה במקום שהוא אהב ועם מה שהיה משמח אותו.
בפינת המסעדה, ששוכנת במקום שבו היתה המכולת, יש תמונה של אדון כהן, ובכל יום שתי הבנות שלו מבשלות לארוחת הצהריים את האוכל שהוא הכי אהב. אחרי טעימה אחת קל להבין למה. האוכל כאן יוצא מגדר הרגיל. זה אוכל מורכב, עדין ועתיר תשומת לב. אוכל שיש בו לא רק געגועים ואהבה, אלא גם מיומנות וטוב טעם.
גם המקום עצמו מקסים. "אדון כהן" היא מסעדה שטופת אור, מצוחצחת, עם קירות לבנים וקערות גדולות של לימונים ואבוקדו בצבעי אביב זוהרים. בפינת החדר תלוי לוח שחור גדול שעליו טקסט מעורר השראה: "מנות היום". האוכל כאן הוא מהמטבח היהודי-מרוקאי, כך שהארוחה נפתחת, כיאה, בערכת סלטים. אלה סלטים פשוטים - עגבניות, חצילים, טחינה - אבל מושלמים. זו לא רק הטריות, טריות זה עניין טכני, זו היד.
קחו למשל סלט בסיסי דוגמת סלט עגבניות חריפות. מה כבר יש בו? עגבניות? פלפל חריף? שמן ומיץ לימון? כלום. אבל מארבעת המרכיבים האלה אדם מהשורה עושה סלט, ומי שיש לו יד נדירה, רוקח יצירה. אני יכול לעצום עכשיו את העיניים ולהרגיש את הנשיכה המצטנעת של הפלפל דרך מתיקות העגבנייה, את הכיסוי העדין של השמן. סלט מושלם.
לצדו, ובאותה רמה, הוגש סלט עגבניות עם בצל. ושוב, כמה קל להפוך סלט כזה לבנאלי. כמה קשה להפוך אותו למשהו שאתה טועם בהיסח דעת. ואז, באבחת מזלג אחת, היסח הדעת הופך לריכוז משתאה. רגע, רגע. אתה עוצר את השיחה. רק רגע אחד. ולא רק כל סלט כלשעצמו, גם הערכה כולה היתה מופת להרמוניה. סוג של אינסטינקט, של יד, של רגש.
ליד שני הסלטים שהוזכרו היה סלט עגבניות נוסף: עם סלרי, בצל ופלפל אדום. כלומר, סלט פריך. בדיוק הניגוד המתבקש. קיבלנו גם סלט ביצים ובצל. ושוב, זו לא מיומנות מובנת מאליה להפוך ביצים ובצל להרמוניה. בדרך כלל סלט ביצים ובצל הוא יותר ביצים ובצל מאשר סלט. כלומר, מרגישים את המרכיבים, לא את ערגתם ההדדית. כאן בדיוק להיפך. הבצל והביצים היו חבוקים בחיבוק נלהב כל כך, עד שקשה היה שלא להידבק בחדוותם.
חצילים מעולים, טחינה מצוינת. ערכת סלטים שכולה אור. ובאופן טבעי, יש חשק לעוד. אבל כאן ההיגיון חייב לפעול. תעיפו מבט בלוח השחור. אם לא תעצרו עכשיו, איך תתמודדו עם צלי בשר סופריטו; קציצות בשר עם חצילים ופלפלים; קוסקוס ומרק; דג מרוקאי; חצאי קישואים ממולאים; קציצות מנגולד; או בשר ראש ופול ירוק?
ואיך מחליטים? ניסינו: אפשר חצי מנת בשר ראש עם פול ירוק וחצי מנת קציצות? אפשר, בטח שאפשר. האחיות שמחו שבחרנו בקציצות. זו מנה שהן גאות בה. בצדק. אני מסופק אם יש עוד שלוש מסעדות בישראל עם קציצות ברמה הזאת. קודם כל, אלה לא סתם קציצות. זה תבשיל מורכב שבמרכזו עומדת קציצה שאווריריותה ועומק טעמיה הן, בתמצית, מהות הבישול כאן.
הקציצות הבשריות והאווריריות (איך זה עובד? אלכימיה) שוחות בתוך רוטב אדום עשיר. יש בו גם נתחי "פילה" חצילים שספגו את הרוטב ופרוסות אדומות של פלפל, שלמרות שהות ארוכה ברוטב, שמרו על מוצקות וטעם.
ואחרי כל אלה, הפתעה. קציצת קובה קטנה, זערערונת. קובה מסולת עם קצת מילוי מתערובת הקציצות שהשתכשכה לצד החציל והפלפל ברוטב, והשלימה מנת קציצות להיכל התהילה.
מה שאיפיין את המנה - כמו את כל האוכל כאן - היה העדינות. הפיקנטיות היתה נוכחת אך מרומזת, הקציצות ריחפו, הקובה היתה עננה והחצילים הסמיקו ברוטב. זה בישול שמבהיר - בכל שילוב טעמים חדש שהמזלג מעלה - את חשיבות התבלין שחסרונו צורם כל כך במטבח שלנו: מסורת. כי רמה כזאת של עדינות הרמונית היא לא תוצר של דור אחד, מוכשר ככל שיהיה, זה מטבח שעודן ושוכלל לאורך דורות.
זה בלט גם בבשר הראש בפול ירוק. גם כאן, מילת המפתח היא עדינות. בשר הראש בושל כך שהיה בעת ובעונה אחת בשרי ומתפרק בנגיעה (כבר אמרנו: אלכימיה). הוא לווה בפול ירוק מריר-מתקתק וברוטב אדום עם נגיעת חריפות מושכלת ורמז לפיקנטיות של כמון שהפכה את כל המנה לשירה. זו מנה גדולה. מסוג המנות שגורמות לאדם לקום בבוקר, להדליק את האוטו ולמצוא עצמו בחצי הדרך לירושלים עוד לפני שהספיק להבהיר לעצמו למה.
המנה השלישית והאחרונה שאכלנו - איך ויתרנו על הסופריטו? על קציצות המנגולד? על הממולאים? איך? - היתה קוסקוס עם מרק כתום. הקוסקוס כאן לא נעשה במקום, אלא מגיע מקופסה. העניין הזה עומד לבוא על תיקונו: האחיות מצאו מי שתכין להן קוסקוס טרי. זה מצוין, כי המרק הכתום ועתיר הטעם הזה - גם הוא מופת לעדינות עשירה - ראוי לקוסקוס מהמעלה העליונה. לסיום קיבלנו מלון. אפילו הוא היה טוב.
"אדון כהן" היא בדיוק המסעדה העממית שאלה ששואלים למה לא כותבים יותר על מסעדות עממיות חולמים עליה: מעולה, מרתקת, טעימה, עם אוכל שנותן למלה "מסורת" את מלוא משמעויותיה. חלום שמתגשם, ככה סתם באמצע יום של חול בלב אזור תעשייה. הנה משהו שאפילו בירושלים לא קורה כל יום. *
"אדון כהן". התנופה פינת דרך חברון 124 ירושלים. טל' 5665007-02. כל המפורט מעלה, עם שני בקבוקי בירה שחורה, עלה 130 שקל
שגיא כהן - הארץ - על דליקטסן - ברודו ת"א
http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/restaurants-reviews/1.1705228
ב-1997 הפך סר טרנס קונראן - האיש שתירגם את רוח שנות ה-60 בלונדון למהפכת העיצוב הבריטי - חניון בצ'לסי למרכז גסטרונומי רחב ידיים ושמו "בלו בירד". זה היה עיבוד ועיצוב מחדש של מעדניות הגורמה הניו-יורקיות, וזו היתה סנסציה. המקום פועל בהצלחה עד היום.
קומת הקרקע של "בלו בירד" היא מעדנייה צבעונית, שבולטים בה נקניקים, גבינות וירקות כבושים. לצדה ממוקמת חנות יין רחבת ידיים וחנות לכלי מטבח. בחזית המבנה יש בית קפה נעים, שמתמחה במנות קלות ובמאפי בוקר סבירים. בקומה השנייה פועלת מסעדה, שמגישה אוכל המתבסס על חומרי גלם מהמעדנייה. אוכל פשוט מחומרי גלם ראויים, ומה שהיה במידה לא מעטה חידוש בלונדון של 1997 - אוכל עם טעם במחירים שפויים.
"דליקטסן", המקום החדש ושובה הלב של רותי ומתי ברודו ("קופי בר", "בראסרי", "מונטיפיורי", "בייקרי" - כולם בתל אביב), מעתיק את "בלו בירד" הלונדונית כמעט אחד לאחד. בפיגור של 15 שנה. וזה, בדיוק מצמרר, פער הזמן בינינו לבין התרבות הקולינרית בעולם.
שלא יהיו אי הבנות: זו לא ביקורת על "דליקטסן". זו פשוט הבחנה עצובה, אפרופו מקום שמח. כי "דליקטסן", כשלעצמו, הוא מקום מעורר תקווה. לאו דווקא בגלל האוכל (נקודת התורפה), אלא בזכות מה שעומד מאחוריו. כי "דליקטסן" היא, קודם כל ומעל הכל, מסעדה הגונה. מקום שתכליתו לא למכור "יוקרה" (אח, המלה המגעילה הזאת: ראיתם שהיא נכנסה עכשיו אפילו לפרסומים של אוניברסיטאות?), אלא למכור תבונת כפיים במחיר ראוי.
ארוחה זוגית בת שלוש מנות, סבירות ולמעלה מזה, עלתה 170 שקל - פחות מחצי ממה שמשלמים על ארוחות כאלה במקומות פחות מוצלחים. ברגע שישבנו לשולחן המלצר הגיע עם בקבוק זכוכית ירוק ובו מים קרים. המלצרים הקפידו להחליף את הבקבוק בבקבוק מלא לאורך כל הארוחה. מיד אחר כך המלצר הביא סלסילת לחמים. "דליקטסן" לא גובה על הלחם או המים. זו לא החלטה עסקית: זו דרך ארץ.
המסעדה עצמה מרחיבה דעת. היא נמצאת בקומה השנייה, במקום בו שכנה פעם מסעדת "תפארת" המוצלחת, ששוב אינה עמנו. המאפיין הפיסי הבולט במקום הוא מרפסת ארוכה, שקוויה הצרים והישרים כמעט דורשים עיצוב מאופק ואלגנטי. הפעם, נעתרו להם. רהיטים קלים (טרנס קונראן, שהתחיל את הקריירה כמעצב רהיטי גינה למארי קוואנט, היה מחייך) ועציצים מקסימים שפריחתם האדומה עומדת בסתירה אלגנטית לעלוותם הכהה.
זה מקום יפהפה, ובעיקר: תל-אביבי עד לשד עצמותיו - במובן המחמיא של המלה. נעים לשבת על המרפסת הזאת, נעים להביט בתנועה למטה, נעים להעיף עוד מבט בעציצים (הם באמת מוצלחים) ולהרהר באופן המקצועי ועתיר החזון שבו המקום הזה נבנה.
כך, למשל, אחד החלקים המרכזיים בפאזל הוא מאפייה - לעתים קרובות נקודת תורפה במקומות משולבים - וזו (בדמות ה"בייקרי" המצוינת) הוקמה ושוכללה זמן רב לפני שקם המקום שמצריך את מגוון יכולותיה. לא פלא שהמנות האחרונות האפויות (שכוללות את עוגת הגבינה הנהדרת של ה"קופי בר" ואת המיל פיי היוצאת מגדר הרגיל של "מונטיפיורי") הן החלק החזק בארוחה. לבוא למרפסת הנהדרת הזאת כדי לשתות קפה עם עוגה - בוודאי במחירים האלה - זו נחת.
השירות במקום קצת מוזר: מצד אחד, הוא זריז, יעיל ועירני. מצד שני, הוא סובל מהנטייה התל-אביבית העכשווית לגנוב את ההצגה. הנה דוגמה. בזמן שבקושי התחלנו לאכול את המנות הראשונות, הופיע המלצר ותוך הפטרת "בלי לחץ, אני עורך לכם לעיקריות" עצר הכל כדי להניח - ברוב טקס - שני מזלגות, שני סכינים ופנכת חרדל. סליחה, אבל למה אתה מפריע לי לאכול? מה בוער? לא יהיה זמן לשני סכינים גם אחרי המנות הראשונות?
יותר מזה: סועד סביר אמור להבין מטקס כזה שהמנות העיקריות שלו כבר מתקררות על הדלפק. בלי לחץ? נו, באמת. למרבה הפלא, התברר שדווקא היה זמן. העיקריות הגיעו בנחת אחרי שסיימנו את הראשונות. היה מספיק זמן לערוך מחדש, ואם המלצר היה מתעקש: אפילו להשקות את העציצים.
ועכשיו לחלק הפחות קל. כשנותנים לך ארוחת צהריים זוגית, ברוחב יד, ב-170 שקל, במקום יפה, באווירה נעימה, עם לחם ומים על חשבון הבית - צריך לא מעט עזות מצח כדי לבוא בטענות. ובכל זאת. האוכל ב"דליקטסן" סובל ממאפיין בעייתי: אלה לא סתם מנות, אלה תולדות הסלסיצ'ה בעידן השעתוק הטכני. זה אוכל נקי, מדויק, קליני. אוכל מהסוג שבסרטי המדע הבדיוני יוצא ממכונה או מותקן על ידי רובוט מתוך ספר. אוכל ראוי, מהודק ונכון, אבל חסר נשמה.
זה אוכל שהיום - להבדיל מלפני 15 שנה - מגישים לאו דווקא במרכזים גסטרונומיים (דוגמת "Eataly" הניו-יורקי), אלא יותר במחלקות עסקים של חברות תעופה. בדיוק הרוסטביף הזה, בדיוק האנטיפסטי הזה. יכול להיות שזה מכוון: שזה אוכל שתכליתו לשדר את הייצור בכמויות גדולות שמאפיין מעדנייה. אם כן, זו הצלחה. אבל לא כמסעדה. כי במסעדה מצפים לקצת יותר תשומת לב, לקצת פחות מכניות, לקצת יותר דמיון בצלחת.
קחו, למשל, צלחת אנטיפסטי: כאילו קניתי דברים למטה וערמתי על צלחת (לא אני באופן אישי, כי בחיים לא הייתי קונה כאלה כמויות של סלק: מה יש לאנשים מסלק? די). זה היה נחמד. ובתור אנטיפסטי ממעדנייה - יותר מבסדר. אבל בתור אנטיפסטי של מסעדה? הירקות הקלויים עמדו קצת יותר מדי זמן במישרה, והשילוב - שכלל כרובית ביד רחבה - היה יכול להיות מגרה יותר.
או קחו מנת איקרה. שוב, כאילו קניתי במעדנייה, חתכתי בצל ירוק והגשתי עם טוסטים שנשרפו קצת בקצוות. גם כאן: קצת תשומת לב, קצת דמיון, קצת פחות סרט נע. האיקרה עצמה היתה טובת מרקם - כלומר: מתפצחת בפה - אבל אנמית.
הרוסטביף במנה העיקרית היה מצוין: עסיסי, ורדרד, חתוך דק ומוגש בטמפרטורת החדר. רוסטביף שהייתי נהנה לאכול בסנדוויץ'. כמנה, הוא סבל מכך שהשעועית הירוקה הדקיקה שהוגשה לצדו בושלה הרף עין אחד יותר מדי, ולכן לא היתה פריכה.
מנת סלסיצ'ה פיקנטית כללה נקניקייה איטלקית שמנמנה מתובלת ולצדה סלט פלפלים פיקנטי ובצלים צרובים. הסלסיצ'ה היתה מצוינת: עסיסית, עזת טעם והיא נצלתה כך שהיתה פריכה ומוצקה. כמנה? הפלפלים שלצדה היו בדיוק מאותו מנעד והם לא השלימו: הם שיעממו.
המנות האחרונות היו יוצאות מהכלל. לקלאסיקה של הרשת נוסף כאן פאי לימון אדיר, ואת שבחי המיל פיי המהולל של "מונטיפיורי" אין טעם לשוב ולשורר. רגע, למה אין טעם? שילוב מושלם של פריכות בצק עלים מרודד עם קטיפתיות מלטפת של קרם פטיסייר. יחס פנטסטי בין עלי בצק למילוי, בין חלק לפריך, בין מתיקות הקרם לחמצמצות פטל שהוטמן בו. עוגה דגולה.
ה"דליקטסן", אם נסכם, היא מסעדה מקסימה עם אוכל מעדנייה טוב מאוד. קצת יחס אישי (לצלחות, לא לסועדים) - והיא תהיה גם מסעדה מצוינת. אבל הרבה לפני האיקרה וגבוה מעל לאנטיפסטי: ה"דליקטסן" הוא מקום שמפגין מודעות מלאה לכך שהדבר החשוב באמת במסעדה הוא לא הרוסטביף, אלא האנשים שאוכלים אותו. זה מקום שמארח בנדיבות את מבקריו ומעריך את הזמן והממון שהם מקדישים לו. ובמובן הזה, ה"דליקטסן" הוא לא חיקוי למוסד לונדוני בן 15: הוא חידוש מרענן. *
"דליקטסן". יהודה הלוי 79-81, תל אביב. טל' 9681010-03
חשבון בבקשה
אנטיפסטי
נכלל במחיר מנה עיקרית
איקרה
נכלל במחיר מנה עיקרית
רוסטביף סינטה
78 שקל
סלסיצ'ה קון פפרוני
52 שקל
מיל פיי
22 שקל
טארט לימון
18 שקל
טיפ
30 שקל
סה"כ 200 שקל
http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/restaurants-reviews/1.1705228
ב-1997 הפך סר טרנס קונראן - האיש שתירגם את רוח שנות ה-60 בלונדון למהפכת העיצוב הבריטי - חניון בצ'לסי למרכז גסטרונומי רחב ידיים ושמו "בלו בירד". זה היה עיבוד ועיצוב מחדש של מעדניות הגורמה הניו-יורקיות, וזו היתה סנסציה. המקום פועל בהצלחה עד היום.
קומת הקרקע של "בלו בירד" היא מעדנייה צבעונית, שבולטים בה נקניקים, גבינות וירקות כבושים. לצדה ממוקמת חנות יין רחבת ידיים וחנות לכלי מטבח. בחזית המבנה יש בית קפה נעים, שמתמחה במנות קלות ובמאפי בוקר סבירים. בקומה השנייה פועלת מסעדה, שמגישה אוכל המתבסס על חומרי גלם מהמעדנייה. אוכל פשוט מחומרי גלם ראויים, ומה שהיה במידה לא מעטה חידוש בלונדון של 1997 - אוכל עם טעם במחירים שפויים.
"דליקטסן", המקום החדש ושובה הלב של רותי ומתי ברודו ("קופי בר", "בראסרי", "מונטיפיורי", "בייקרי" - כולם בתל אביב), מעתיק את "בלו בירד" הלונדונית כמעט אחד לאחד. בפיגור של 15 שנה. וזה, בדיוק מצמרר, פער הזמן בינינו לבין התרבות הקולינרית בעולם.
שלא יהיו אי הבנות: זו לא ביקורת על "דליקטסן". זו פשוט הבחנה עצובה, אפרופו מקום שמח. כי "דליקטסן", כשלעצמו, הוא מקום מעורר תקווה. לאו דווקא בגלל האוכל (נקודת התורפה), אלא בזכות מה שעומד מאחוריו. כי "דליקטסן" היא, קודם כל ומעל הכל, מסעדה הגונה. מקום שתכליתו לא למכור "יוקרה" (אח, המלה המגעילה הזאת: ראיתם שהיא נכנסה עכשיו אפילו לפרסומים של אוניברסיטאות?), אלא למכור תבונת כפיים במחיר ראוי.
ארוחה זוגית בת שלוש מנות, סבירות ולמעלה מזה, עלתה 170 שקל - פחות מחצי ממה שמשלמים על ארוחות כאלה במקומות פחות מוצלחים. ברגע שישבנו לשולחן המלצר הגיע עם בקבוק זכוכית ירוק ובו מים קרים. המלצרים הקפידו להחליף את הבקבוק בבקבוק מלא לאורך כל הארוחה. מיד אחר כך המלצר הביא סלסילת לחמים. "דליקטסן" לא גובה על הלחם או המים. זו לא החלטה עסקית: זו דרך ארץ.
המסעדה עצמה מרחיבה דעת. היא נמצאת בקומה השנייה, במקום בו שכנה פעם מסעדת "תפארת" המוצלחת, ששוב אינה עמנו. המאפיין הפיסי הבולט במקום הוא מרפסת ארוכה, שקוויה הצרים והישרים כמעט דורשים עיצוב מאופק ואלגנטי. הפעם, נעתרו להם. רהיטים קלים (טרנס קונראן, שהתחיל את הקריירה כמעצב רהיטי גינה למארי קוואנט, היה מחייך) ועציצים מקסימים שפריחתם האדומה עומדת בסתירה אלגנטית לעלוותם הכהה.
זה מקום יפהפה, ובעיקר: תל-אביבי עד לשד עצמותיו - במובן המחמיא של המלה. נעים לשבת על המרפסת הזאת, נעים להביט בתנועה למטה, נעים להעיף עוד מבט בעציצים (הם באמת מוצלחים) ולהרהר באופן המקצועי ועתיר החזון שבו המקום הזה נבנה.
כך, למשל, אחד החלקים המרכזיים בפאזל הוא מאפייה - לעתים קרובות נקודת תורפה במקומות משולבים - וזו (בדמות ה"בייקרי" המצוינת) הוקמה ושוכללה זמן רב לפני שקם המקום שמצריך את מגוון יכולותיה. לא פלא שהמנות האחרונות האפויות (שכוללות את עוגת הגבינה הנהדרת של ה"קופי בר" ואת המיל פיי היוצאת מגדר הרגיל של "מונטיפיורי") הן החלק החזק בארוחה. לבוא למרפסת הנהדרת הזאת כדי לשתות קפה עם עוגה - בוודאי במחירים האלה - זו נחת.
השירות במקום קצת מוזר: מצד אחד, הוא זריז, יעיל ועירני. מצד שני, הוא סובל מהנטייה התל-אביבית העכשווית לגנוב את ההצגה. הנה דוגמה. בזמן שבקושי התחלנו לאכול את המנות הראשונות, הופיע המלצר ותוך הפטרת "בלי לחץ, אני עורך לכם לעיקריות" עצר הכל כדי להניח - ברוב טקס - שני מזלגות, שני סכינים ופנכת חרדל. סליחה, אבל למה אתה מפריע לי לאכול? מה בוער? לא יהיה זמן לשני סכינים גם אחרי המנות הראשונות?
יותר מזה: סועד סביר אמור להבין מטקס כזה שהמנות העיקריות שלו כבר מתקררות על הדלפק. בלי לחץ? נו, באמת. למרבה הפלא, התברר שדווקא היה זמן. העיקריות הגיעו בנחת אחרי שסיימנו את הראשונות. היה מספיק זמן לערוך מחדש, ואם המלצר היה מתעקש: אפילו להשקות את העציצים.
ועכשיו לחלק הפחות קל. כשנותנים לך ארוחת צהריים זוגית, ברוחב יד, ב-170 שקל, במקום יפה, באווירה נעימה, עם לחם ומים על חשבון הבית - צריך לא מעט עזות מצח כדי לבוא בטענות. ובכל זאת. האוכל ב"דליקטסן" סובל ממאפיין בעייתי: אלה לא סתם מנות, אלה תולדות הסלסיצ'ה בעידן השעתוק הטכני. זה אוכל נקי, מדויק, קליני. אוכל מהסוג שבסרטי המדע הבדיוני יוצא ממכונה או מותקן על ידי רובוט מתוך ספר. אוכל ראוי, מהודק ונכון, אבל חסר נשמה.
זה אוכל שהיום - להבדיל מלפני 15 שנה - מגישים לאו דווקא במרכזים גסטרונומיים (דוגמת "Eataly" הניו-יורקי), אלא יותר במחלקות עסקים של חברות תעופה. בדיוק הרוסטביף הזה, בדיוק האנטיפסטי הזה. יכול להיות שזה מכוון: שזה אוכל שתכליתו לשדר את הייצור בכמויות גדולות שמאפיין מעדנייה. אם כן, זו הצלחה. אבל לא כמסעדה. כי במסעדה מצפים לקצת יותר תשומת לב, לקצת פחות מכניות, לקצת יותר דמיון בצלחת.
קחו, למשל, צלחת אנטיפסטי: כאילו קניתי דברים למטה וערמתי על צלחת (לא אני באופן אישי, כי בחיים לא הייתי קונה כאלה כמויות של סלק: מה יש לאנשים מסלק? די). זה היה נחמד. ובתור אנטיפסטי ממעדנייה - יותר מבסדר. אבל בתור אנטיפסטי של מסעדה? הירקות הקלויים עמדו קצת יותר מדי זמן במישרה, והשילוב - שכלל כרובית ביד רחבה - היה יכול להיות מגרה יותר.
או קחו מנת איקרה. שוב, כאילו קניתי במעדנייה, חתכתי בצל ירוק והגשתי עם טוסטים שנשרפו קצת בקצוות. גם כאן: קצת תשומת לב, קצת דמיון, קצת פחות סרט נע. האיקרה עצמה היתה טובת מרקם - כלומר: מתפצחת בפה - אבל אנמית.
הרוסטביף במנה העיקרית היה מצוין: עסיסי, ורדרד, חתוך דק ומוגש בטמפרטורת החדר. רוסטביף שהייתי נהנה לאכול בסנדוויץ'. כמנה, הוא סבל מכך שהשעועית הירוקה הדקיקה שהוגשה לצדו בושלה הרף עין אחד יותר מדי, ולכן לא היתה פריכה.
מנת סלסיצ'ה פיקנטית כללה נקניקייה איטלקית שמנמנה מתובלת ולצדה סלט פלפלים פיקנטי ובצלים צרובים. הסלסיצ'ה היתה מצוינת: עסיסית, עזת טעם והיא נצלתה כך שהיתה פריכה ומוצקה. כמנה? הפלפלים שלצדה היו בדיוק מאותו מנעד והם לא השלימו: הם שיעממו.
המנות האחרונות היו יוצאות מהכלל. לקלאסיקה של הרשת נוסף כאן פאי לימון אדיר, ואת שבחי המיל פיי המהולל של "מונטיפיורי" אין טעם לשוב ולשורר. רגע, למה אין טעם? שילוב מושלם של פריכות בצק עלים מרודד עם קטיפתיות מלטפת של קרם פטיסייר. יחס פנטסטי בין עלי בצק למילוי, בין חלק לפריך, בין מתיקות הקרם לחמצמצות פטל שהוטמן בו. עוגה דגולה.
ה"דליקטסן", אם נסכם, היא מסעדה מקסימה עם אוכל מעדנייה טוב מאוד. קצת יחס אישי (לצלחות, לא לסועדים) - והיא תהיה גם מסעדה מצוינת. אבל הרבה לפני האיקרה וגבוה מעל לאנטיפסטי: ה"דליקטסן" הוא מקום שמפגין מודעות מלאה לכך שהדבר החשוב באמת במסעדה הוא לא הרוסטביף, אלא האנשים שאוכלים אותו. זה מקום שמארח בנדיבות את מבקריו ומעריך את הזמן והממון שהם מקדישים לו. ובמובן הזה, ה"דליקטסן" הוא לא חיקוי למוסד לונדוני בן 15: הוא חידוש מרענן. *
"דליקטסן". יהודה הלוי 79-81, תל אביב. טל' 9681010-03
חשבון בבקשה
אנטיפסטי
נכלל במחיר מנה עיקרית
איקרה
נכלל במחיר מנה עיקרית
רוסטביף סינטה
78 שקל
סלסיצ'ה קון פפרוני
52 שקל
מיל פיי
22 שקל
טארט לימון
18 שקל
טיפ
30 שקל
סה"כ 200 שקל
שגיא כהן - ג'אפו - ביפו
http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/restaurants-reviews/1.1694645
לפעמים נדמה שאת קורות הקולינריה הישראלית כותב שלום עליכם. מין צירוף מריר-מתוק של קצת שטעטל, קצת מנחם מנדל, והמון יהופיץ. לא פלא שמסעדה שהיא - כמעט במודע - שלום עליכם, מציגה גם היא מין צירוף מריר-מתוק שכזה. ולא פלא, שכמו אצל טופלה טוטוריטו, התוצאה הסופית היא איכשהו, למרות נעלי החג החורקות, בסדר.
"ג'אפו" ביפו היא מסעדה חדשה עם קונצפט. אל תישטפו ישר בזיעה קרה. לא כל הקונצפטים כואבים. הקונצפט של מסעדת "ג'אפו" הוא לקחת את המטבח היהודי המזרח-אירופי המסורתי ולעדכן אותו. וגם קצת את המטבח הטוניסאי. שיהיה.
המלצר שלנו, איש חביב ונלהב (מאוד), הסביר שהרעיון שעומד מאחורי האוכל הוא שאם סבתא שלו היתה לומדת היום לבשל, ככה היא היתה מבשלת. רואים? שלום עליכם: ישר מתחילים באם לסבתא... ובכל זאת, לטובת הבישול היהודי לדורותיו, אני מקווה שהוא טועה. סבתות מבשלות הרבה יותר טוב. הן גם מבשלות הרבה יותר הגיוני.
אבל בואו נתחיל דווקא מהמתוק (ולא, זו לא איזו התחכמות על הסוכר בגפילטע-פיש, אף על פי שחלק גדול מהאוכל כאן אכן מתקתק באופן שרק פולני מוכה נוסטלגיה יוכל להתמודד אתו). והמתוק הוא המקום. "ג'אפו" היא מסעדה חביבה להפליא. היא נמצאת בכיכר קדומים ביפו. שולחנות רחבי ידיים בחוץ, שמשיות גדולות, ובפנים בר קטן ומסביר פנים עם כיסאות נוחים שהופכים אותו לאחד הברים היחידים בתל אביב שראוי לסעוד בהם.
גם הגישה נחמדה. השירות נמרץ, האווירה נינוחה והעובדה המשכרת שניתן להריח את הים מחוללת פלאים. גם התרגום לאנגלית בתפריט ראוי לכל שבח. ואפילו האדיבות מרשימה: מנת הכבד הקצוץ כאן מוגשת עם סלט ביצים. מאחר שסלט הביצים נגמר, המנה הוגשה לנו על חשבון הבית. ראוי לשבח. ואם כבר, אז גם הנדיבות. בקבוק סן פלגרינו גדול - המכנה המשותף להשוואת חשבונות - עולה כאן רק 20 שקל. הכי זול שראיתי השנה.
המלצר הבקיא מיהר לחלוק אתנו את קונצפט ההגשה (ברוך השם, אספקת הקונצפטים אצלנו בלתי נדלית). בניגוד לנוהג הסטנדרטי, כך הסביר, ב"ג'אפו" בחרו להגיש מנות - תחזיקו חזק - בגודל בינוני לחלוקה באמצע השולחן. ולא נותר אלא לתהות איפה בדיוק מתחבא הסטנדרט. ברור, למשל, שהוא לא מתחבא במטבח של "ג'אפו". כי אחרי המתוק, מגיעים למריר.
לאוכל ב"ג'אפו" יש בעיה מהותית: אגב הניסיון לעדכן את המטבח המזרח-אירופי המסורתי, הם הפכו אותו למטבח מערב-אירופי בינוני. כך, למשל, קשה קצת להבין מה ההיגיון במנה דוגמת קרעפלך זנב שור ועוף, כשהקרעפלך כל כך מעודכנים עד שהם דומים להבהיל לרביולי (קומפלט עם פרמזן). או מה המחשבה מאחורי עדכון כבד קצוץ עד כדי כך שאין הבדל מהותי בינו לבין פאטה (קומפלט עם אלכוהול).
אם כבר מעדכנים, הדבר המרכזי שראוי לשמר הוא את הטעמים. ומכל הטעמים המסורתיים היחיד שבולט כאן, כאמור, הוא המתוק. ועם כל הכבוד: מטבח יהודי מזרח-אירופי מעודכן הוא לא מטבח איטלו-צרפתי עם שניים סוכר. ולמרות כל אלה: יש כאן משהו. יש במטבח איזו כוונה, איזושהי מחשבה, איזשהו - את סליחתכם אבקש - קונצפט, שמותירים פתח תקווה.
זה בלט במיוחד במנה הטובה באמת היחידה שאכלנו: גפילטע קראב - קציצת סרטנים בביסק כתום עם חזרת לבנה. זו אכן מנה טובה מאוד: קציצת סרטן אוורירית ועשירה שחתה בביסק סמיך, שתובל בקמצוץ חזרת לבנה. חריפות החזרת שברה את מתיקות הציר ובשר הסרטנים והעניקה למנה קלילות ותחכום שחסרונם בלט כל כך במנות אחרות.
הדייקנות שהופגנה במנה הזאת רימזה שאולי בכל זאת יש מקום לאופטימיות. שהכיוון מבטיח, רק הפרקטיקה זקוקה לשפשוף. העניין הזה צרם, למשל, במנת קרעפלך זנב שור ועוף בציר בקר וערמונים מעושנים. עם כל הכבוד: מה כאן בדיוק קרעפלך? זה שהבצק עבה יותר מאשר ברביולי? נופך המתיקות הזר והמוזר שהיה לרוטב? זה היה רביולי, עם פרמזן, שיש טובים ממנו בהרבה. לתלות אותו באילן הקרעפלך זה סתם לעשות לקרעפלך צורעס.
דברים דומים אמורים בכבד הקצוץ. קודם כל, אם זה כבד קצוץ, למה הוא לא - סתם רעיון - קצוץ? בפועל, זה היה ממרח כבד. כן, פאטה. לא פאטה טוב במיוחד, לא פאטה עשיר במיוחד. סתם. פאטה. יש טובים ממנו, ואפילו אם נעשה לו הנחת היכרות ונקרא לו בכל זאת כבד קצוץ, עדיין אנחנו נותרים עם אותה מסקנה: יש בתל אביב מנות כבד קצוץ טובות לאין ערוך. העובדה שהוא מגיע עם חלה - להבדיל מטוסט - עדיין לא הופכת אותו לנצר למטבח המזרח-אירופי המהולל. מה שכן, לצד הפאטה מגיעה חסה כבושה, וזו הברקה. החסה מרירה מעט וטעמה ומרקמה הם ניגוד מצוין לכבד. שוב: הבלחה אופטימית.
ואם בשתי המנות האלה העדכון היה מוזר אך מובן, בשלוש מנות אחרות העסק התחיל לחרוג קצת מפרופורציות. המנה הראשונה נקראה סלט ארטישוק יהודי. כאן, העדכון היה מילולי. ארטישוק יהודי הוא מנת פאר של ראשי ארטישוק בטיגון עמוק מהמטבח של רומא. אין פרשנות אחרת למונח הזה. להגיש תחת הכותרת הזאת סלט ארטישוק (סביר לגמרי) עם ירקות שורש, זה להיתלות לשווא בארטישוקים גבוהים. הסלט הגיע עם כדור לבנה מחלב בופאלו, וזו הזדמנות נוספת לחזור ולהזכיר שמה שנעשה בארץ בשנה-שנתיים האחרונות מחלב בופאלו הוא קסם. גבינות משובחות, לבנה נהדרת, ממרחים עשירים. אם יוצא לכם, נסו משהו שנקרא "גבינת בופאלו עיראקית". נשמע מוזר, עולה כמו דירה באמצע תל אביב, אבל מדהים. גם כאן, הלבנה מחלב הבופאלו שידרגה את הסלט פלאים. זה היה סלט ארטישוק וירקות שורש פיקנטי ונחמד. אין לי מושג מה הוא עשה רע שצריך היה לגייר אותו.
גם במנה נוספת הניסיון לעדכן היה מילולי. זו מנה שנקראת פסטיית ירך טלה. הכל היה בסדר (בעיקר המילוי, שהיה, לשם שינוי, מתקתק בטעם), רק לא ברור מה בדיוק פסטייה כאן. מה שקיבלנו היה שקיק בצק מטוגן שבתוכו בשר קצוץ. איפה זה ואיפה מאפה השכבות המסורתי? שוב, מנה סבירה, שהניסיון להתאים אותה לקונצפט עשה לה עוול.
במנה אחרת הניסיון לעדכן כשל מהותית. זו מנה שנקראת ריזוטו ונתחי שווארמה טלה בציר בירות והל. אני מניח שזה ניסיון לעדכן את המטבח של יהודי דרום-מזרח בלגיה, שנישאו ליהודי דרום-מערב טורקיה. לזכות המנה ייאמר שהיא לא ריזוטו, ובטח לא שווארמה. בפועל היא קצת אורז מעורב בבשר קצוץ דק במרקם של פאטה כפרי עם טעם מתקתק ופרמזן מלמעלה. טעמתי מהמנה פעם ופעמיים כדי לנסות לנחש מהיכן נובעת המתיקות, ואז הגעתי למסקנה שגם לסקרנות יש גבול.
בקיצור, כמו שאפשר להבין, האוכל הוא לפעמים לכאן ולפעמים לשם, והניסיון לכפות עליו קונצפט פועל לרעתו לא פחות מאשר לטובתו. ובכל זאת, בכמה מנות ניכרו יד טובה ושיקול דעת קולינרי. יכול להיות שקצת פחות תיאוריה וקצת יותר פרקטיקה, וההבטחה - שעכשיו רק נרמזת ב"ג'ופא" - תתממש. *
"ג'ופא", כיכר קדומים 6, יפו. טל' 4887878-054
http://www.haaretz.co.il/gallery/recipes/restaurants-reviews/1.1694645
לפעמים נדמה שאת קורות הקולינריה הישראלית כותב שלום עליכם. מין צירוף מריר-מתוק של קצת שטעטל, קצת מנחם מנדל, והמון יהופיץ. לא פלא שמסעדה שהיא - כמעט במודע - שלום עליכם, מציגה גם היא מין צירוף מריר-מתוק שכזה. ולא פלא, שכמו אצל טופלה טוטוריטו, התוצאה הסופית היא איכשהו, למרות נעלי החג החורקות, בסדר.
"ג'אפו" ביפו היא מסעדה חדשה עם קונצפט. אל תישטפו ישר בזיעה קרה. לא כל הקונצפטים כואבים. הקונצפט של מסעדת "ג'אפו" הוא לקחת את המטבח היהודי המזרח-אירופי המסורתי ולעדכן אותו. וגם קצת את המטבח הטוניסאי. שיהיה.
המלצר שלנו, איש חביב ונלהב (מאוד), הסביר שהרעיון שעומד מאחורי האוכל הוא שאם סבתא שלו היתה לומדת היום לבשל, ככה היא היתה מבשלת. רואים? שלום עליכם: ישר מתחילים באם לסבתא... ובכל זאת, לטובת הבישול היהודי לדורותיו, אני מקווה שהוא טועה. סבתות מבשלות הרבה יותר טוב. הן גם מבשלות הרבה יותר הגיוני.
אבל בואו נתחיל דווקא מהמתוק (ולא, זו לא איזו התחכמות על הסוכר בגפילטע-פיש, אף על פי שחלק גדול מהאוכל כאן אכן מתקתק באופן שרק פולני מוכה נוסטלגיה יוכל להתמודד אתו). והמתוק הוא המקום. "ג'אפו" היא מסעדה חביבה להפליא. היא נמצאת בכיכר קדומים ביפו. שולחנות רחבי ידיים בחוץ, שמשיות גדולות, ובפנים בר קטן ומסביר פנים עם כיסאות נוחים שהופכים אותו לאחד הברים היחידים בתל אביב שראוי לסעוד בהם.
גם הגישה נחמדה. השירות נמרץ, האווירה נינוחה והעובדה המשכרת שניתן להריח את הים מחוללת פלאים. גם התרגום לאנגלית בתפריט ראוי לכל שבח. ואפילו האדיבות מרשימה: מנת הכבד הקצוץ כאן מוגשת עם סלט ביצים. מאחר שסלט הביצים נגמר, המנה הוגשה לנו על חשבון הבית. ראוי לשבח. ואם כבר, אז גם הנדיבות. בקבוק סן פלגרינו גדול - המכנה המשותף להשוואת חשבונות - עולה כאן רק 20 שקל. הכי זול שראיתי השנה.
המלצר הבקיא מיהר לחלוק אתנו את קונצפט ההגשה (ברוך השם, אספקת הקונצפטים אצלנו בלתי נדלית). בניגוד לנוהג הסטנדרטי, כך הסביר, ב"ג'אפו" בחרו להגיש מנות - תחזיקו חזק - בגודל בינוני לחלוקה באמצע השולחן. ולא נותר אלא לתהות איפה בדיוק מתחבא הסטנדרט. ברור, למשל, שהוא לא מתחבא במטבח של "ג'אפו". כי אחרי המתוק, מגיעים למריר.
לאוכל ב"ג'אפו" יש בעיה מהותית: אגב הניסיון לעדכן את המטבח המזרח-אירופי המסורתי, הם הפכו אותו למטבח מערב-אירופי בינוני. כך, למשל, קשה קצת להבין מה ההיגיון במנה דוגמת קרעפלך זנב שור ועוף, כשהקרעפלך כל כך מעודכנים עד שהם דומים להבהיל לרביולי (קומפלט עם פרמזן). או מה המחשבה מאחורי עדכון כבד קצוץ עד כדי כך שאין הבדל מהותי בינו לבין פאטה (קומפלט עם אלכוהול).
אם כבר מעדכנים, הדבר המרכזי שראוי לשמר הוא את הטעמים. ומכל הטעמים המסורתיים היחיד שבולט כאן, כאמור, הוא המתוק. ועם כל הכבוד: מטבח יהודי מזרח-אירופי מעודכן הוא לא מטבח איטלו-צרפתי עם שניים סוכר. ולמרות כל אלה: יש כאן משהו. יש במטבח איזו כוונה, איזושהי מחשבה, איזשהו - את סליחתכם אבקש - קונצפט, שמותירים פתח תקווה.
זה בלט במיוחד במנה הטובה באמת היחידה שאכלנו: גפילטע קראב - קציצת סרטנים בביסק כתום עם חזרת לבנה. זו אכן מנה טובה מאוד: קציצת סרטן אוורירית ועשירה שחתה בביסק סמיך, שתובל בקמצוץ חזרת לבנה. חריפות החזרת שברה את מתיקות הציר ובשר הסרטנים והעניקה למנה קלילות ותחכום שחסרונם בלט כל כך במנות אחרות.
הדייקנות שהופגנה במנה הזאת רימזה שאולי בכל זאת יש מקום לאופטימיות. שהכיוון מבטיח, רק הפרקטיקה זקוקה לשפשוף. העניין הזה צרם, למשל, במנת קרעפלך זנב שור ועוף בציר בקר וערמונים מעושנים. עם כל הכבוד: מה כאן בדיוק קרעפלך? זה שהבצק עבה יותר מאשר ברביולי? נופך המתיקות הזר והמוזר שהיה לרוטב? זה היה רביולי, עם פרמזן, שיש טובים ממנו בהרבה. לתלות אותו באילן הקרעפלך זה סתם לעשות לקרעפלך צורעס.
דברים דומים אמורים בכבד הקצוץ. קודם כל, אם זה כבד קצוץ, למה הוא לא - סתם רעיון - קצוץ? בפועל, זה היה ממרח כבד. כן, פאטה. לא פאטה טוב במיוחד, לא פאטה עשיר במיוחד. סתם. פאטה. יש טובים ממנו, ואפילו אם נעשה לו הנחת היכרות ונקרא לו בכל זאת כבד קצוץ, עדיין אנחנו נותרים עם אותה מסקנה: יש בתל אביב מנות כבד קצוץ טובות לאין ערוך. העובדה שהוא מגיע עם חלה - להבדיל מטוסט - עדיין לא הופכת אותו לנצר למטבח המזרח-אירופי המהולל. מה שכן, לצד הפאטה מגיעה חסה כבושה, וזו הברקה. החסה מרירה מעט וטעמה ומרקמה הם ניגוד מצוין לכבד. שוב: הבלחה אופטימית.
ואם בשתי המנות האלה העדכון היה מוזר אך מובן, בשלוש מנות אחרות העסק התחיל לחרוג קצת מפרופורציות. המנה הראשונה נקראה סלט ארטישוק יהודי. כאן, העדכון היה מילולי. ארטישוק יהודי הוא מנת פאר של ראשי ארטישוק בטיגון עמוק מהמטבח של רומא. אין פרשנות אחרת למונח הזה. להגיש תחת הכותרת הזאת סלט ארטישוק (סביר לגמרי) עם ירקות שורש, זה להיתלות לשווא בארטישוקים גבוהים. הסלט הגיע עם כדור לבנה מחלב בופאלו, וזו הזדמנות נוספת לחזור ולהזכיר שמה שנעשה בארץ בשנה-שנתיים האחרונות מחלב בופאלו הוא קסם. גבינות משובחות, לבנה נהדרת, ממרחים עשירים. אם יוצא לכם, נסו משהו שנקרא "גבינת בופאלו עיראקית". נשמע מוזר, עולה כמו דירה באמצע תל אביב, אבל מדהים. גם כאן, הלבנה מחלב הבופאלו שידרגה את הסלט פלאים. זה היה סלט ארטישוק וירקות שורש פיקנטי ונחמד. אין לי מושג מה הוא עשה רע שצריך היה לגייר אותו.
גם במנה נוספת הניסיון לעדכן היה מילולי. זו מנה שנקראת פסטיית ירך טלה. הכל היה בסדר (בעיקר המילוי, שהיה, לשם שינוי, מתקתק בטעם), רק לא ברור מה בדיוק פסטייה כאן. מה שקיבלנו היה שקיק בצק מטוגן שבתוכו בשר קצוץ. איפה זה ואיפה מאפה השכבות המסורתי? שוב, מנה סבירה, שהניסיון להתאים אותה לקונצפט עשה לה עוול.
במנה אחרת הניסיון לעדכן כשל מהותית. זו מנה שנקראת ריזוטו ונתחי שווארמה טלה בציר בירות והל. אני מניח שזה ניסיון לעדכן את המטבח של יהודי דרום-מזרח בלגיה, שנישאו ליהודי דרום-מערב טורקיה. לזכות המנה ייאמר שהיא לא ריזוטו, ובטח לא שווארמה. בפועל היא קצת אורז מעורב בבשר קצוץ דק במרקם של פאטה כפרי עם טעם מתקתק ופרמזן מלמעלה. טעמתי מהמנה פעם ופעמיים כדי לנסות לנחש מהיכן נובעת המתיקות, ואז הגעתי למסקנה שגם לסקרנות יש גבול.
בקיצור, כמו שאפשר להבין, האוכל הוא לפעמים לכאן ולפעמים לשם, והניסיון לכפות עליו קונצפט פועל לרעתו לא פחות מאשר לטובתו. ובכל זאת, בכמה מנות ניכרו יד טובה ושיקול דעת קולינרי. יכול להיות שקצת פחות תיאוריה וקצת יותר פרקטיקה, וההבטחה - שעכשיו רק נרמזת ב"ג'ופא" - תתממש. *
"ג'ופא", כיכר קדומים 6, יפו. טל' 4887878-054
הליצנים מחיפה - גולדן קוראל
http://www.yedhaifa.co.il/?51-16
מסעדת גולדן קוראל - רכבל עליון סטלה מאריס
במשך שנים פעלו ברכבל העליון מסעדות שונות זו מזו. בקומה התחתונה פעלה מסעדה סינית, בקומה האמצעית פאב, והמסעדה העליונה עברה כמה גלגולים כשהכיוון בעיקר דגים. בשלב מסוים הפאב נסגר, ובמקומו נפתחה מסעדת קלמאריס שמציעה דגים ובשרים. בהמשך גם שתי המסעדות האחרות העתיקו את הקונספט וכיום פועלות שם שלוש מסעדות עם קונספט זהה – דגים ובשרים בסגנון ים-תיכוני. כל המסעדות הן בבעלות ערבית (מה שאומר מלצר סחבק, שירות חברמני, קפה ובקלאווה על חשבון הבית), בכולן אתה מקבל המון סוגי סלטים ומזאטים בלי הפסקה ועם מילוי חוזר, כולן מציעות את אותו ליין של דגים ובשרים וכולן מציגות עצמן לא כמסעדה מזרחית או ערבית אלא כמסעדת שף ים-תיכונית. אפילו המחירים דומים, שלא לדבר על הנוף המרהיב המשקיף מהחלונות העצומים של כל אחת מהמסעדות. אחרי שכבר ביקרתי בשתי המסעדות האחרות, הגיע תורה של המסעדה התחתונה, גולדן קורל. שוואטינא היא המושקעת והמפוארת מבין שלוש המסעדות, קלמאריס שבקומה האמצעית היא המצליחה והפופולרית ביניהן, ואילו גולדן קורל היא כאילו האחות הפחות מפוארת, אך מציעה את הנוף הכי מרהיב בעיר.
גם מבחינת המלצרים, גולדן קורל יותר עממית. אין כאן מלצרים מעונבים בבגדים מעומלנים. מלצר בג'ינס ונעלי התעמלות הגיע, זרק איזה: "מה המצב יא עיוני, כיף חאלק, יא אחי" ומיד החל להעמיס סלטים בשפע, בעודנו בוחרים מהדגים. את תשומת ליבי משכה מנה של דג פילה לברק במוס סלמון, שמחירה 80 ש"ח. המלצר המליץ בחום, או במילים שלו: "אחלה מן אחלה המנה הזו, יא אחונא". כבר עכשיו נגלה לכם שהוא צדק מאוד. זוגתי הייתה הרבה יותר שמרנית ממני, והזמינה דג דניס בגריל, 79 ש"ח.
בעוד הדגים נשלחים מהמקרר לגריל, התחלנו לעבוד על הסלטים. גולדן קורל מציגה עצמה ככזו עם מטבח ים תיכוני אקסקלוסיבי אבל בתכלס זה תיאור מרשים למטבח מזרחי-ערבי שגרתי, ולא שזה לא טוב. תמורת 30 ש"ח לסועד (בכל שלוש המסעדות ברכבל העליון מחייבים עבור הסלטים) קיבלנו הרבה צלוחיות עם הדברים הכי צפויים שיש: חומוס, טחינה, טבולה, מטבוחה, לבנה, תירס, כרוב לבן, כרוב אדום, קישואים, חצילים בכמה סוגים, זיתים, חמוצים, טונה, בקיצור, כל מה שאפשר לצפות במסעדה מזרחית שיודעת ואוהבת לפנק. שום בשורה קולינרית מחד, שום נפילה מאידך גיסא.
בעוד שאנו מנשנשים במרץ, הגיע המלצר וניסה למצוא פינה פנויה בשולחן כדי להביא לנו סלט ירקות, וגם סלט פטוש. לא הביאו לנו פיתות קלויות עם שום ושמן זית, אלא רק פיתות רגילות. היינו חצופים וביקשנו בעצמנו פיתות שכאלו, ואכן קיבלנו, אבל רק שני חצאים. היינו עוד יותר חצופים וביקשנו עוד פיתות קלויות, וגם קיבלנו.
רגע לפני שהתחלנו להרגיש שבעים מהסלטים, הגיעו העיקריות. אם מהסלטים ההתרשמות שלי הייתה שגרתית עד בינונית, הרי שהלברק במוס סלמון הייתה הפתעה גדולה. דג לברק היה ונשאר דג אהוב עליי, זהו דג שהבשר שלו רך, עסיסי וטעים. העובדה ששתי חתיכות הפילה שקיבלתי שחו במוס סלמון עשו את המנה הזו לאחת ממנות הדגים הטובות ביותר שאכלתי. מוס הסלמון היה תחליף מושלם לרוטב, הרבה יותר עשיר ויותר טעים מכל רוטב. בקיצור, מנה מקורית, מעניינת ומעל לכול טעימה בצורה יוצאת מן הכלל. אל מול המנה שלי, הדניס של זוגתי התגמד. היא אומנם טענה שהדג שלה, שהיא רק הוסיפה לו מיץ לימון, טעים לה וטוב לה. אני טעמתי ולא התרשמתי. אולי כי הדג היה טיפה יבש לטעמי, אבל אולי פשוט כי המנה שלי הייתה כל-כך טובה, שכל מנה אחרת מתגמדת מולה.
קפה חזק על חשבון הבית חתם, ארוחה ראויה, לא לפני שזוגתי קינחה את הארוחה בבקבוק קולה. שורה תחתונה, הארוחה עלתה 220 ש"ח כולל הכול, היה לא רע בכלל, המנה שלי הייתה נהדרת, כל השאר היה בסדר. הנוף המרהיב היווה שדרוג של הבילוי, ולמי שיגיע למסעדה בעקבות כתבתי, אני ממליץ: נסו את המוס בלי היסוס.
http://www.yedhaifa.co.il/?51-16
מסעדת גולדן קוראל - רכבל עליון סטלה מאריס
במשך שנים פעלו ברכבל העליון מסעדות שונות זו מזו. בקומה התחתונה פעלה מסעדה סינית, בקומה האמצעית פאב, והמסעדה העליונה עברה כמה גלגולים כשהכיוון בעיקר דגים. בשלב מסוים הפאב נסגר, ובמקומו נפתחה מסעדת קלמאריס שמציעה דגים ובשרים. בהמשך גם שתי המסעדות האחרות העתיקו את הקונספט וכיום פועלות שם שלוש מסעדות עם קונספט זהה – דגים ובשרים בסגנון ים-תיכוני. כל המסעדות הן בבעלות ערבית (מה שאומר מלצר סחבק, שירות חברמני, קפה ובקלאווה על חשבון הבית), בכולן אתה מקבל המון סוגי סלטים ומזאטים בלי הפסקה ועם מילוי חוזר, כולן מציעות את אותו ליין של דגים ובשרים וכולן מציגות עצמן לא כמסעדה מזרחית או ערבית אלא כמסעדת שף ים-תיכונית. אפילו המחירים דומים, שלא לדבר על הנוף המרהיב המשקיף מהחלונות העצומים של כל אחת מהמסעדות. אחרי שכבר ביקרתי בשתי המסעדות האחרות, הגיע תורה של המסעדה התחתונה, גולדן קורל. שוואטינא היא המושקעת והמפוארת מבין שלוש המסעדות, קלמאריס שבקומה האמצעית היא המצליחה והפופולרית ביניהן, ואילו גולדן קורל היא כאילו האחות הפחות מפוארת, אך מציעה את הנוף הכי מרהיב בעיר.
גם מבחינת המלצרים, גולדן קורל יותר עממית. אין כאן מלצרים מעונבים בבגדים מעומלנים. מלצר בג'ינס ונעלי התעמלות הגיע, זרק איזה: "מה המצב יא עיוני, כיף חאלק, יא אחי" ומיד החל להעמיס סלטים בשפע, בעודנו בוחרים מהדגים. את תשומת ליבי משכה מנה של דג פילה לברק במוס סלמון, שמחירה 80 ש"ח. המלצר המליץ בחום, או במילים שלו: "אחלה מן אחלה המנה הזו, יא אחונא". כבר עכשיו נגלה לכם שהוא צדק מאוד. זוגתי הייתה הרבה יותר שמרנית ממני, והזמינה דג דניס בגריל, 79 ש"ח.
בעוד הדגים נשלחים מהמקרר לגריל, התחלנו לעבוד על הסלטים. גולדן קורל מציגה עצמה ככזו עם מטבח ים תיכוני אקסקלוסיבי אבל בתכלס זה תיאור מרשים למטבח מזרחי-ערבי שגרתי, ולא שזה לא טוב. תמורת 30 ש"ח לסועד (בכל שלוש המסעדות ברכבל העליון מחייבים עבור הסלטים) קיבלנו הרבה צלוחיות עם הדברים הכי צפויים שיש: חומוס, טחינה, טבולה, מטבוחה, לבנה, תירס, כרוב לבן, כרוב אדום, קישואים, חצילים בכמה סוגים, זיתים, חמוצים, טונה, בקיצור, כל מה שאפשר לצפות במסעדה מזרחית שיודעת ואוהבת לפנק. שום בשורה קולינרית מחד, שום נפילה מאידך גיסא.
בעוד שאנו מנשנשים במרץ, הגיע המלצר וניסה למצוא פינה פנויה בשולחן כדי להביא לנו סלט ירקות, וגם סלט פטוש. לא הביאו לנו פיתות קלויות עם שום ושמן זית, אלא רק פיתות רגילות. היינו חצופים וביקשנו בעצמנו פיתות שכאלו, ואכן קיבלנו, אבל רק שני חצאים. היינו עוד יותר חצופים וביקשנו עוד פיתות קלויות, וגם קיבלנו.
רגע לפני שהתחלנו להרגיש שבעים מהסלטים, הגיעו העיקריות. אם מהסלטים ההתרשמות שלי הייתה שגרתית עד בינונית, הרי שהלברק במוס סלמון הייתה הפתעה גדולה. דג לברק היה ונשאר דג אהוב עליי, זהו דג שהבשר שלו רך, עסיסי וטעים. העובדה ששתי חתיכות הפילה שקיבלתי שחו במוס סלמון עשו את המנה הזו לאחת ממנות הדגים הטובות ביותר שאכלתי. מוס הסלמון היה תחליף מושלם לרוטב, הרבה יותר עשיר ויותר טעים מכל רוטב. בקיצור, מנה מקורית, מעניינת ומעל לכול טעימה בצורה יוצאת מן הכלל. אל מול המנה שלי, הדניס של זוגתי התגמד. היא אומנם טענה שהדג שלה, שהיא רק הוסיפה לו מיץ לימון, טעים לה וטוב לה. אני טעמתי ולא התרשמתי. אולי כי הדג היה טיפה יבש לטעמי, אבל אולי פשוט כי המנה שלי הייתה כל-כך טובה, שכל מנה אחרת מתגמדת מולה.
קפה חזק על חשבון הבית חתם, ארוחה ראויה, לא לפני שזוגתי קינחה את הארוחה בבקבוק קולה. שורה תחתונה, הארוחה עלתה 220 ש"ח כולל הכול, היה לא רע בכלל, המנה שלי הייתה נהדרת, כל השאר היה בסדר. הנוף המרהיב היווה שדרוג של הבילוי, ולמי שיגיע למסעדה בעקבות כתבתי, אני ממליץ: נסו את המוס בלי היסוס.
כתבה שריגשה אותי
http://www.haaretz.co.il/magazine/dining/1.1704067
הזדהיתי מאוד עם המשפט: "אופה אין לו חג ואין לו מנוחה", הוא מסביר בהשלמה. "בשבילי זה טעם החיים, בגלל זה אני ממשיך גם בגילי. כשאני נכנס למאפייה ומריח את ריח הלחם אני מתחזק ושוכח כל מכאוב, אבל אני מבין אותם. העבודה קשה ולאופה אין חיים מלבד המאפייה".
http://www.haaretz.co.il/magazine/dining/1.1704067
הזדהיתי מאוד עם המשפט: "אופה אין לו חג ואין לו מנוחה", הוא מסביר בהשלמה. "בשבילי זה טעם החיים, בגלל זה אני ממשיך גם בגילי. כשאני נכנס למאפייה ומריח את ריח הלחם אני מתחזק ושוכח כל מכאוב, אבל אני מבין אותם. העבודה קשה ולאופה אין חיים מלבד המאפייה".
הליצנים מחיפה - סמיראמיס חוף הכרמל
שימו לב - מדובר באחד הסניפים הפחות מוצלחים של הרשת.
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4227229,00.html
מסעדת סמיראמיס: בשר מצוין ובקלאווה חינם
סמיראמיס אמנם נמצאת בתחנת דלק, אבל היא מגישה בשר עסיסי, צלוי בדיוק במידה הנכונה, עם שומן נוטף ומענג ודג דניס בשרני, שזקוק רק למיץ לימון כדי שהתענוג יהיה מושלם
ליאור פרי ויורם מארק רייך
פורסם: 13.05.12, 07:30
לאחרונה התחלתי לצאת עם בחורה חמודה בשם הולי. כשלב ראשון בהיכרותנו סיפרתי לה שאני מעדיף דגים על-פני בשר משיקולים אידאולוגיים, בריאותיים ותזונתיים, וככה הדייטים הראשונים שלנו היו במסעדות דגים.
אחרי כמה דייטים, תפסה אותי הולי יום אחד ואמרה: "אני מבינה שדגים זה בריא, מזין, אומגה 3, ויטמין בי 12 וכל זה, אבל תזכור שבערבות טקסס גדלנו על בשר, רצוי עבה, רצוי מדמם".
הבנתי שצריך לקחת את הולי פעם אחת למסעדת בשרים. בחרתי בסמיראמיס, מסעדת בשרים הפועלת במתחם תחנת הדלק פז בחוף הכרמל. בעלי סמיראמיס הפעילו אטליז בשפרעם, בשלב מסוים הם החליטו לפתוח מסעדה, ההצלחה בשפרעם הביאה אותם לפתוח סניפים נוספים והשאר כבר היסטוריה.
כיום סמיראמיס היא רשת מסעדות, עובדה שלא ממש הרשימה את הולי, שכן כשהגענו בשבת אחר-הצהריים למקום היא הזדעקה: "מה זה, אתה לוקח אותי לדייט במסעדה בתחנת דלק?".
כשנכנסנו פנימה הולי קצת נרגעה, שכן למרות המיקום הלא מרשים (אמנם 50 מטר מהים, אבל עם הפנים אל תחנת הדלק והנוף של נווה-דוד) המסעדה עצמה מעוצבת ויפה.
אולי בגלל שהייתה זו שעה מאוחרת בשבת, המלצרים נראו קצת תשושים מהסתערות השבת המסורתית, והשירות היה קצת איטי. ובכל זאת, כאשר מלצר נחמד התחיל להעמיס סלטים על השולחן, התחלנו להבין שבאנו למקום הנכון.
בתפריט באינטרנט כתוב שסלטי הבית כלולים במחיר של הארוחה העיקרית. אני כבר אכלתי בסמיראמיס בעבר, וחויבתי על סלטי הבית, כך שציפיתי שנחויב עליהם, מה שאכן קרה (25 שקל לסועד). הסלטים עצמם היו בסדר גמור, חלקם אף יותר מכך. הולי הזמינה קבב דמשקאי, שנחשבת למנה הכי פופולרית במקום ועולה 68 שקל. אני ביקשתי פילה לוקוס, אולם להפתעתי המלצר סירב. "לא כדאי לך, זה בא מהקפאה".
לא הבנתי מה הרעיון לכלול מנה בתפריט ואחר-כך להזהיר את הסועדים מפני הזמנתה. הודיתי לו על ההגינות והזמנתי דניס בגריל (80 שקל).
סיימנו להזמין, והסתערנו על הסלטים, בעוד המלצר מביא לנו לאפה טרייה שהרגע יצאה מהטאבון. הסלטים היו כל-כך טובים, שזה קיזז את הביקורת על המחירים הקצת יקרים, או על השירות המנומנם. קיבלנו בערך 15 סלטים, אמנם בסגנון המזרחי והשגרתי, אבל טובים. חומוס לא רע, טחינה מצוינת, מטבוחה עם חריפות עדינה, קישואים, כרובית, סלטי כרוב, תירס (מיותר, מיותר), גזר עם פלפל ירוק חריף וחצילים מכמה סוגים. וזו רק ההתחלה.
בעודנו מנשנשים במרץ, הביא המלצר סלט ירקות ערבי קצוץ דק-דק, וגם סלט טבולה טעים, וליתר ביטחון גם סלט פטוש מעולה. כשהלאפה חוסלה קיבלנו אחת נוספת, וכל צלוחית שחוסלה הוחלפה בחדשה, תוך שהמלצר שלא שומר דיסטנס, טופח לי על השכם ושואל "הכול בסדר, יא עיוני?" וגם מביא לנו קנקן מים קרים.
רגע לפני ששבענו מהסלטים, הגיעו העיקריות. הולי קיבלה קבבים מבשר שנקצץ ידנית על הסכין ממש לאחר קבלת ההזמנה. בסמיראמיס דוגלים בשקיפות מלאה, תרתי משמע, לכן קירות המטבח שקופים וניתן לראות את הטבח מכין את הקבב. הדיווח היה שהבשר עסיסי, צלוי בדיוק במידה הנכונה, עם שומן נוטף ומענג, רק התיבול שלו לא היה לרוחה, מה שלא מנע ממנה לאכול את מרבית המנה עד שהשובע שמקורו בסלטים הכריע אותה.
אצלי דג הדניס היה חגיגה. אמנם לא הביאו לי צלחת לעצמות כמתבקש, אבל בשביל מסעדה שלא מתיימרת להתמחות בדגים אלא בבשרים, אפשר להכתיר את הדניס כהצלחה. הדג היה בשרני, בשרו רך ועדין, ולא היה צורך בכלום פרט למיץ לימון כדי שהתענוג יהיה מושלם. לצד הדג קיבלתי הרבה צ'יפס. הולי קצת רטנה שלקח למלצר רבע שעה ושלוש בקשות כדי להביא לה בקבוק קולה, אבל לעומת זאת בסוף הארוחה פינקו אותנו בקפה ובקלאווה על חשבון הבית, מנהג מבורך שלצערנו בחלק מהמסעדות הערביות מתחיל להיעלם.
סך הכל שילמנו 208 שקל עבור ארוחה לא רעה בכלל. לא זול. לולא היינו מחויבים על הסלטים, סמיראמיס היתה יכולה להיות דיל מומלץ ביותר. מצד שני, לולא אותם סלטים שקיבלנו בשפע, הארוחה עצמה לא הייתה כזו מומלצת. רק שהולי כבר הבהירה לי שבדייט הבא הולכים למסעדה רומנטית עם נוף ואווירה, ולא לתחנת דלק.
מסעדת סמיראמיס
מתחם פז, חוף הכרמל, חיפה
שימו לב - מדובר באחד הסניפים הפחות מוצלחים של הרשת.
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4227229,00.html
מסעדת סמיראמיס: בשר מצוין ובקלאווה חינם
סמיראמיס אמנם נמצאת בתחנת דלק, אבל היא מגישה בשר עסיסי, צלוי בדיוק במידה הנכונה, עם שומן נוטף ומענג ודג דניס בשרני, שזקוק רק למיץ לימון כדי שהתענוג יהיה מושלם
ליאור פרי ויורם מארק רייך
פורסם: 13.05.12, 07:30
לאחרונה התחלתי לצאת עם בחורה חמודה בשם הולי. כשלב ראשון בהיכרותנו סיפרתי לה שאני מעדיף דגים על-פני בשר משיקולים אידאולוגיים, בריאותיים ותזונתיים, וככה הדייטים הראשונים שלנו היו במסעדות דגים.
אחרי כמה דייטים, תפסה אותי הולי יום אחד ואמרה: "אני מבינה שדגים זה בריא, מזין, אומגה 3, ויטמין בי 12 וכל זה, אבל תזכור שבערבות טקסס גדלנו על בשר, רצוי עבה, רצוי מדמם".
הבנתי שצריך לקחת את הולי פעם אחת למסעדת בשרים. בחרתי בסמיראמיס, מסעדת בשרים הפועלת במתחם תחנת הדלק פז בחוף הכרמל. בעלי סמיראמיס הפעילו אטליז בשפרעם, בשלב מסוים הם החליטו לפתוח מסעדה, ההצלחה בשפרעם הביאה אותם לפתוח סניפים נוספים והשאר כבר היסטוריה.
כיום סמיראמיס היא רשת מסעדות, עובדה שלא ממש הרשימה את הולי, שכן כשהגענו בשבת אחר-הצהריים למקום היא הזדעקה: "מה זה, אתה לוקח אותי לדייט במסעדה בתחנת דלק?".
כשנכנסנו פנימה הולי קצת נרגעה, שכן למרות המיקום הלא מרשים (אמנם 50 מטר מהים, אבל עם הפנים אל תחנת הדלק והנוף של נווה-דוד) המסעדה עצמה מעוצבת ויפה.
אולי בגלל שהייתה זו שעה מאוחרת בשבת, המלצרים נראו קצת תשושים מהסתערות השבת המסורתית, והשירות היה קצת איטי. ובכל זאת, כאשר מלצר נחמד התחיל להעמיס סלטים על השולחן, התחלנו להבין שבאנו למקום הנכון.
בתפריט באינטרנט כתוב שסלטי הבית כלולים במחיר של הארוחה העיקרית. אני כבר אכלתי בסמיראמיס בעבר, וחויבתי על סלטי הבית, כך שציפיתי שנחויב עליהם, מה שאכן קרה (25 שקל לסועד). הסלטים עצמם היו בסדר גמור, חלקם אף יותר מכך. הולי הזמינה קבב דמשקאי, שנחשבת למנה הכי פופולרית במקום ועולה 68 שקל. אני ביקשתי פילה לוקוס, אולם להפתעתי המלצר סירב. "לא כדאי לך, זה בא מהקפאה".
לא הבנתי מה הרעיון לכלול מנה בתפריט ואחר-כך להזהיר את הסועדים מפני הזמנתה. הודיתי לו על ההגינות והזמנתי דניס בגריל (80 שקל).
סיימנו להזמין, והסתערנו על הסלטים, בעוד המלצר מביא לנו לאפה טרייה שהרגע יצאה מהטאבון. הסלטים היו כל-כך טובים, שזה קיזז את הביקורת על המחירים הקצת יקרים, או על השירות המנומנם. קיבלנו בערך 15 סלטים, אמנם בסגנון המזרחי והשגרתי, אבל טובים. חומוס לא רע, טחינה מצוינת, מטבוחה עם חריפות עדינה, קישואים, כרובית, סלטי כרוב, תירס (מיותר, מיותר), גזר עם פלפל ירוק חריף וחצילים מכמה סוגים. וזו רק ההתחלה.
בעודנו מנשנשים במרץ, הביא המלצר סלט ירקות ערבי קצוץ דק-דק, וגם סלט טבולה טעים, וליתר ביטחון גם סלט פטוש מעולה. כשהלאפה חוסלה קיבלנו אחת נוספת, וכל צלוחית שחוסלה הוחלפה בחדשה, תוך שהמלצר שלא שומר דיסטנס, טופח לי על השכם ושואל "הכול בסדר, יא עיוני?" וגם מביא לנו קנקן מים קרים.
רגע לפני ששבענו מהסלטים, הגיעו העיקריות. הולי קיבלה קבבים מבשר שנקצץ ידנית על הסכין ממש לאחר קבלת ההזמנה. בסמיראמיס דוגלים בשקיפות מלאה, תרתי משמע, לכן קירות המטבח שקופים וניתן לראות את הטבח מכין את הקבב. הדיווח היה שהבשר עסיסי, צלוי בדיוק במידה הנכונה, עם שומן נוטף ומענג, רק התיבול שלו לא היה לרוחה, מה שלא מנע ממנה לאכול את מרבית המנה עד שהשובע שמקורו בסלטים הכריע אותה.
אצלי דג הדניס היה חגיגה. אמנם לא הביאו לי צלחת לעצמות כמתבקש, אבל בשביל מסעדה שלא מתיימרת להתמחות בדגים אלא בבשרים, אפשר להכתיר את הדניס כהצלחה. הדג היה בשרני, בשרו רך ועדין, ולא היה צורך בכלום פרט למיץ לימון כדי שהתענוג יהיה מושלם. לצד הדג קיבלתי הרבה צ'יפס. הולי קצת רטנה שלקח למלצר רבע שעה ושלוש בקשות כדי להביא לה בקבוק קולה, אבל לעומת זאת בסוף הארוחה פינקו אותנו בקפה ובקלאווה על חשבון הבית, מנהג מבורך שלצערנו בחלק מהמסעדות הערביות מתחיל להיעלם.
סך הכל שילמנו 208 שקל עבור ארוחה לא רעה בכלל. לא זול. לולא היינו מחויבים על הסלטים, סמיראמיס היתה יכולה להיות דיל מומלץ ביותר. מצד שני, לולא אותם סלטים שקיבלנו בשפע, הארוחה עצמה לא הייתה כזו מומלצת. רק שהולי כבר הבהירה לי שבדייט הבא הולכים למסעדה רומנטית עם נוף ואווירה, ולא לתחנת דלק.
מסעדת סמיראמיס
מתחם פז, חוף הכרמל, חיפה
הליצנים מחיפה - חיפושית בקפה - דניה
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4223537,00.html
חיפושית בקפה: פיצה טעימה בטירוף וסלמון נהדר
בסניף של חיפושית בקפה בשכונת דניה בחיפה לא תמצאו את האווירה השכונתית של הסניפים האחרים. כן תמצאו שם אוכל טעים במחירים סבירים. אנחנו אכלנו - ונהנינו
יורם מארק רייך וליאור פרי
פורסם: 06.05.12, 07:33
לפני 12 שנה בערך נפתח בית קפה סטודנטיאלי שכונתי בנווה-שאנן, חיפושית בקפה שמו. המיקום, המחירים הזולים והאוכל הפשוט (בעיקר כריכים וסלטים) הפכו את החיפושית לפופולרית במיוחד בקרב ציבור הסטודנטים. בימיה הראשונים של החיפושית, הגענו לשם – שותפי למדור יורם מארק-רייך ואנוכי – ושנינו נהנינו מבירה זולה, סלט גדול וסטודנטיות יפות. השנים עברו, והקפה הקטן הפך לרשת סולידית שכוללת סניפים בדניה, בטבעון ובעבר גם בציר מוריה.
טעונים בזיכרונות יפים מהעבר, הגענו אל הסניף הדנייתי, שנפתח זה לא מכבר. הזמנים אכן השתנו, והפעם התלווה אלינו בני אדם בן החמש וחצי. האמת, שום דבר לא הזכיר לי את החיפושית של פעם. לא סטודנטיות, לא אוכל זול ולא אווירה שכונתית. שהרי דניה היא דניה. שכונה מסוג אחר.
הבעלים ששמע את שיחתנו הנוסטלגית הסביר שכאשר הוא פתח את סניף דניה, הוא הבין שעליו להתאים עצמו לשכונה, ולא לצפות שהשכונה תתאים עצמה אליו. מה גם שעם השנים השתדרג ללא היכר האוכל המוגש ברשת.
היה זה ערב חם, אך זה לא מנע ממני ומהרייך להזמין את מרק היום, שבאותו היום היה ברוקולי. המחיר דווקא התאים לגרסה הסטודנטיאלית הזולה, 15 שקל לקערה של מרק טעים וגם בריא. לצד המרק קיבלנו כמה לחמים טעימים להפליא מתוצרת בית, שטרפנו בהתלהבות, חרף האזהרות שהזהרנו עצמנו לא להתמלא מהלחם.
אדם הזמין פיצה אישית (44 שקל) ואני שידעתי שהילד לא יצליח להתמודד איתה, גם לא עם חצי, כבר הבנתי שנגזר עליי לאכול את החצי השני, לכן הסתפקתי בהזמנת סלט. התפריט הגדיר אותו כסלט חצי ערבי חצי יווני (52 שקל למנה שכוללת סלסלת לחמי הבית). הרייך הזמין פילה סלמון טרי צלוי על הגריל (62 שקל).
אדם לא הצליח להמתין באיפוק לפיצה, והשתלט מיד על המרק של הרייך. הרייך התלהב פחות ממני ממרק הברוקולי, אך זה לא מנע ממנו להגן בעוז על הקערה שלו. לבסוף הוא נכנע, תוך שהוא משנה את שמו של אדם לפרא-אדם.
הגיעה הפיצה של אדם. היא דמתה יותר לפאי, עם שוליים מוגבהים לקלוט את תכולתה. הילד התנפל על החצי עם הזיתים, ואני גנבתי לו מהצלחת את המשולשים שהכילו בולגרית ובצל. למרבה ההפתעה, גילינו שבחיפושית לא מחייבים על התוספות. הפיצה כאמור נראתה מוזר, אבל טעימה. כל-כך טעימה שאדם אכל שני משולשים מתוך השישה, הישג לא רע לילד שכבר טרף מרק והמון לחם.
סלט החצי-חצי שלי היה שילוב מוזר אבל מוצלח, למרות שמתוך הרגל מגונה שפכתי עליו כמה סוגי רטבים (אלף האיים, ויניגרט ועוד). "קח, תטעם, קח עוד!" הצעתי לרייך שעדיין המתין למנה שלו. הרייך לא הבין למה אני נדיב ומציע לו עוד ועוד מהסלט שלי, אבל לא התלונן, ושלח שוב ושוב את מזלגו לצלחת שלי.
רק כאשר הגיע הסלמון שלו, הוא הבין את מזימתי, כאשר דרשתי שיעביר בתמורה לנדיבותי חצי מהדג שלו לצלחת שלי. מבחינתו זה היה דיל גרוע, בעיקר בגלל שבמילא הגישו קצת סלט לצד הדג. הסלמון של הרייך היה מרוח בחמאת לימון והתגלה כטעים ביותר, ואין פלא שהוא נלחם עליו בעוז. לצד הסלמון הוגשו קוביות בטטה שאני ואדם חיסלנו בתיאבון רב למגינת ליבו של הרייך המתוסכל. אבל, אל דאגה. הרייך אף פעם לא יוצא פראייר. הוא זכר שהמלצר סיפר שיש היום מנת ספיישל שלא מופיעה בתפריט: כבד עוף ברוטב יין אדום ופירות יער, שמוגש עם פירה, בצל ופטריות. הוא לא חשב פעמיים והזמין את המנה בתרועת ניצחון. למה ניצחון? כי אני הפכתי בחודשים האחרונים לצמחוני, ואדם כבר היה שבע לחלוטין.
צוחק מי שצוחק אחרון, רטן הרייך מתחת לשפמו, והתנפל על הר הפירה ושפע הכבדים. אי-אפשר היה לטעות במידת ההנאה שלו מהמנה הנדיבה שהוגשה.
לאורך הארוחה שתינו הרבה מי ברז קרים. גם מתוך רצון שלנו לחסוך מעט, גם מתוך אידאולוגיה, וגם משום שיש הטוענים שאין הבדל בין מים מינרלים למי ברז, בעוד שאני טוען שדווקא יש הבדל – מי ברז בריאים יותר. משום מה לא הגישו לנו לשולחן את המים בקנקן, ובשלב מסוים כבר לא היה לי נעים לבקש עוד כוס מים, אז הזמנתי בקבוק סודה.
הגיע שלב הקינוח. אדם דרש פאי תפוחים עם גלידה וקצפת, ואני שיכנעתי את רייך לחלוק איתו את המנה העצומה. זו הייתה טעות, כי ברגע שנעץ הרייך את מזלגו בפאי, מיד החל אדם לצרוח ולצווח שזה הקינוח שלו, ובתור מחאה סירב לגעת במנה. אתם בטח מנחשים את ההמשך: הרייך זלל בעצמו את הקינוח, ואני נאלצתי להזמין לאדם מנה אחרת.
סיכום הארוחה היה חיובי ביותר. אוכל טעים, מקורי ומפתיע, מחירים לא זולים אבל גם לא בשמיים, ובסך הכל התברר שגם בדניה הסטייליסטית אפשר למצוא מקום נחמד וסימפטי לאכול בו.
חיפושית בקפה
מרכז מסחרי דניה ב', חיפה
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4223537,00.html
חיפושית בקפה: פיצה טעימה בטירוף וסלמון נהדר
בסניף של חיפושית בקפה בשכונת דניה בחיפה לא תמצאו את האווירה השכונתית של הסניפים האחרים. כן תמצאו שם אוכל טעים במחירים סבירים. אנחנו אכלנו - ונהנינו
יורם מארק רייך וליאור פרי
פורסם: 06.05.12, 07:33
לפני 12 שנה בערך נפתח בית קפה סטודנטיאלי שכונתי בנווה-שאנן, חיפושית בקפה שמו. המיקום, המחירים הזולים והאוכל הפשוט (בעיקר כריכים וסלטים) הפכו את החיפושית לפופולרית במיוחד בקרב ציבור הסטודנטים. בימיה הראשונים של החיפושית, הגענו לשם – שותפי למדור יורם מארק-רייך ואנוכי – ושנינו נהנינו מבירה זולה, סלט גדול וסטודנטיות יפות. השנים עברו, והקפה הקטן הפך לרשת סולידית שכוללת סניפים בדניה, בטבעון ובעבר גם בציר מוריה.
טעונים בזיכרונות יפים מהעבר, הגענו אל הסניף הדנייתי, שנפתח זה לא מכבר. הזמנים אכן השתנו, והפעם התלווה אלינו בני אדם בן החמש וחצי. האמת, שום דבר לא הזכיר לי את החיפושית של פעם. לא סטודנטיות, לא אוכל זול ולא אווירה שכונתית. שהרי דניה היא דניה. שכונה מסוג אחר.
הבעלים ששמע את שיחתנו הנוסטלגית הסביר שכאשר הוא פתח את סניף דניה, הוא הבין שעליו להתאים עצמו לשכונה, ולא לצפות שהשכונה תתאים עצמה אליו. מה גם שעם השנים השתדרג ללא היכר האוכל המוגש ברשת.
היה זה ערב חם, אך זה לא מנע ממני ומהרייך להזמין את מרק היום, שבאותו היום היה ברוקולי. המחיר דווקא התאים לגרסה הסטודנטיאלית הזולה, 15 שקל לקערה של מרק טעים וגם בריא. לצד המרק קיבלנו כמה לחמים טעימים להפליא מתוצרת בית, שטרפנו בהתלהבות, חרף האזהרות שהזהרנו עצמנו לא להתמלא מהלחם.
אדם הזמין פיצה אישית (44 שקל) ואני שידעתי שהילד לא יצליח להתמודד איתה, גם לא עם חצי, כבר הבנתי שנגזר עליי לאכול את החצי השני, לכן הסתפקתי בהזמנת סלט. התפריט הגדיר אותו כסלט חצי ערבי חצי יווני (52 שקל למנה שכוללת סלסלת לחמי הבית). הרייך הזמין פילה סלמון טרי צלוי על הגריל (62 שקל).
אדם לא הצליח להמתין באיפוק לפיצה, והשתלט מיד על המרק של הרייך. הרייך התלהב פחות ממני ממרק הברוקולי, אך זה לא מנע ממנו להגן בעוז על הקערה שלו. לבסוף הוא נכנע, תוך שהוא משנה את שמו של אדם לפרא-אדם.
הגיעה הפיצה של אדם. היא דמתה יותר לפאי, עם שוליים מוגבהים לקלוט את תכולתה. הילד התנפל על החצי עם הזיתים, ואני גנבתי לו מהצלחת את המשולשים שהכילו בולגרית ובצל. למרבה ההפתעה, גילינו שבחיפושית לא מחייבים על התוספות. הפיצה כאמור נראתה מוזר, אבל טעימה. כל-כך טעימה שאדם אכל שני משולשים מתוך השישה, הישג לא רע לילד שכבר טרף מרק והמון לחם.
סלט החצי-חצי שלי היה שילוב מוזר אבל מוצלח, למרות שמתוך הרגל מגונה שפכתי עליו כמה סוגי רטבים (אלף האיים, ויניגרט ועוד). "קח, תטעם, קח עוד!" הצעתי לרייך שעדיין המתין למנה שלו. הרייך לא הבין למה אני נדיב ומציע לו עוד ועוד מהסלט שלי, אבל לא התלונן, ושלח שוב ושוב את מזלגו לצלחת שלי.
רק כאשר הגיע הסלמון שלו, הוא הבין את מזימתי, כאשר דרשתי שיעביר בתמורה לנדיבותי חצי מהדג שלו לצלחת שלי. מבחינתו זה היה דיל גרוע, בעיקר בגלל שבמילא הגישו קצת סלט לצד הדג. הסלמון של הרייך היה מרוח בחמאת לימון והתגלה כטעים ביותר, ואין פלא שהוא נלחם עליו בעוז. לצד הסלמון הוגשו קוביות בטטה שאני ואדם חיסלנו בתיאבון רב למגינת ליבו של הרייך המתוסכל. אבל, אל דאגה. הרייך אף פעם לא יוצא פראייר. הוא זכר שהמלצר סיפר שיש היום מנת ספיישל שלא מופיעה בתפריט: כבד עוף ברוטב יין אדום ופירות יער, שמוגש עם פירה, בצל ופטריות. הוא לא חשב פעמיים והזמין את המנה בתרועת ניצחון. למה ניצחון? כי אני הפכתי בחודשים האחרונים לצמחוני, ואדם כבר היה שבע לחלוטין.
צוחק מי שצוחק אחרון, רטן הרייך מתחת לשפמו, והתנפל על הר הפירה ושפע הכבדים. אי-אפשר היה לטעות במידת ההנאה שלו מהמנה הנדיבה שהוגשה.
לאורך הארוחה שתינו הרבה מי ברז קרים. גם מתוך רצון שלנו לחסוך מעט, גם מתוך אידאולוגיה, וגם משום שיש הטוענים שאין הבדל בין מים מינרלים למי ברז, בעוד שאני טוען שדווקא יש הבדל – מי ברז בריאים יותר. משום מה לא הגישו לנו לשולחן את המים בקנקן, ובשלב מסוים כבר לא היה לי נעים לבקש עוד כוס מים, אז הזמנתי בקבוק סודה.
הגיע שלב הקינוח. אדם דרש פאי תפוחים עם גלידה וקצפת, ואני שיכנעתי את רייך לחלוק איתו את המנה העצומה. זו הייתה טעות, כי ברגע שנעץ הרייך את מזלגו בפאי, מיד החל אדם לצרוח ולצווח שזה הקינוח שלו, ובתור מחאה סירב לגעת במנה. אתם בטח מנחשים את ההמשך: הרייך זלל בעצמו את הקינוח, ואני נאלצתי להזמין לאדם מנה אחרת.
סיכום הארוחה היה חיובי ביותר. אוכל טעים, מקורי ומפתיע, מחירים לא זולים אבל גם לא בשמיים, ובסך הכל התברר שגם בדניה הסטייליסטית אפשר למצוא מקום נחמד וסימפטי לאכול בו.
חיפושית בקפה
מרכז מסחרי דניה ב', חיפה
הליצנים מחיפה - מכסחים את יוטבתה בעיר
תארו לעצמכם כמה גרוע המקום צריך להיות כדי לקבל ביקורת קוטלת מהם
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4196998,00.html
מסעדת יטבתה - שירות רע ושקשוקה איומה
ארוחת הבוקר הזוגית ספיישל של מסעדת יטבתה התגלתה כמאכזבת ביותר. הסלטים היו לא טעימים בעליל, לשקשוקה היה טעם של קטשופ עם ביצה באמצע ואת הפנקייק שכחו להגיש לנו. מזל שהמוזלי והקפה הצילו מעט את מצב הרוח
ליאור פרי ויורם מארק רייך
פורסם: 04.03.12, 07:48
בוקר שישי סוער, הים גועש, רוחות חזקות, והתחשק לי ארוחת בוקר מפנקת ליד הים. החלטנו לרדת למסעדת יטבתה. הגענו, ולהפתעתנו גילינו שבאותו בוקר נערכת תחרות גלישה בחוף, ובעלי המסעדה השכירו את המבנה למארגני התחרות. אומנם המסעדה הייתה פתוחה, אבל במקום המיית גלים, היה במסעדה רעש בלתי פוסק של רמקול שדיווח על תוצאות, וחובבי גלישה עולצים.
לפחות נתפנק בארוחת בוקר מפוארת, התנחמנו. הזמנו ארוחת בוקר זוגית ספיישל, שזה על-פי התפריט ארוחת בוקר עשירה במיוחד, עם ביצים, סלט טונה או סלט יווני, גבינות, לחם עם מטבלים, חצי ליטר מיץ טבעי, שתייה חמה, מוזלי ופנקייקס, והכול ב-89 שקל. נשמע מבטיח, בפועל היה רחוק מלקיים.
אני הזמנתי שקשוקה, וביקשתי שתהיה חריפה במיוחד. חברי הזמין חביתת ירק והתפלא לשמוע שעל תוספת ירק לחביתה גובים עוד שקל וחצי. זה נשמע קצת קטנוני. שתייה הזמנתי משפע המיצים הטבעיים תפוח עם תמר, וחברי הזמין מלון עם אננס, שנינו הזמנו גם קפה הפוך.
המלצרית שאלה אם נרצה את הקפה לפני או אחרי הארוחה, אז אמרנו שלפני. חבל שלמרות האמור לעיל לא קיבלנו את הקפה לפני הארוחה, ולמעשה גם לא במהלכה.
משלב זה החל רצף של תקלות ואכזבות עם מעט הבלחות מוצלחות באמצע. בעל הבית השכיר את המקום להמוני גולשים רועשים, אבל לא דאג למספיק מלצריות, ובערך שתי מלצריות חסרות אונים ניסו להתמודד עם ההמון שנכח במקום. אגב, טיפ קטן למלצריות, גם אם אתן מיואשות, שבוזות ותשושות, נסו לחייך ולא להראות את זה ללקוח. זה מאוד מבאס לקוח כשהוא פונה ואומר שהוא לא קיבל את השתייה שהזמין, ואת נאנחת לו בייאוש בפנים, אבל על כך עוד בהמשך.
כאשר המלצרית החלה להביא לנו את האוכל עצמו, התברר משום מה שביטבתה לא הבינו שארוחת בוקר היא לא ארוחת טעימות. בארוחת טעימות אתה מקבל מנה אחר מנה. בארוחת בוקר אתה אמור לקבל את כל הארוחה, אולי פרט לקינוח, ביחד. אז קודם כל קיבלנו סלט. רק סלט. חברי קיבל סלט יווני מאכזב. אומנם היו ירקות חתוכים, הייתה גבינת פטה מגורדת אבל הסלט היה תפל למדי. לא כזה ששמן זית משובח, מיץ לימון ותיבול נכון יהפכו לחגיגה אמיתית. סתם סלט ירקות בינוני.
על סלט הטונה שלי אפשר לומר בדיוק אותו דבר, פרט לעובדה שבמקום גבינה היתה על הירקות טונה. ניסינו לשדרג את הסלט על-ידי הוספת רוטב ויניגרט שהיה לא מוצלח, ורוטב אלף האיים שהיה עוד יותר לא מוצלח, סמיך מדי, תפל מדי. לקראת סוף אכילת הסלט קיבלנו את הלחם והמטבלים, שהיו אמורים להיות מוגשים עם הסלט, אם לא לפניו. שתי לחמניות, אחת חומה אחת לבנה. הלחם היה בסדר, לא מעבר לכך, מטבל הפסטו היה טעים, הטחינה הייתה גרועה במיוחד. דלילה מדי, תפלה מדי, קיבלנו גם צלוחית ריבה, אבל לא היה לנו חשק אפילו לטעום אותה.
רק אחרי שסיימנו את הסלט הגיעו הביצים והגבינות. (קפה ושתייה קרה עדין לא קיבלנו!).
השקשוקה שלי הייתה אכזבה מוחלטת. ביקשתי אותה חריפה מאוד, קיבלתי אותה מתקתקה, וחסרת כל חריפות, כזו שנתנה לי תחושה שאני אוכל קטשופ עם ביצה באמצע. ניסיונות להוסיף מלח או פלפל שחור לא הצליחו לשדרג את הטעם. חברי דווקא דיווח שחביתת הירק שלו בסדר גמור.
עם קצת גבינות סבירות איכשהו הסתדרנו. הבעיה הייתה שהיינו צמאים, הארוחה הייתה לקראת
סופה, וטרם קיבלנו לא מיץ טבעי ולא קפה. המלצרית נראתה תשושה וקורסת וממש לא היה לנו נעים להפריע לה, אבל בסוף נאלצנו לפנות אליה בנדון. היא נעצה בנו מבט מיואש, התנצלה, והביאה את המיצים הטבעיים. את הקפה (זה שהיא עצמה שאלה אם נרצה אותו לפני האוכל) עדיין לא קיבלנו. המיצים אגב היו מעולים, והיוו סוג של נקודת אור בכישלון הכללי.
בשלב זה הכריזה של התחרות כבר עשתה לנו קריזה. הרעש היה בלתי נסבל, אז ביקשנו מהמלצרית שאת הקפה, המוזלי והפנקייק שעוד מגיעים לנו, תארוז בטייק אווי רק שתביא לנו חשבון. היא נתנה בנו עוד מבט עייף ומעורר רחמים, ואני באמת לא מקנא בה.
אנחנו בורחים לשתות את הקפה במכונית, מול הים, עם מוזיקה חרישית ענוגה, והיא תקועה עם תחרות גלישה על הראש ועומס עבודה בלתי נסבל לעוד כמה שעות. אחרי המתנה לא קצרה קיבלנו קפה ומוזלי בטייק אווי. משום מה את הפנקייקס שכחו. ויתרנו, לקחנו את החבילה וברחנו למכונית, שם דווקא התענגנו על קפה מצוין ומוזלי שהתגלה כסלט פירות טעים עם יוגורט וגרנולה.
במכונית, מול הים, עם מוזיקה ובלי רעש של גולשים, חתמנו את הארוחה.
מסעדת יוטבתה
רכבל תחתון, בת-גלים, חיפה
תארו לעצמכם כמה גרוע המקום צריך להיות כדי לקבל ביקורת קוטלת מהם
http://www.mynet.co.il/articles/0,7340,L-4196998,00.html
מסעדת יטבתה - שירות רע ושקשוקה איומה
ארוחת הבוקר הזוגית ספיישל של מסעדת יטבתה התגלתה כמאכזבת ביותר. הסלטים היו לא טעימים בעליל, לשקשוקה היה טעם של קטשופ עם ביצה באמצע ואת הפנקייק שכחו להגיש לנו. מזל שהמוזלי והקפה הצילו מעט את מצב הרוח
ליאור פרי ויורם מארק רייך
פורסם: 04.03.12, 07:48
בוקר שישי סוער, הים גועש, רוחות חזקות, והתחשק לי ארוחת בוקר מפנקת ליד הים. החלטנו לרדת למסעדת יטבתה. הגענו, ולהפתעתנו גילינו שבאותו בוקר נערכת תחרות גלישה בחוף, ובעלי המסעדה השכירו את המבנה למארגני התחרות. אומנם המסעדה הייתה פתוחה, אבל במקום המיית גלים, היה במסעדה רעש בלתי פוסק של רמקול שדיווח על תוצאות, וחובבי גלישה עולצים.
לפחות נתפנק בארוחת בוקר מפוארת, התנחמנו. הזמנו ארוחת בוקר זוגית ספיישל, שזה על-פי התפריט ארוחת בוקר עשירה במיוחד, עם ביצים, סלט טונה או סלט יווני, גבינות, לחם עם מטבלים, חצי ליטר מיץ טבעי, שתייה חמה, מוזלי ופנקייקס, והכול ב-89 שקל. נשמע מבטיח, בפועל היה רחוק מלקיים.
אני הזמנתי שקשוקה, וביקשתי שתהיה חריפה במיוחד. חברי הזמין חביתת ירק והתפלא לשמוע שעל תוספת ירק לחביתה גובים עוד שקל וחצי. זה נשמע קצת קטנוני. שתייה הזמנתי משפע המיצים הטבעיים תפוח עם תמר, וחברי הזמין מלון עם אננס, שנינו הזמנו גם קפה הפוך.
המלצרית שאלה אם נרצה את הקפה לפני או אחרי הארוחה, אז אמרנו שלפני. חבל שלמרות האמור לעיל לא קיבלנו את הקפה לפני הארוחה, ולמעשה גם לא במהלכה.
משלב זה החל רצף של תקלות ואכזבות עם מעט הבלחות מוצלחות באמצע. בעל הבית השכיר את המקום להמוני גולשים רועשים, אבל לא דאג למספיק מלצריות, ובערך שתי מלצריות חסרות אונים ניסו להתמודד עם ההמון שנכח במקום. אגב, טיפ קטן למלצריות, גם אם אתן מיואשות, שבוזות ותשושות, נסו לחייך ולא להראות את זה ללקוח. זה מאוד מבאס לקוח כשהוא פונה ואומר שהוא לא קיבל את השתייה שהזמין, ואת נאנחת לו בייאוש בפנים, אבל על כך עוד בהמשך.
כאשר המלצרית החלה להביא לנו את האוכל עצמו, התברר משום מה שביטבתה לא הבינו שארוחת בוקר היא לא ארוחת טעימות. בארוחת טעימות אתה מקבל מנה אחר מנה. בארוחת בוקר אתה אמור לקבל את כל הארוחה, אולי פרט לקינוח, ביחד. אז קודם כל קיבלנו סלט. רק סלט. חברי קיבל סלט יווני מאכזב. אומנם היו ירקות חתוכים, הייתה גבינת פטה מגורדת אבל הסלט היה תפל למדי. לא כזה ששמן זית משובח, מיץ לימון ותיבול נכון יהפכו לחגיגה אמיתית. סתם סלט ירקות בינוני.
על סלט הטונה שלי אפשר לומר בדיוק אותו דבר, פרט לעובדה שבמקום גבינה היתה על הירקות טונה. ניסינו לשדרג את הסלט על-ידי הוספת רוטב ויניגרט שהיה לא מוצלח, ורוטב אלף האיים שהיה עוד יותר לא מוצלח, סמיך מדי, תפל מדי. לקראת סוף אכילת הסלט קיבלנו את הלחם והמטבלים, שהיו אמורים להיות מוגשים עם הסלט, אם לא לפניו. שתי לחמניות, אחת חומה אחת לבנה. הלחם היה בסדר, לא מעבר לכך, מטבל הפסטו היה טעים, הטחינה הייתה גרועה במיוחד. דלילה מדי, תפלה מדי, קיבלנו גם צלוחית ריבה, אבל לא היה לנו חשק אפילו לטעום אותה.
רק אחרי שסיימנו את הסלט הגיעו הביצים והגבינות. (קפה ושתייה קרה עדין לא קיבלנו!).
השקשוקה שלי הייתה אכזבה מוחלטת. ביקשתי אותה חריפה מאוד, קיבלתי אותה מתקתקה, וחסרת כל חריפות, כזו שנתנה לי תחושה שאני אוכל קטשופ עם ביצה באמצע. ניסיונות להוסיף מלח או פלפל שחור לא הצליחו לשדרג את הטעם. חברי דווקא דיווח שחביתת הירק שלו בסדר גמור.
עם קצת גבינות סבירות איכשהו הסתדרנו. הבעיה הייתה שהיינו צמאים, הארוחה הייתה לקראת
סופה, וטרם קיבלנו לא מיץ טבעי ולא קפה. המלצרית נראתה תשושה וקורסת וממש לא היה לנו נעים להפריע לה, אבל בסוף נאלצנו לפנות אליה בנדון. היא נעצה בנו מבט מיואש, התנצלה, והביאה את המיצים הטבעיים. את הקפה (זה שהיא עצמה שאלה אם נרצה אותו לפני האוכל) עדיין לא קיבלנו. המיצים אגב היו מעולים, והיוו סוג של נקודת אור בכישלון הכללי.
בשלב זה הכריזה של התחרות כבר עשתה לנו קריזה. הרעש היה בלתי נסבל, אז ביקשנו מהמלצרית שאת הקפה, המוזלי והפנקייק שעוד מגיעים לנו, תארוז בטייק אווי רק שתביא לנו חשבון. היא נתנה בנו עוד מבט עייף ומעורר רחמים, ואני באמת לא מקנא בה.
אנחנו בורחים לשתות את הקפה במכונית, מול הים, עם מוזיקה חרישית ענוגה, והיא תקועה עם תחרות גלישה על הראש ועומס עבודה בלתי נסבל לעוד כמה שעות. אחרי המתנה לא קצרה קיבלנו קפה ומוזלי בטייק אווי. משום מה את הפנקייקס שכחו. ויתרנו, לקחנו את החבילה וברחנו למכונית, שם דווקא התענגנו על קפה מצוין ומוזלי שהתגלה כסלט פירות טעים עם יוגורט וגרנולה.
במכונית, מול הים, עם מוזיקה ובלי רעש של גולשים, חתמנו את הארוחה.
מסעדת יוטבתה
רכבל תחתון, בת-גלים, חיפה
תאור מדוייק של המקום, משונה מאוד איך הם
מצליחים לשרוד זמן רב עם אותם מאפיינים.
בזמנו היו להם קופונים והגעתי למסקנה שאפילו בחצי מחיר , התמורה אינה ראויה - הן בהיבט הקולינארי והן מבחינת רמת השרות.
כנראה שבחיפה הכל אפשרי.......ואולי בגלל המיקום המיוחד הם מצליחים לראות לקוחות.
מצליחים לשרוד זמן רב עם אותם מאפיינים.
בזמנו היו להם קופונים והגעתי למסקנה שאפילו בחצי מחיר , התמורה אינה ראויה - הן בהיבט הקולינארי והן מבחינת רמת השרות.
כנראה שבחיפה הכל אפשרי.......ואולי בגלל המיקום המיוחד הם מצליחים לראות לקוחות.
passioneta
New member
הרשת רשת גרועה עם סניפים במיקומים מצויינים
אבל ניהול כושל גם במטבח וגם בחזית.
אבל ניהול כושל גם במטבח וגם בחזית.
יעל רייף - א. בוקר - בנסיך הקטן - ת"א
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,381,209,67987,.aspx
הדיל: את הנסיך הקטן הכרנו וחיבבנו עוד בתקופה בה היה שכן נאמן של קפה הבית שלנו, סוניה געצל שפירא. פעם היינו יושבים בו, מזמינים טוסט עם תוספות משתנות ומעלעלים באחד ממאות הספרים שאיכלסו את הספריות בחדרים השונים, ופעם אצל סוניה השכנה. יום אחד בית הקפה החמוד והנסיכי נסגר ואנחנו המשכנו בחיינו בלית ברירה, מצרים על העניין. אבל אז, אחרי זמן מה הוא נפתח מחדש בנחלת בנימין 18, ממש על המדרחוב, אך חבוי לו בצנעה בתוך בניין.
אחרי אי אילו שיטוטים הלוך ושוב במדרחוב, הצלחנו לבסוף לאתר את האבדה. או אז, בפתח הבניין העתיק נגלו בפנינו מדרגות טורקיז מלכותיות המובילות לביתו החדש של הנסיך, ומעליהן נברשת אלגנטית, עתיקה ומרשימה. בהמשך, בקומה השנייה מעבר לדלת העץ העתיקה, גילינו לשמחתנו הרבה ישום מדוייק של המשפט "מאחורי כל הדברים הנראים לעין, יש דבר מה גדול יותר; כל דבר הינו נתיב, שער או חלון הנפתח אל משהו אחר", כמאמר הנסיך הקטן.
במקום החמוד הזה האוחז בתפריט הרצתי וגולמי עדיין, מוגשת ארוחת בוקר יחידה. מחירה 38 שקלים והיא כוללת שתי ביצים לבחירה עם המלצה מובהקת לחביתת פטרוזיליה, ממרחים, סלט ולחם. היא גם זו שנדגמה.
יותר ממה שנראה לעין. הנסיך הקטן (צילום: יעל רייף)
השעה: ארוחת הבוקר מוגשת במהלך כל שעות פעילות המקום.
החברה: התחושה הראשונה שעולה כשנכנסים למקום היא משהו בגדר "וואו, איזה ענק המקום הזה". ואז, בהמשך ישיר, מתחילים לשוטט בין החלל הפנימי עתיר הספות, השולחנות וכל אופציית ישיבה אפשרית, כשמסביב, בכל חלקה טובה, מפוזרות ספריות ובתוכן ספרים רבים מכל ועל כל דת, גזע ומין. בימים שנעים בחוץ והשמש רחומה, האופציה הכיפית ביותר היא המרפסת הרחבה שחלקה הקטן מוצל, אך רובה חשופה לשמיים ומשקיפה על המדרחוב ובנייני העיר הוותיקים.
מצד אחד ישנו משהו נעים בגיבוב רהיטי הווינטג' שמאכלסים את המקום, אך חלקם, בייחוד הכיסאות - מתוקף היותם ישנים, עלולים ליצור תחושת הסתכנות קלה על טהרת "הנה עוד רגע קט אנו מתפרקים תחת ישבניכם" בעת הישיבה. הקהל, כאופיו של המקום, מגובב ואקלקטי גם כן. בזמן ביקורנו נצפו אמא, בת ונכדה ששיחקו יחדיו במרפסת. בפנים פוזרו לא מעט לפטופיסטים ולצידם סטודנטים שקדניים.
השתייה: כדי להרטיב ולרענן את הגרון התלבטנו בין מיץ תפוזים ללימונענע גרוסה, שניהם נסחטים במקום. בחרנו באופציה האחרונה (16 שקלים) שהגיעה בכוס נדיבת מידות וקושטה בעלי נענע פריכים, אך היתה גדושה מדי בכמויות עתק של נענע ולא מספיק מתוקה. מי סוכר שיפרו מיידית את העניין ואיזנו את הטעמים.
להתיישב בזהירות. הנסיך הקטן (צילום: יעל רייף)
הקפה: ספל קפה הפוך גדול (14 שקלים) של Fresco עבר בהצלחה את מבחן הקצפת החלב והטמפרטורה, אך היה עדין ומוקתי כמעט בטעמו. לא משקה שיסייע לכם לפתוח את הבוקר בשוט קופאיני מעורר, אלא כזה שיעשה זאת בעדינות רכה.
הלחם: כל אחד מהסועדים קיבל קרש עץ עגול מזן הפיצריות, ועליו ג'בטה גדולה וחמה החתוכה לפרוסות שיקלו על מלאכת פירוקה. למרות שמדובר בג'בטה בנאלית המזוהה עם מיטב סנדיביצ'יות עירנו, משהו בבצק הלבן האוורירי, ובחימום שהפך את הקרום לשחום ופריך, סיפקו תוצאה נעימה וטעימה.
הממרחים: כאן דווקא ציפינו ליותר. שתי כוסות צ'ייסר רחבות הגיעו לשולחן. באחת חמאה ובשניה גבינת שמנת עדינה המעוטרת בקודקודה בשמן זית ובזעתר ששידרג את טעמה. בצלחת המרכזית, ליד החביתה הונחו שישה משולשי גבינה צהובה בשיא טריותה, רכה וטעימה, ובצד קערה קטנה של זיתים סגולים מגולענים וחתוכים, ממש כמו שאמא היתה מגישה לנו בילדות כדי שלא נבלע חלילה את הגלעין. הזיתים היו טעימים וכך גם הגבינה, אך משהו בהיצע הדל הזה לא סיפק, תחושתית ופיזית, את הסחורה. ריבה כלשהי, ממרח שוקולד או אפילו איזה סלטון טונה קטן, היו הופכים את הארוחה למעניינת ומשתלמת הרבה יותר.
הביצים: חביתה היא אמנם לא ביצת פברז'ה, אך גם אותה צריך לדעת כיצד להכין ואיך לטפל בה כדי להשיג תוצאה סופית תפוחה, אוורירית ועשויה היטב בשוליים. הווה אומר: פריכה מסביב ורכה מעט בבסיסה. זאת של הנסיך הקטן שמגיעה עם הרבה פטרוזיליה בפנים, היתה בדיוק כזו, עם ערך מוסף של שוליים שחומים וגודל משביע ללא עוררין, והוציאה משני הסועדים תשבוחות וצקצוקי הנאה.
הסלט: חצי משטח הצלחת תפס הסלט הנהדר שהורכב מסוגים שונים של עלים, חסות מסולסלות ועגבניות שרי בשני צבעים, צהוב ואדום. משהו בשילוב של טריות הירקות והתיבול המוצלח על טהרת הרבה לימון, שמן זית ופלפל ומלח גרוסים גס, הפך את ערימת הירק לזריקת רעננות מהנה וטעימה מאוד.
השירות: גם הוא, כמו כל אחד ממריכיבי הביקור בנסיך הקטן, היה מצויין. המלצרית היפה שעברית היא לא שפת האם שלה, היתה אינפורמטיבית, סבלנית חייכנית ומקסימה. גם אם כל אחת משאלותינו הצריכה ממנה ביקורים תכופים בבר ובמטבח לצורך בירור מעמיק של הדברים או למידת הגיית המילה. האוכל הגיע מהר וכך גם החשבון, ואנחנו שמחנו על קשר העין שנשמר עם שולחננו לווידוא שביעות רצון, במשך כל הארוחה.
השורה התחתונה: נהננו מאוד בנסיך הקטן. זה התחיל במקום עצמו, באווירה ובעונג שהעניקה הישיבה במרפסת השמשית הרחבה, המשיך בארוחת הבוקר הנהדרת ובשירות המוצלח, והסתיים בשני לקוחות שבעים, מרוצים ומרוממי מצב רוח. דבר אחד בכל זאת היינו מציעים לשפר והוא היצע הממרחים או המזאטים שמלווים את הארוחה. 38 שקלים לארוחת בוקר הוא מחיר סביר, אך בהתחשב בעובדה שאינו כולל משקה חם או קר לבחירה ולכן מצריך הוצאה כספית נוספת, כדאי ורצוי שלפחות אגף הממרחים יהיה עשיר, מתגמל ומעניין יותר. לתשומת לב הנסיך, נודה.
הנסיך הקטן - נחלת בנימין 18, תל אביב
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,381,209,67987,.aspx
הדיל: את הנסיך הקטן הכרנו וחיבבנו עוד בתקופה בה היה שכן נאמן של קפה הבית שלנו, סוניה געצל שפירא. פעם היינו יושבים בו, מזמינים טוסט עם תוספות משתנות ומעלעלים באחד ממאות הספרים שאיכלסו את הספריות בחדרים השונים, ופעם אצל סוניה השכנה. יום אחד בית הקפה החמוד והנסיכי נסגר ואנחנו המשכנו בחיינו בלית ברירה, מצרים על העניין. אבל אז, אחרי זמן מה הוא נפתח מחדש בנחלת בנימין 18, ממש על המדרחוב, אך חבוי לו בצנעה בתוך בניין.
אחרי אי אילו שיטוטים הלוך ושוב במדרחוב, הצלחנו לבסוף לאתר את האבדה. או אז, בפתח הבניין העתיק נגלו בפנינו מדרגות טורקיז מלכותיות המובילות לביתו החדש של הנסיך, ומעליהן נברשת אלגנטית, עתיקה ומרשימה. בהמשך, בקומה השנייה מעבר לדלת העץ העתיקה, גילינו לשמחתנו הרבה ישום מדוייק של המשפט "מאחורי כל הדברים הנראים לעין, יש דבר מה גדול יותר; כל דבר הינו נתיב, שער או חלון הנפתח אל משהו אחר", כמאמר הנסיך הקטן.
במקום החמוד הזה האוחז בתפריט הרצתי וגולמי עדיין, מוגשת ארוחת בוקר יחידה. מחירה 38 שקלים והיא כוללת שתי ביצים לבחירה עם המלצה מובהקת לחביתת פטרוזיליה, ממרחים, סלט ולחם. היא גם זו שנדגמה.
יותר ממה שנראה לעין. הנסיך הקטן (צילום: יעל רייף)
השעה: ארוחת הבוקר מוגשת במהלך כל שעות פעילות המקום.
החברה: התחושה הראשונה שעולה כשנכנסים למקום היא משהו בגדר "וואו, איזה ענק המקום הזה". ואז, בהמשך ישיר, מתחילים לשוטט בין החלל הפנימי עתיר הספות, השולחנות וכל אופציית ישיבה אפשרית, כשמסביב, בכל חלקה טובה, מפוזרות ספריות ובתוכן ספרים רבים מכל ועל כל דת, גזע ומין. בימים שנעים בחוץ והשמש רחומה, האופציה הכיפית ביותר היא המרפסת הרחבה שחלקה הקטן מוצל, אך רובה חשופה לשמיים ומשקיפה על המדרחוב ובנייני העיר הוותיקים.
מצד אחד ישנו משהו נעים בגיבוב רהיטי הווינטג' שמאכלסים את המקום, אך חלקם, בייחוד הכיסאות - מתוקף היותם ישנים, עלולים ליצור תחושת הסתכנות קלה על טהרת "הנה עוד רגע קט אנו מתפרקים תחת ישבניכם" בעת הישיבה. הקהל, כאופיו של המקום, מגובב ואקלקטי גם כן. בזמן ביקורנו נצפו אמא, בת ונכדה ששיחקו יחדיו במרפסת. בפנים פוזרו לא מעט לפטופיסטים ולצידם סטודנטים שקדניים.
השתייה: כדי להרטיב ולרענן את הגרון התלבטנו בין מיץ תפוזים ללימונענע גרוסה, שניהם נסחטים במקום. בחרנו באופציה האחרונה (16 שקלים) שהגיעה בכוס נדיבת מידות וקושטה בעלי נענע פריכים, אך היתה גדושה מדי בכמויות עתק של נענע ולא מספיק מתוקה. מי סוכר שיפרו מיידית את העניין ואיזנו את הטעמים.
להתיישב בזהירות. הנסיך הקטן (צילום: יעל רייף)
הקפה: ספל קפה הפוך גדול (14 שקלים) של Fresco עבר בהצלחה את מבחן הקצפת החלב והטמפרטורה, אך היה עדין ומוקתי כמעט בטעמו. לא משקה שיסייע לכם לפתוח את הבוקר בשוט קופאיני מעורר, אלא כזה שיעשה זאת בעדינות רכה.
הלחם: כל אחד מהסועדים קיבל קרש עץ עגול מזן הפיצריות, ועליו ג'בטה גדולה וחמה החתוכה לפרוסות שיקלו על מלאכת פירוקה. למרות שמדובר בג'בטה בנאלית המזוהה עם מיטב סנדיביצ'יות עירנו, משהו בבצק הלבן האוורירי, ובחימום שהפך את הקרום לשחום ופריך, סיפקו תוצאה נעימה וטעימה.
הממרחים: כאן דווקא ציפינו ליותר. שתי כוסות צ'ייסר רחבות הגיעו לשולחן. באחת חמאה ובשניה גבינת שמנת עדינה המעוטרת בקודקודה בשמן זית ובזעתר ששידרג את טעמה. בצלחת המרכזית, ליד החביתה הונחו שישה משולשי גבינה צהובה בשיא טריותה, רכה וטעימה, ובצד קערה קטנה של זיתים סגולים מגולענים וחתוכים, ממש כמו שאמא היתה מגישה לנו בילדות כדי שלא נבלע חלילה את הגלעין. הזיתים היו טעימים וכך גם הגבינה, אך משהו בהיצע הדל הזה לא סיפק, תחושתית ופיזית, את הסחורה. ריבה כלשהי, ממרח שוקולד או אפילו איזה סלטון טונה קטן, היו הופכים את הארוחה למעניינת ומשתלמת הרבה יותר.
הביצים: חביתה היא אמנם לא ביצת פברז'ה, אך גם אותה צריך לדעת כיצד להכין ואיך לטפל בה כדי להשיג תוצאה סופית תפוחה, אוורירית ועשויה היטב בשוליים. הווה אומר: פריכה מסביב ורכה מעט בבסיסה. זאת של הנסיך הקטן שמגיעה עם הרבה פטרוזיליה בפנים, היתה בדיוק כזו, עם ערך מוסף של שוליים שחומים וגודל משביע ללא עוררין, והוציאה משני הסועדים תשבוחות וצקצוקי הנאה.
הסלט: חצי משטח הצלחת תפס הסלט הנהדר שהורכב מסוגים שונים של עלים, חסות מסולסלות ועגבניות שרי בשני צבעים, צהוב ואדום. משהו בשילוב של טריות הירקות והתיבול המוצלח על טהרת הרבה לימון, שמן זית ופלפל ומלח גרוסים גס, הפך את ערימת הירק לזריקת רעננות מהנה וטעימה מאוד.
השירות: גם הוא, כמו כל אחד ממריכיבי הביקור בנסיך הקטן, היה מצויין. המלצרית היפה שעברית היא לא שפת האם שלה, היתה אינפורמטיבית, סבלנית חייכנית ומקסימה. גם אם כל אחת משאלותינו הצריכה ממנה ביקורים תכופים בבר ובמטבח לצורך בירור מעמיק של הדברים או למידת הגיית המילה. האוכל הגיע מהר וכך גם החשבון, ואנחנו שמחנו על קשר העין שנשמר עם שולחננו לווידוא שביעות רצון, במשך כל הארוחה.
השורה התחתונה: נהננו מאוד בנסיך הקטן. זה התחיל במקום עצמו, באווירה ובעונג שהעניקה הישיבה במרפסת השמשית הרחבה, המשיך בארוחת הבוקר הנהדרת ובשירות המוצלח, והסתיים בשני לקוחות שבעים, מרוצים ומרוממי מצב רוח. דבר אחד בכל זאת היינו מציעים לשפר והוא היצע הממרחים או המזאטים שמלווים את הארוחה. 38 שקלים לארוחת בוקר הוא מחיר סביר, אך בהתחשב בעובדה שאינו כולל משקה חם או קר לבחירה ולכן מצריך הוצאה כספית נוספת, כדאי ורצוי שלפחות אגף הממרחים יהיה עשיר, מתגמל ומעניין יותר. לתשומת לב הנסיך, נודה.
הנסיך הקטן - נחלת בנימין 18, תל אביב
צבי גילת - קבאצ'וק
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,381,209,67823,.aspx
קאבאצ'וק: געגועים לחורף ואוכל רוסי משובח
יום שלישי 08 במאי 2012 00:27 מאת: צבי גילת, עכבר העיר
אוכל טוב, שירות מסביר פנים גם למי שלא אמונים על גווניו ורזיו של המטבח הרוסי ואווירה שמעניקה תחושה מענגת שבחוץ עדיין חורף - צבי גילת ביקר במסעדה הרוסית החדשה בתל אביב
לפני כשבועיים אושפזתי בבית חולים בשל זיהום קטן ברגל, שהלך והסתבך. כמה ימים של אינפוזיית אנטיביוטיקה לווריד בבית החולים הדסה עצרו את התהליך ואני חוזר לאיתני, אבל הלילה שביליתי בחדר המיון נתן לי מבט מפוכח, מחריד למדי, על משבר הרפואה הציבורית. הדימוי הספרותי שעולה בדעתי הוא קסקרטין איום ודווי בגולאג. על כן מאוד שמחתי לשמוע על פתיחתה של המסעדה קאבאצ'וק. קאבאצ'וק, ברוסית, פירושו בר קטן. זה בדיוק מה שהייתי זקוק לו כדי להתנחם.
המקום מאוד חביב וסימפטי. ארבעה שולחנות בסך הכל, עוד שניים בחוץ, טפט כבד מכסה את הקירות, בר יעיל שלא מתנאה ביותר מדי וודקות אלא דווקא במגוון של יינות משובחים ותפריט עשיר על הדף, אך קצת פחות, אמנם, במטבח. שלוש משפחות שונות מיוצאי חבר העמים ציינו בשקט, כל אחת לעצמה, אירוע משמח.
עם הבירה הראשונה (גרמנית, קרומבאכר, בלונדינית משובחת) הזמנו מגוון מייצג מהראשונות. איקרה חצילים, מלפפון שהוחמץ שלושה ימים, סלט כרוב ביתי, לימונים כבושים. כל מנה בעשרה שקלים, וכולן עושות את העבודה - פותחות את החך להמשך. יש גם מגוון נאה של דגים מעושנים (24 שקלים למנה). טראנקה (דגים מלוחים יבשים לצד הבירה, 35 שקלים) ווילנקה (בשרים יבשים, כנ"ל) היו בתפריט אבל לא במטבח. לא נורא. לכל אלו התלווה לחם שחור כפרי, שאותו מרחנו בשמאלץ עתיר כולסטרול. בקור הסיבירי שלנו הרי זה הכרחי. זה כנראה לא הפיג את הצינה בעורקיו של בני, על כן הזמין מנה של סלאנקה (39 שקלים) - מרק חם עם נקניקים ונתחי בשר מעושנים. חרף הניגוד הקיצוני בין המרק המהביל ומזג האוויר המהביל לא פחות שבחוץ, המנה היתה מענגת מאוד. מתברר שזיתים מבושלים וחתיכות לימון שלמות, ששחו לצד הנקניקים הכבושים, מוסיפים למרק הזה שפע של טעמים וארומה.
לעיקריות מציעים בקאבאצ'וק מגוון בשרים, וברור שברשימה הזו מככבים גם כאלה שאינם מומלצים בתורתנו הקדושה. על כן הזמנתי מנה של פלוב - תבשיל של אורז, ירקות ונתחי בשר בנוסח גרוזיני, שמוגש עם סלט עגבניות ובצל, שבגולאג מכונה אצ'אצ'וק. האצ'אצ'וק היה מרענן במיוחד, הפלוב היה עדין בטעמו והמנה כולה היתה בדיוק בגודל הראוי לשובע מענג. בתי בחנה את מגוון הדגים ומצאה בתפריט מנה של פילה "דג חדקן טורף" (63 שקלים), שהצית את דמיונה. נראה שבמטבח חששו מעט מהטורף הזה, על כן וידאו קצת יותר מדי שלא יהיה ביכולתו להזיק עוד. הוא יצא מעט יבש מהגריל, נטול עסיסיות, אבל בשרו עדיין עשיר; מנת האנטיפסטי שהתלוותה למנה כתוספת היתה מצוינת. לא יכולנו, למרות העונג שפשה באיברינו, למנוע מעצמנו גם מנה של ורניקס, כיסונים ממולאים בתפוחי אדמה ובצל מטוגן (35 שקלים), להשלמת מנת הכולסטרול היומית.
זו היתה חוויה נעימה מאוד. האוכל טוב, השירות מסביר פנים גם למי שלא אמונים על גווניו ורזיו של המטבח הרוסי, ומן הסתם נשוב לשם שוב כשיתחיל החורף, הזמן הנכון לשבת בקאבאצ'וק.
בקטנה
תפאורה: ביתית, מכניסת אורחים. משדרת חום, בלי קשקושים
סביב השולחן: מי שאמונים על המטבח הרוסי וסקרנים כמונו
שירות: אדיב ולבבי
חיוך: אמא רוסיה
שירותים: מבריקים
נגישות: נוחה מאוד
חניה: בשפע
שורה תחתונה: מקום מצוין למי שחזר מסיביר
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,381,209,67823,.aspx
קאבאצ'וק: געגועים לחורף ואוכל רוסי משובח
יום שלישי 08 במאי 2012 00:27 מאת: צבי גילת, עכבר העיר
אוכל טוב, שירות מסביר פנים גם למי שלא אמונים על גווניו ורזיו של המטבח הרוסי ואווירה שמעניקה תחושה מענגת שבחוץ עדיין חורף - צבי גילת ביקר במסעדה הרוסית החדשה בתל אביב
לפני כשבועיים אושפזתי בבית חולים בשל זיהום קטן ברגל, שהלך והסתבך. כמה ימים של אינפוזיית אנטיביוטיקה לווריד בבית החולים הדסה עצרו את התהליך ואני חוזר לאיתני, אבל הלילה שביליתי בחדר המיון נתן לי מבט מפוכח, מחריד למדי, על משבר הרפואה הציבורית. הדימוי הספרותי שעולה בדעתי הוא קסקרטין איום ודווי בגולאג. על כן מאוד שמחתי לשמוע על פתיחתה של המסעדה קאבאצ'וק. קאבאצ'וק, ברוסית, פירושו בר קטן. זה בדיוק מה שהייתי זקוק לו כדי להתנחם.
המקום מאוד חביב וסימפטי. ארבעה שולחנות בסך הכל, עוד שניים בחוץ, טפט כבד מכסה את הקירות, בר יעיל שלא מתנאה ביותר מדי וודקות אלא דווקא במגוון של יינות משובחים ותפריט עשיר על הדף, אך קצת פחות, אמנם, במטבח. שלוש משפחות שונות מיוצאי חבר העמים ציינו בשקט, כל אחת לעצמה, אירוע משמח.
עם הבירה הראשונה (גרמנית, קרומבאכר, בלונדינית משובחת) הזמנו מגוון מייצג מהראשונות. איקרה חצילים, מלפפון שהוחמץ שלושה ימים, סלט כרוב ביתי, לימונים כבושים. כל מנה בעשרה שקלים, וכולן עושות את העבודה - פותחות את החך להמשך. יש גם מגוון נאה של דגים מעושנים (24 שקלים למנה). טראנקה (דגים מלוחים יבשים לצד הבירה, 35 שקלים) ווילנקה (בשרים יבשים, כנ"ל) היו בתפריט אבל לא במטבח. לא נורא. לכל אלו התלווה לחם שחור כפרי, שאותו מרחנו בשמאלץ עתיר כולסטרול. בקור הסיבירי שלנו הרי זה הכרחי. זה כנראה לא הפיג את הצינה בעורקיו של בני, על כן הזמין מנה של סלאנקה (39 שקלים) - מרק חם עם נקניקים ונתחי בשר מעושנים. חרף הניגוד הקיצוני בין המרק המהביל ומזג האוויר המהביל לא פחות שבחוץ, המנה היתה מענגת מאוד. מתברר שזיתים מבושלים וחתיכות לימון שלמות, ששחו לצד הנקניקים הכבושים, מוסיפים למרק הזה שפע של טעמים וארומה.
לעיקריות מציעים בקאבאצ'וק מגוון בשרים, וברור שברשימה הזו מככבים גם כאלה שאינם מומלצים בתורתנו הקדושה. על כן הזמנתי מנה של פלוב - תבשיל של אורז, ירקות ונתחי בשר בנוסח גרוזיני, שמוגש עם סלט עגבניות ובצל, שבגולאג מכונה אצ'אצ'וק. האצ'אצ'וק היה מרענן במיוחד, הפלוב היה עדין בטעמו והמנה כולה היתה בדיוק בגודל הראוי לשובע מענג. בתי בחנה את מגוון הדגים ומצאה בתפריט מנה של פילה "דג חדקן טורף" (63 שקלים), שהצית את דמיונה. נראה שבמטבח חששו מעט מהטורף הזה, על כן וידאו קצת יותר מדי שלא יהיה ביכולתו להזיק עוד. הוא יצא מעט יבש מהגריל, נטול עסיסיות, אבל בשרו עדיין עשיר; מנת האנטיפסטי שהתלוותה למנה כתוספת היתה מצוינת. לא יכולנו, למרות העונג שפשה באיברינו, למנוע מעצמנו גם מנה של ורניקס, כיסונים ממולאים בתפוחי אדמה ובצל מטוגן (35 שקלים), להשלמת מנת הכולסטרול היומית.
זו היתה חוויה נעימה מאוד. האוכל טוב, השירות מסביר פנים גם למי שלא אמונים על גווניו ורזיו של המטבח הרוסי, ומן הסתם נשוב לשם שוב כשיתחיל החורף, הזמן הנכון לשבת בקאבאצ'וק.
בקטנה
תפאורה: ביתית, מכניסת אורחים. משדרת חום, בלי קשקושים
סביב השולחן: מי שאמונים על המטבח הרוסי וסקרנים כמונו
שירות: אדיב ולבבי
חיוך: אמא רוסיה
שירותים: מבריקים
נגישות: נוחה מאוד
חניה: בשפע
שורה תחתונה: מקום מצוין למי שחזר מסיביר
אושרת יקותיאל - מתאכזבת בליליות
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,382,209,67911,.aspx
ליליות: שירות על חשבון איכות
יום שני 07 במאי 2012 07:00 מאת: אושרת יקותיאל, עכבר העיר
השירות נעים ומקצועי אבל האוכל לוקה בחסר. האם זו קללת המסעדות הכשרות?
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אכלתי במסעדה כשרה. לא מסעדת פועלים, או דוכן פלאפל - כאלה יש הרבה, אלא מסעדה של ממש, ואפילו כזאת שנחשבת למסעדת "גורמה". למרות זאת, קיוויתי שההתרשמות שלי ממסעדת ליליות לא תהיה תלויה בכשרותה, ושאוכל לשפוט אותה כמו כל מסעדה אחרת בתל אביב. בדיעבד, לא בטוח אם באמת אפשר להתעלם מהעובדה הזאת. לי נדמה שהיא משפיעה על התנהלותה של המסעדה במספר רבדים, לטובה ולרעה.
נתחיל בטוב: המסעדה יפה, מרווחת ונעימה. קבלת הפנים לה זכינו היתה יפה ומנומסת, והשירות לאורך כל הארוחה היה מצוין, תופעות לא מספיק נפוצות לצערי. ואיך זה קשור להיותה כשרה? אולי כי הקהל שמגיע אליה מתוקף כשרותה כולל אנשים חובשי כיפה, על פניו אמידים, הרבה לקוחות עסקיים ובהם אורחים מחו”ל. היא חפה מכל ניסיון להיות אופנתית או מגניבה, והאמת? מדובר בשינוי מרענן. בנוסף, כדאי לציין שמאחורי ליליות עומד מיזם חברתי שבמסגרתו מעסיקים במסעדה בני נוער בסיכון, שנפלטו ממסגרות אחרות. מיזם מבורך, שפועל מזה הרבה שנים ומוכיח את עצמו.
האוכל המוגש במסעדה מתיימר להיות מאוד קלאסי – מטרה קשה לביצוע, במיוחד כשיש מגבלה של חומרי גלם. התוצאה היא אוכל שהוא מעין העתק של הדבר האמיתי, ויחד עם זאת רחוק ממנו מאוד.
אווירה נעימה ושירות מקצועי. מסעדת ליליות (צילום: מורד ביטן)
מה אכלנו: התחלנו עם טרטר בקר ועם וריאצה על "ביצה בקן". הטרטר הראשון שקיבלנו היה מלוח להחריד, עד כדי בלתי ניתן לאכילה. לכשקיבלנו אחד חדש, פחות מלוח, גילינו שהבשר לא באיכות מספיק טובה, צרה גדולה במיוחד כשהמנה מורכבת בעיקר מבשר נא. ייתכן שהאיכות הירודה גררה תיבול עודף, שכלל יותר מדי קטשופ פלפלים, צלפים, ובצל כבוש. החלק המוצלח ביותר במנה היה דווקא סלט קטנטן של שבבי אספרגוס טרי ונא, שהוגש דווקא בתיבול עדין. המנה השניה במסגרת הראשונות היתה טובה בהרבה – מעין גרסה מפורקת ומתוחכמת יותר של "ביצה בקן", שבנוסף לביצים הקשות כללה גם ביצי סלמון, ארטישוק טרי ומצויין וקונכיות מאורז פריך. זאת היתה מנה קלה ואלגנטית.
למנות עיקריות הזמנו צלעות טלה ואנטריקוט בגריל. שתי המנות סבלו מאיכות הבשר. את צלעות הטלה כמעט ואי אפשר היה לאכול בגלל כמות השומן, ומעט הבשר שהיה עליהן לא היה טעים במיוחד – ובטח שלא מענג כפי שצלעות טלה אמורות להיות. גם במקרה הזה הירקות שהוגשו עם המנה – לביבת תפוח אדמה ופול ירוק טרי – היו טובים מאוד, והעידו על יד טובה ומקצועית. למרות העדר החמאה, הלביבה היתה נימוחה מבפנים ולא שומנית, והפול בושל למידה נכונה, ולכן נותר רענן ופריך. "לדר עגבניות", משהו שנשמע מאוד מעניין על הצלחת, אמנם היה יפה לעין אבל פחות נעים בפה – דביק, לא ממש לעיס וללא יכולת להשתלב במנה. הסטייק היה פחות ממשביע רצון, בעיקר בגלל בשר בינוני, שלא נצלה כראוי. הוא הוגש עם ירקות שורש שונים – גזר, לפת ותפוח אדמה שקיבלו זיגוג יפה, ולמרות זאת לא הצליחו להשכיח את העובדה שחמאה היתה עושה כאן פלאים.
לקינוח אכלנו "מרק שוקולד חם עם עוגיות קינמון", שהיה בעצם פונדנט שוקולד נוזלי במיוחד ומתוק מאוד, אבל לא טעים במיוחד.
שירות ואוירה: כאמור, השירות לאורך כל הערב היה קשוב, מקצועי, נעים ולא פולשני. הוצעה לנו שתיה עם התיישבותנו, היין נמזג כראוי, השולחן פונה בזמן וקיבלנו מענה לכל שאלותינו. הלוואי ובעוד מקומות בתל אביב השירות היה דומה. האוירה מאוד מאופקת – שילוב אולי של הרבה שולחנות עסקיים, מרווח גדול בין השולחנות ומיקום לא שגרתי.
יין: בהתחשב במגבלותיו (יינות ישראלים כשרים בלבד) תפריט היין מעניין וכולל בחירות לא מובנות מאליהן. אנחנו שתינו בקבוק שלEver Red" " - יקב עמק האלה – בלנד של קברנה ומרלו, שהיה נטול חומציות וכל אלגנטיות עם טאנינים חזקים ומתוקים מדי.
בשורה התחתונה: המעטפת יפה אבל האוכל לא מספיק טוב. כנראה משום שאין הרבה מתחרים על המשבצת של מסעדה כשרה טובה בתל אביב, מרשים לעצמם ב"ליליות" לגבות מחירים גבוהים, שלא תואמים את רמת האוכל. המנות הותירו אחריהן תחושה כבדה ולא נעימה. למרות שהייתי שמחה אם היו עוד מסעדות נעימות, מאופקות ונטולות גחמות אופנתיות שכאלה – קשה להאמין איך מצליחה המסעדה להתחבב על מי שלא מוגבל בתפריט כשר.
החשבון עבור שני אנשים:
טרטר בקר – 48 שקלים
ביצה בקן – 46 שקלים
צלעות טלה – 155 שקלים
אנטריקוט – 120 שקלים
בקבוק יין של עמק האלה – 150 שקלים
קינוח – 38 שקלים
סה"כ: 557 שקלים לא כולל שירות
ליליות - דפנה 2, בית אסיה, תל אביב
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,382,209,67911,.aspx
ליליות: שירות על חשבון איכות
יום שני 07 במאי 2012 07:00 מאת: אושרת יקותיאל, עכבר העיר
השירות נעים ומקצועי אבל האוכל לוקה בחסר. האם זו קללת המסעדות הכשרות?
אני לא זוכרת מתי בפעם האחרונה אכלתי במסעדה כשרה. לא מסעדת פועלים, או דוכן פלאפל - כאלה יש הרבה, אלא מסעדה של ממש, ואפילו כזאת שנחשבת למסעדת "גורמה". למרות זאת, קיוויתי שההתרשמות שלי ממסעדת ליליות לא תהיה תלויה בכשרותה, ושאוכל לשפוט אותה כמו כל מסעדה אחרת בתל אביב. בדיעבד, לא בטוח אם באמת אפשר להתעלם מהעובדה הזאת. לי נדמה שהיא משפיעה על התנהלותה של המסעדה במספר רבדים, לטובה ולרעה.
נתחיל בטוב: המסעדה יפה, מרווחת ונעימה. קבלת הפנים לה זכינו היתה יפה ומנומסת, והשירות לאורך כל הארוחה היה מצוין, תופעות לא מספיק נפוצות לצערי. ואיך זה קשור להיותה כשרה? אולי כי הקהל שמגיע אליה מתוקף כשרותה כולל אנשים חובשי כיפה, על פניו אמידים, הרבה לקוחות עסקיים ובהם אורחים מחו”ל. היא חפה מכל ניסיון להיות אופנתית או מגניבה, והאמת? מדובר בשינוי מרענן. בנוסף, כדאי לציין שמאחורי ליליות עומד מיזם חברתי שבמסגרתו מעסיקים במסעדה בני נוער בסיכון, שנפלטו ממסגרות אחרות. מיזם מבורך, שפועל מזה הרבה שנים ומוכיח את עצמו.
האוכל המוגש במסעדה מתיימר להיות מאוד קלאסי – מטרה קשה לביצוע, במיוחד כשיש מגבלה של חומרי גלם. התוצאה היא אוכל שהוא מעין העתק של הדבר האמיתי, ויחד עם זאת רחוק ממנו מאוד.
אווירה נעימה ושירות מקצועי. מסעדת ליליות (צילום: מורד ביטן)
מה אכלנו: התחלנו עם טרטר בקר ועם וריאצה על "ביצה בקן". הטרטר הראשון שקיבלנו היה מלוח להחריד, עד כדי בלתי ניתן לאכילה. לכשקיבלנו אחד חדש, פחות מלוח, גילינו שהבשר לא באיכות מספיק טובה, צרה גדולה במיוחד כשהמנה מורכבת בעיקר מבשר נא. ייתכן שהאיכות הירודה גררה תיבול עודף, שכלל יותר מדי קטשופ פלפלים, צלפים, ובצל כבוש. החלק המוצלח ביותר במנה היה דווקא סלט קטנטן של שבבי אספרגוס טרי ונא, שהוגש דווקא בתיבול עדין. המנה השניה במסגרת הראשונות היתה טובה בהרבה – מעין גרסה מפורקת ומתוחכמת יותר של "ביצה בקן", שבנוסף לביצים הקשות כללה גם ביצי סלמון, ארטישוק טרי ומצויין וקונכיות מאורז פריך. זאת היתה מנה קלה ואלגנטית.
למנות עיקריות הזמנו צלעות טלה ואנטריקוט בגריל. שתי המנות סבלו מאיכות הבשר. את צלעות הטלה כמעט ואי אפשר היה לאכול בגלל כמות השומן, ומעט הבשר שהיה עליהן לא היה טעים במיוחד – ובטח שלא מענג כפי שצלעות טלה אמורות להיות. גם במקרה הזה הירקות שהוגשו עם המנה – לביבת תפוח אדמה ופול ירוק טרי – היו טובים מאוד, והעידו על יד טובה ומקצועית. למרות העדר החמאה, הלביבה היתה נימוחה מבפנים ולא שומנית, והפול בושל למידה נכונה, ולכן נותר רענן ופריך. "לדר עגבניות", משהו שנשמע מאוד מעניין על הצלחת, אמנם היה יפה לעין אבל פחות נעים בפה – דביק, לא ממש לעיס וללא יכולת להשתלב במנה. הסטייק היה פחות ממשביע רצון, בעיקר בגלל בשר בינוני, שלא נצלה כראוי. הוא הוגש עם ירקות שורש שונים – גזר, לפת ותפוח אדמה שקיבלו זיגוג יפה, ולמרות זאת לא הצליחו להשכיח את העובדה שחמאה היתה עושה כאן פלאים.
לקינוח אכלנו "מרק שוקולד חם עם עוגיות קינמון", שהיה בעצם פונדנט שוקולד נוזלי במיוחד ומתוק מאוד, אבל לא טעים במיוחד.
שירות ואוירה: כאמור, השירות לאורך כל הערב היה קשוב, מקצועי, נעים ולא פולשני. הוצעה לנו שתיה עם התיישבותנו, היין נמזג כראוי, השולחן פונה בזמן וקיבלנו מענה לכל שאלותינו. הלוואי ובעוד מקומות בתל אביב השירות היה דומה. האוירה מאוד מאופקת – שילוב אולי של הרבה שולחנות עסקיים, מרווח גדול בין השולחנות ומיקום לא שגרתי.
יין: בהתחשב במגבלותיו (יינות ישראלים כשרים בלבד) תפריט היין מעניין וכולל בחירות לא מובנות מאליהן. אנחנו שתינו בקבוק שלEver Red" " - יקב עמק האלה – בלנד של קברנה ומרלו, שהיה נטול חומציות וכל אלגנטיות עם טאנינים חזקים ומתוקים מדי.
בשורה התחתונה: המעטפת יפה אבל האוכל לא מספיק טוב. כנראה משום שאין הרבה מתחרים על המשבצת של מסעדה כשרה טובה בתל אביב, מרשים לעצמם ב"ליליות" לגבות מחירים גבוהים, שלא תואמים את רמת האוכל. המנות הותירו אחריהן תחושה כבדה ולא נעימה. למרות שהייתי שמחה אם היו עוד מסעדות נעימות, מאופקות ונטולות גחמות אופנתיות שכאלה – קשה להאמין איך מצליחה המסעדה להתחבב על מי שלא מוגבל בתפריט כשר.
החשבון עבור שני אנשים:
טרטר בקר – 48 שקלים
ביצה בקן – 46 שקלים
צלעות טלה – 155 שקלים
אנטריקוט – 120 שקלים
בקבוק יין של עמק האלה – 150 שקלים
קינוח – 38 שקלים
סה"כ: 557 שקלים לא כולל שירות
ליליות - דפנה 2, בית אסיה, תל אביב
אושרת יקותיאל - על פסטה מיה
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,382,209,67725,.aspx
פסטה מיה: איטלקית למתחילים
יום שני 30 באפריל 2012 00:38 מאת: אושרת יקותיאל, עכבר העיר
האוכל בחלקו טעים ובחלקו סביר, השירות מוצלח והאווירה נעימה, אבל המסעדה האיטלקית הוותיקה שיושבת ברחוב ווילסון בתל אביב נטולת תחושה אמיתית של איטליה
ארנצ'יני של פסטה מיה
המטבח האיטלקי הוא אחד המגוונים והאהובים שיש. אפילו לאיטלקים לא נמאס ממנו. מרביתם אוכלים פסטה מדי יום למשל, ואפילו בעריה הגדולות של איטליה, בניגוד לערים קוסמופוליטיות אחרות, מסעדות איטלקיות נפוצות הרבה יותר ממסעדות יפניות, צרפתיות או מזרח-תיכוניות לדוגמה. בישראל, בדומה לשאר העולם, מסעדות איטלקיות מעולם לא ממש איבדו את אהדת הציבור הרחב. אלא שבניגוד למקומות אחרים, איכשהו הן לא נתפסו בעשור או שניים האחרונים כמסעדות עם אמירה, או מסעדות שכדאי לומר עליהן הרבה. לכאורה מה כבר אפשר לכתוב על פסטה או על פיצה? אוכל איטלקי כמובן לא מתחיל או נגמר בשני אלה, רחוק מזה, אבל גם פיצה ופסטה אפשר לעשות ממש טוב ואפילו באופן בלתי נשכח, ואפשר לעשות אותם רק בסדר.
פסטה מיה - כל הפרטים
פסטה מיה היא מסעדה שלא מתיימרת להיות מסעדת עילית, או מסעדה המגישה אוכל יוצא דופן, חדשני או ייחודי. היא מסעדה איטלקית פשוטה, כבר ותיקה במונחים ישראלים, שבזמנו היתה אולי יותר מעוררת התפעלות מהיום משום שהגישו בה פסטה טריה תוצרת בית - דבר שהפך להרבה יותר שכיח עם השנים. כיום הפסטה עדיין עומדת במרכז התפריט, ולצורות השונות מוסיפים רוטב ממגוון הרטבים לבחירה. בנוסף, התפריט כולל כמה פיצות ומנות ראשונות שונות. מרבית המנות קלאסיות למדי, לפחות על הנייר. האם מדובר במסעדה פשוטה שחומרי גלם טובים עומדים במרכזה - כזו שהיתה יכולה להיות אהודה גם באיטליה - או שמדובר באוכל איטלקי שהיינו מתאכזבים לאכול בארץ המגף?
מה אכלנו: התחלנו עם סלט קפרזה - פרוסות עגבניה, מוצרלה, בזיליקום ובצל סגול. אין כאן הרבה מקום לטעויות, ואכן לא היו כאלה. המוצרלה היתה באיכות סבירה, החיתוך היה נכון והתיבול טוב. אמנם כבר טעמתי עגבניות מתוקות יותר ומוצרלה טובה יותר, אבל בסך הכל באמת שאין כאן מקום לתלונות. מנה ראשונה נוספת שאכלנו היתה ארנצ'יני - כדורי ריזוטו מטוגנים עם מוצרלה, שהוגשו על מצע רוטב פלפלים ועגבניות. ארנצ'יני היא מנת פתיחה פופולרית באיטליה ובעיקר בסיציליה, מקום הולדתה. הגרסה של פסטה מיה היתה טעימה ומאוד מספקת. הכדורים הגדולים היו פריכים מבחוץ, לא כבדים מדי ועתירי טעם הודות לכמות מכובדת של פטרוזיליה. הרוטב היה עדין ורענן, והלם מאוד את המנה.
לעיקריות החלטנו לטעום פסטה אחת ופיצה. בחרנו ברוטב מתפריט המיוחדים: רוטב על בסיס שמן זית ושום עם סטרצ'טי - רצועות דקות של סינטה צרובה - עם פטריות ועגבניות שרי. למרות העדר המלצה מהמלצרית, בחרנו בפסטה ארוכה, מעין לינגוויני, שחשבנו שתתאים יותר לרוטב. הפסטה עצמה היתה מעט מאכזבת. אמנם ביתית, טריה, וכזו שהוכנה כראוי, אבל עשויה ללא מספיק חלמונים ובאופן כללי נטולת אישיות. הרוטב גם לא היה מספיק נוכח וקצת מפוזר. רצועות הסינטה עצמן היו טובות, אבל איכשהו לא התחברו עם שאר המרכיבים. החומץ הבלסמי והיין הלבן, שמהם היה הרוטב עשוי, לא הורגשו מספיק. הרוטב גם היה מרוויח מעוד קצת שמן זית, בעיקר מכזה איכותי יותר.
הפיצה דיברה פחות או יותר באותה שפה - פיצה לא רעה בכלל, אבל לא כזו שהותירה רושם רב. בחרנו בפיצה סיציליאנית שכללה סרדינים, זיתי קלמטה, פלפל חריף ופטרוזיליה. ראוי לציין שאני חובבת פיצות ורואה בהן מלאכת מחשבת. פיצה טובה נמדדת קודם כל בבצק - ובמקרה הזה הוא לא עורר התפעלות - נטול חמיצות או אפילו מרקם מאוד ברור. פיצה גנרית שכזו, דקה וגדולה, עם תוספות טעימות.
גם בגזרת הקינוחים בחרנו כאן בקלאסיקות נצחיות: "טורטה די צ'וקולטה" - טארט שוקולד בתרגום חופשי. העוגה, מעין עוגת מוס שוקולד נטולת קמח, לא היתה מוצלחת. מתוקה להחריד, עם טעם בולט מדי של ביצים.
שירות ואווירה: השירות היה חביב, נינוח וטוב, נטול מניירות מיותרות. האווירה במקום נעימה, אינטימית, לא מאולצת ולא רועשת. למרות שמדובר במסעדה משפחתית שבוודאי חלק ניכר מלקוחותיה קבועים, ביום שבת בערב היתה המסעדה מלאה לגמרי, בעיקר בזוגות צעירים שעושה רושם שבאו ליהנות זה מזו, ולא מהאנשים שסביבם.
יין: תפריט יין לא גדול אבל גם לא חכם במיוחד. הוא כולל יינות ישראלים, איטלקים וגם כמה יינות מארצות שונות כמו ספרד ואפילו אוסטרליה, בחירה מוזרה בהתחשב באופי המסעדה. יש מעט יינות בכוסות (לא איטלקים), כשאלה ממש לא מוצלחים. יחד עם זאת הוא מתומחר באופן סביר שגם תואם את מחיר האוכל.
בשורה התחתונה: אין שום דבר מקומם במסעדה. על פניו הכל נעשה בה כראוי. האוכל בחלקו טעים ובחלקו סביר, השירות מוצלח והאווירה נעימה. יחד עם זאת, וברור שהמשפט הזה יגרור גל של תגובות נזעמות, המסעדה לא מעוררת תחושה אמיתית של איטליה. אין בה איזו פשטות טהורה שמאפשרת לחומרי גלם לבלוט לטובה, או שמחה מדבקת. זו מסעדה שהיא איטלקית למתחילים - טובה, לא יקרה וכנה, אבל היא לא תחליף לדבר האמיתי.
החשבון - עבור שני אנשים:
ארנצ'יני - 29 שקלים
קפרזה - 37 שקלים
פסטה סטרצ'טי - 67 שקלים
פיצה סיציליאנית - 58 שקלים
קינוח - 36 שקלים
2 כוסות פלם קלאסיקו - 78 שקלים
סה"כ: 305 שקלים
פסטה מיה, ווילסון 10, תל אביב
http://www.mouse.co.il/CM.articles_item,382,209,67725,.aspx
פסטה מיה: איטלקית למתחילים
יום שני 30 באפריל 2012 00:38 מאת: אושרת יקותיאל, עכבר העיר
האוכל בחלקו טעים ובחלקו סביר, השירות מוצלח והאווירה נעימה, אבל המסעדה האיטלקית הוותיקה שיושבת ברחוב ווילסון בתל אביב נטולת תחושה אמיתית של איטליה
ארנצ'יני של פסטה מיה
המטבח האיטלקי הוא אחד המגוונים והאהובים שיש. אפילו לאיטלקים לא נמאס ממנו. מרביתם אוכלים פסטה מדי יום למשל, ואפילו בעריה הגדולות של איטליה, בניגוד לערים קוסמופוליטיות אחרות, מסעדות איטלקיות נפוצות הרבה יותר ממסעדות יפניות, צרפתיות או מזרח-תיכוניות לדוגמה. בישראל, בדומה לשאר העולם, מסעדות איטלקיות מעולם לא ממש איבדו את אהדת הציבור הרחב. אלא שבניגוד למקומות אחרים, איכשהו הן לא נתפסו בעשור או שניים האחרונים כמסעדות עם אמירה, או מסעדות שכדאי לומר עליהן הרבה. לכאורה מה כבר אפשר לכתוב על פסטה או על פיצה? אוכל איטלקי כמובן לא מתחיל או נגמר בשני אלה, רחוק מזה, אבל גם פיצה ופסטה אפשר לעשות ממש טוב ואפילו באופן בלתי נשכח, ואפשר לעשות אותם רק בסדר.
פסטה מיה - כל הפרטים
פסטה מיה היא מסעדה שלא מתיימרת להיות מסעדת עילית, או מסעדה המגישה אוכל יוצא דופן, חדשני או ייחודי. היא מסעדה איטלקית פשוטה, כבר ותיקה במונחים ישראלים, שבזמנו היתה אולי יותר מעוררת התפעלות מהיום משום שהגישו בה פסטה טריה תוצרת בית - דבר שהפך להרבה יותר שכיח עם השנים. כיום הפסטה עדיין עומדת במרכז התפריט, ולצורות השונות מוסיפים רוטב ממגוון הרטבים לבחירה. בנוסף, התפריט כולל כמה פיצות ומנות ראשונות שונות. מרבית המנות קלאסיות למדי, לפחות על הנייר. האם מדובר במסעדה פשוטה שחומרי גלם טובים עומדים במרכזה - כזו שהיתה יכולה להיות אהודה גם באיטליה - או שמדובר באוכל איטלקי שהיינו מתאכזבים לאכול בארץ המגף?
מה אכלנו: התחלנו עם סלט קפרזה - פרוסות עגבניה, מוצרלה, בזיליקום ובצל סגול. אין כאן הרבה מקום לטעויות, ואכן לא היו כאלה. המוצרלה היתה באיכות סבירה, החיתוך היה נכון והתיבול טוב. אמנם כבר טעמתי עגבניות מתוקות יותר ומוצרלה טובה יותר, אבל בסך הכל באמת שאין כאן מקום לתלונות. מנה ראשונה נוספת שאכלנו היתה ארנצ'יני - כדורי ריזוטו מטוגנים עם מוצרלה, שהוגשו על מצע רוטב פלפלים ועגבניות. ארנצ'יני היא מנת פתיחה פופולרית באיטליה ובעיקר בסיציליה, מקום הולדתה. הגרסה של פסטה מיה היתה טעימה ומאוד מספקת. הכדורים הגדולים היו פריכים מבחוץ, לא כבדים מדי ועתירי טעם הודות לכמות מכובדת של פטרוזיליה. הרוטב היה עדין ורענן, והלם מאוד את המנה.
לעיקריות החלטנו לטעום פסטה אחת ופיצה. בחרנו ברוטב מתפריט המיוחדים: רוטב על בסיס שמן זית ושום עם סטרצ'טי - רצועות דקות של סינטה צרובה - עם פטריות ועגבניות שרי. למרות העדר המלצה מהמלצרית, בחרנו בפסטה ארוכה, מעין לינגוויני, שחשבנו שתתאים יותר לרוטב. הפסטה עצמה היתה מעט מאכזבת. אמנם ביתית, טריה, וכזו שהוכנה כראוי, אבל עשויה ללא מספיק חלמונים ובאופן כללי נטולת אישיות. הרוטב גם לא היה מספיק נוכח וקצת מפוזר. רצועות הסינטה עצמן היו טובות, אבל איכשהו לא התחברו עם שאר המרכיבים. החומץ הבלסמי והיין הלבן, שמהם היה הרוטב עשוי, לא הורגשו מספיק. הרוטב גם היה מרוויח מעוד קצת שמן זית, בעיקר מכזה איכותי יותר.
הפיצה דיברה פחות או יותר באותה שפה - פיצה לא רעה בכלל, אבל לא כזו שהותירה רושם רב. בחרנו בפיצה סיציליאנית שכללה סרדינים, זיתי קלמטה, פלפל חריף ופטרוזיליה. ראוי לציין שאני חובבת פיצות ורואה בהן מלאכת מחשבת. פיצה טובה נמדדת קודם כל בבצק - ובמקרה הזה הוא לא עורר התפעלות - נטול חמיצות או אפילו מרקם מאוד ברור. פיצה גנרית שכזו, דקה וגדולה, עם תוספות טעימות.
גם בגזרת הקינוחים בחרנו כאן בקלאסיקות נצחיות: "טורטה די צ'וקולטה" - טארט שוקולד בתרגום חופשי. העוגה, מעין עוגת מוס שוקולד נטולת קמח, לא היתה מוצלחת. מתוקה להחריד, עם טעם בולט מדי של ביצים.
שירות ואווירה: השירות היה חביב, נינוח וטוב, נטול מניירות מיותרות. האווירה במקום נעימה, אינטימית, לא מאולצת ולא רועשת. למרות שמדובר במסעדה משפחתית שבוודאי חלק ניכר מלקוחותיה קבועים, ביום שבת בערב היתה המסעדה מלאה לגמרי, בעיקר בזוגות צעירים שעושה רושם שבאו ליהנות זה מזו, ולא מהאנשים שסביבם.
יין: תפריט יין לא גדול אבל גם לא חכם במיוחד. הוא כולל יינות ישראלים, איטלקים וגם כמה יינות מארצות שונות כמו ספרד ואפילו אוסטרליה, בחירה מוזרה בהתחשב באופי המסעדה. יש מעט יינות בכוסות (לא איטלקים), כשאלה ממש לא מוצלחים. יחד עם זאת הוא מתומחר באופן סביר שגם תואם את מחיר האוכל.
בשורה התחתונה: אין שום דבר מקומם במסעדה. על פניו הכל נעשה בה כראוי. האוכל בחלקו טעים ובחלקו סביר, השירות מוצלח והאווירה נעימה. יחד עם זאת, וברור שהמשפט הזה יגרור גל של תגובות נזעמות, המסעדה לא מעוררת תחושה אמיתית של איטליה. אין בה איזו פשטות טהורה שמאפשרת לחומרי גלם לבלוט לטובה, או שמחה מדבקת. זו מסעדה שהיא איטלקית למתחילים - טובה, לא יקרה וכנה, אבל היא לא תחליף לדבר האמיתי.
החשבון - עבור שני אנשים:
ארנצ'יני - 29 שקלים
קפרזה - 37 שקלים
פסטה סטרצ'טי - 67 שקלים
פיצה סיציליאנית - 58 שקלים
קינוח - 36 שקלים
2 כוסות פלם קלאסיקו - 78 שקלים
סה"כ: 305 שקלים
פסטה מיה, ווילסון 10, תל אביב
ורדה גלזר - על בכור את שושי (לא ביקורת)
http://food.walla.co.il/?w=/906/2531082
המוסד: בכור את שושי
מאת: גרדה גלזר, מערכת וואלה!
יום שני, 14 במאי 2012, 8:37
סיפורה של ממלכת האוכל הטריפוליטאית בפרדס כ"ץ שהופכת לקוחות לחלק מהמשפחה המורחבת בין אם הם פועלים, סלבס, שוטרים או עבריינים
תגיות: בכור את שושי
תעודת זהות
שנת הקמה: 1966
בעלות אז: שאול דבוש המכונה "בכור".
בעלות היום: שאול דבוש "בכור" הנכד יחד עם דודותיו סילבי ושושי, בנותיו של המייסד.
אז בתפריט: אוכל טריפוליטאי. שעועית עם בשר, מפרום, קוסקוס, תבשילים כמו אסבנה וצ'ומה, חצי לחם לבן עם שקשוקה (כ-25 שקלים למנה).
היום בתפריט: שעועית עם בשר, קציצות חזה עוף עם ירקות, חריימה דג חריף, מפרום. אסבנה או צ'ומה, מנות שכוללות חלקי פנים ופעם היו דבר שבשגרה מכינים כיום אחת לכמה חודשים בשביל הנוסטלגיה (מחירי העסקיות נעים כיום בין 40-50 שקלים כולל שתייה).
מאז היווסדה בכור את שושי התבססה באותו רחוב בשכונת פרדס כ"ץ בבני ברק. בתחילה בכור הסב ניהל ובישל, ובמהרה הצטרפה אליו גם בתו הצעירה שושי. בשנת 2000 עם פטירתו, התגייסה לסיוע גם הבת השניה סילבי. הנכד שאול תורם את חלקו כמנהל המקום.
סניף שני נפתח בתל אביב בשנת 2004 על ידי נכדים נוספים, שאול ונועם, שרצו להביא את הבשורה לתל אביב. הם השתלמו במשך חצי שנה במטבח אצל שושי וסילבי ולמדו כל פרט קטן ורק אז קיבלו אישור לפתוח את הסניף. כיום, נעשות שלל פניות למשפחה בבקשה למכור זיכיון למסעדה, אולם התשובה תמיד שלילית בשל הבטחה שניתנה לבכור הסב, שבגינה שהיחידים שיזכו לפתוח סניף, יהיו בני משפחה.
בשנות ה-60 ההיתה בבעלותו של בכור חנות עופות בשוק לשם נסע כל יום מפרדס כ"ץ, מדירתו שמעל מכולת קטנה. בשל יחסיו הקרובים עם בכור, הציע בעל המכולת למכור לו את העסק. בכור סירב תחילה בשל מצבו הכלכלי. בהמשך, התרצה, גייס את הסכום ואת חמשת ילדיו כדי לסדר ולהפוך את המכולת למסעדה. גם אחרי מייקאובר רציני, החלל הקטן הספיק לאכלס בקושי חמישה שולחנות.
בכור בישל הכל בעצמו, ובמהרה צירף אליו את שושי, שהייתה אז בת 14 שנאלצה להיפרד מכיתה ט'. היא מספרת כי "אבא היה רס"ר וסטנדאפיסט", הוא מעולם לא הרים עליה את קולו, אבל אם למשל שרפה את תחתית הסיר, הטיח את המכסה בכוח ובכך הבהיר שזה לא לרוחו. בכור פדנט באופיו, אהב סדר, ניקיון ועמידה בזמנים. אלה תכונות שעברו גם לשושי. כיום, הלקוחות שמוזמנים דרך קבע לבחור את מנותיהם מתפעלים מרמת הניקיון הגבוהה במטבח.
בשנים הראשונות זו הייתה המסעדה היחידה באזור, ללא מתחרים, בלעדיות שגרמה לסועדים להעניק לשושי את התואר מלכת השוק. כל בוקר אכל בכור את החריימה הראשון במסעדה. הארוחה של תשע בבוקר כללה לרוב חריימה ושעועית עם רגל. סילבי מספרת כי גם כיום ישנם אנשים שאוכלים אוכל כבד בבוקר, אוכלוסייה שבחלקה מורכבת משוטרים שעבדו במשמרת לילה, כמו גם גנבים ומהמרים שסגרו ליל עבודה. לדבריה חלקם מספרים כמה הפסידו או רימו, אבל גם אם לא, מספיק שמישהו משאיר טיפ של מאה שקלים על ארוחה של עשרים שקלים וכבר ברור לה שמדובר במישהו שעשה קופה לילית.
בכור התפרסם בין היתר במתן בסתר לנזקקים ורבים מילדי השכונה קיבלו ממנו סנדביצ'ים וחבילות לחג. חיילים עניים שבאו לאכול קיבלו חשבון של שקל אחד סמלי ולא שכחו את נדיבותו. את מסורת הנתינה ירשו גם הילדים. כיום, לנזקקים נותנים בחינם טעימות משלל סירי האוכל ושתייה קרה. בד בבד מביעה סילבי תרעומת על אנשים אמידים שמחנים את המרצדס בחוץ, ודווקא הם מבקשים לעתים שיעגלו להם את החשבון הסופי כלפי מטה.
אחת הנשים מהשכונה שנתמכה על ידי האב, הצליחה להפתיע את כל בני המשפחה. במותו, ציווה בכור לילדים להמשיך ולתת לה לאכול בחינם. שושי מספרת כי האישה המתגוררת כיום בירושלים עם 11 ילדיה מגיעה לביקורים. למרבה הפליאה, בשנים האחרונות היא מביאה מתנות לכולם. פעם ערכות איפור יוקרתיות, בפעם אחרת עגילי זהב אמיתיים או משאית עמוסה בסחלבים. ועדיין, במקביל, היא ממשיכה לאכול על חשבון הבית כנזקקת.
אבל אל תטעו במשפחת דבוש, הם יודעים למתוח את הגבול. לקוחות שבורחים בלי לשלם את החשבון נרשמים ברשימה השחורה וביום שיחזרו, החשבון הישן יחכה. כך למשל במקרה של לקוח שאכל במאתיים שקלים וברח בלי לשלם: התיאור שלו נרשם ותויק. לאחר שנה האיש שב לאכול כאילו לא היו דברים מעולם. סילבי ובכור הצעיר החליפו מבט ולאחר שסיים לאכול הניחו מולו בלי לומר מילה, דף עם החשבון הנוכחי פלוס החוב משנה שעברה. הלקוח ההמום והמובך שילם והתנצל.
שושי וסילבי הפכו לידועניות של ממש לא רק בשכונה. כך למשל עלו האחיות על טיסה וקיבלו שלל פינוקים מהדיילות בלי סיבה. הן תהו על מה מדובר ולאחר שהטייס יצא לעברן גילו כי באותו הבוקר אכל אצלן. מרוב התרגשות הוא הזמין אותן להצטרף לתא הטייס, הן סירבו בנימוס.
תמונות רבות של המבקרים במסעדה ממוסגרות על הקירות. הדוגמנית אסתי גינזוברג בישלה מפרום ביחד עם שושי, עורך הדין ששי גז הוא בן בית מעל שלושים שנה, כוכבי טלוויזיה כמו אילנה דיין, אבי קושניר ואמנון לוי; ספורטאים כמו הכדורסלן ליאור אליהו, הג'ודוקא אריק זאבי והמאמן שלו, שפים כמו שגב משה, ניר צוק רפי כהן ואבי ביטון שגדל בשכונה ושושי מספרת כי מהילדות נהג לאכול חצי לחם לבן ממולא בשקשוקה. גם לפוליטיקאים נציגות מכובדת. המשפחה צוחקת שאריק שרון הגיע לאכול בכל פעם שרצה קולות בפרדס כ"ץ. גם יצחק בוז'י הרצוג, ביקר פה לא מזמן. התעשיין סטף ורטהיימר הגדיל לעשות והכריז "זה אוכל! לא כמו שמביאים לי עשבים כל הזמן."
נציגות עבריינית גם היא בשפע. את המקום גודשות דמויות מוכרות כמו זאב רוזנשטיין, משפחת הררי והאלפרונים וכולם זוכים פה ליחס חם ולבבי. "פה זה הבית שלהם", מצהירה שושי ומסבירה כי לקהל העבריינים יש נוסטלגיה וכבוד לסבא בכור שנהג לחנך אותם ונתן לאכול כשלא היה להם על חשבון הבית וכי רבים ממשפחות הפשע מספרים על שיחות שניהלו בילדותם עם בכור. "הם לא שוכחים את המילים שלו. 'למה פשע? דרך ארץ'!"
לקוחות קבועים מימי פתיחת המסעדה ממשיכים לבוא בקביעות, כמו גם דורות ההמשך. חלקם אף אוכלים פעמיים-שלוש בשבוע, אחרים נעלמים לתקופות אך תמיד חוזרים. חלק מהלקוחות ייקבל מיד את המנה הקבועה לשולחן מבלי להזמין, עם חיבוק ונשיקה, אפילו שאיש לא זוכר איך קוראים להם.
עד מות האב נשמר הקו המינימליסטי של המסעדה ולא זז מילימטר בעוד בכור מצהיר ש "כל עוד אני בחיים אבן לא תזוז פה". לאחר מותו נעשו לא מעט שינויים. המקום שופץ והוגדל ונוספו שולחנות וכיסאות. יחד עם זאת, השולחנות והכיסאות המקוריים לא הוחלפו עד היום כדי לשמור על אופי המקום. גם כלי מטבח נשמרו בחלקם, כי בכור דאג לשפצר ולהלחים כלים שנפגמו, כמו כף מיתולוגית ששושי משתמשת בה עד היום. עם מותו, לראשונה בתולדות המסעדה הוכנס שימוש בכרטיסי אשראי וצורף שירות משלוחים. נושא נוסף שנוי במחלוקת היה המפיות: הסב סירב לעבור למפיות והתעקש על נייר טואלט. סילבי מספרת על פעם בה הגיע רימון בן יקיר, בעלי רשת ג'ירף, ואמר שהמקום מקסים, האנשים מדהימים והאוכל מעולה, אבל הוא חייב לשאול, למה נייר טואלט? מצד שני, מספרת סילבי, יש לקוחות שדורשים את נייר הטואלט. הפשרה הושגה: כיום על השולחנות אפשר למצוא מפיות אבל גליל נייר טואלט תורן שמור אצל סילבי וניתן לכל דורש.
מספר מנות מסורתיות בתפריט דוללו, אבל לא נעלמו לחלוטין. כך למשל, חצי כיכר לחם לבן עם שקשוקה, לא מופיעה בתפריט אבל כל לקוח קבוע שמגיע ומבקש, מקבל אותה. גם סילבי עצמה פותחת את הבוקר ב-30 שנה האחרונות עם חצי לחם לבן ושקשוקה.
רוב הלקוחות שמורים אצל שושי בנייד ורשומים בספר הטלפונים של הקבועים. אלה גם מקבלים הודעה בסמס לרשימת התפוצה, כדי להודיע שמתבשלים מאכלים נדירים כמו צ'ומה או אסבנה, אחת לכמה חודשים. מחברת חשובה אחרת היא זו של בכור הסב. שם מתועדים כל מתכוניו ושם גם ניהל חישובים של הלוואות שנתן.
בעשור האחרון השימוש בפתיליות למעט אחת, הופסק. יחד עם זאת ממשיכים להכין מנות בעבודת יד, החל מניפוי הקוסקוס, טחינת עלי המנגולד בעודם מתבשלים עם בקבוק מזכוכית כדי שיהיה גס ולא דייסתי. אחד האתגרים שעמם התמודדו מדי יום היה הכנת כמויות קוסקוס עצומות, כאשר ידנית מתאפשר בכל פעם סינון של קילו אחד בתהליך סיזיפי וכואב. הגברים במשפחה הגו פטנט, שמאפשר סינון של עשרה קילוגרם בבת אחת ללא מאמץ. בני המשפחה מדגישים כי פתרונות קלים יש בשפע כמו לקנות קוסקוס תעשייתי או להכניס מיקסר, אבל אז לא תישאר נשמה למקום. חלק מכך הוא הכנה של אותן הכמויות מדי יום ולקוחות שמגיעים מאוחר, אוכלים מה שנשאר.
השינויים בדמוגרפיה של השכונה אמנם מורגשים, אבל עם האוכלוסיה הדתית המתרבה יש קשר חם. כך למשל, המסעדה מקפידה על כשרות אולם אין לה תעודה, ועדיין הרבה דתיים בשכונה באים לאכול, מכיוון שיודעים בבירור כי המקום כשר
http://food.walla.co.il/?w=/906/2531082
המוסד: בכור את שושי
מאת: גרדה גלזר, מערכת וואלה!
יום שני, 14 במאי 2012, 8:37
סיפורה של ממלכת האוכל הטריפוליטאית בפרדס כ"ץ שהופכת לקוחות לחלק מהמשפחה המורחבת בין אם הם פועלים, סלבס, שוטרים או עבריינים
תגיות: בכור את שושי
תעודת זהות
שנת הקמה: 1966
בעלות אז: שאול דבוש המכונה "בכור".
בעלות היום: שאול דבוש "בכור" הנכד יחד עם דודותיו סילבי ושושי, בנותיו של המייסד.
אז בתפריט: אוכל טריפוליטאי. שעועית עם בשר, מפרום, קוסקוס, תבשילים כמו אסבנה וצ'ומה, חצי לחם לבן עם שקשוקה (כ-25 שקלים למנה).
היום בתפריט: שעועית עם בשר, קציצות חזה עוף עם ירקות, חריימה דג חריף, מפרום. אסבנה או צ'ומה, מנות שכוללות חלקי פנים ופעם היו דבר שבשגרה מכינים כיום אחת לכמה חודשים בשביל הנוסטלגיה (מחירי העסקיות נעים כיום בין 40-50 שקלים כולל שתייה).
מאז היווסדה בכור את שושי התבססה באותו רחוב בשכונת פרדס כ"ץ בבני ברק. בתחילה בכור הסב ניהל ובישל, ובמהרה הצטרפה אליו גם בתו הצעירה שושי. בשנת 2000 עם פטירתו, התגייסה לסיוע גם הבת השניה סילבי. הנכד שאול תורם את חלקו כמנהל המקום.
סניף שני נפתח בתל אביב בשנת 2004 על ידי נכדים נוספים, שאול ונועם, שרצו להביא את הבשורה לתל אביב. הם השתלמו במשך חצי שנה במטבח אצל שושי וסילבי ולמדו כל פרט קטן ורק אז קיבלו אישור לפתוח את הסניף. כיום, נעשות שלל פניות למשפחה בבקשה למכור זיכיון למסעדה, אולם התשובה תמיד שלילית בשל הבטחה שניתנה לבכור הסב, שבגינה שהיחידים שיזכו לפתוח סניף, יהיו בני משפחה.
בשנות ה-60 ההיתה בבעלותו של בכור חנות עופות בשוק לשם נסע כל יום מפרדס כ"ץ, מדירתו שמעל מכולת קטנה. בשל יחסיו הקרובים עם בכור, הציע בעל המכולת למכור לו את העסק. בכור סירב תחילה בשל מצבו הכלכלי. בהמשך, התרצה, גייס את הסכום ואת חמשת ילדיו כדי לסדר ולהפוך את המכולת למסעדה. גם אחרי מייקאובר רציני, החלל הקטן הספיק לאכלס בקושי חמישה שולחנות.
בכור בישל הכל בעצמו, ובמהרה צירף אליו את שושי, שהייתה אז בת 14 שנאלצה להיפרד מכיתה ט'. היא מספרת כי "אבא היה רס"ר וסטנדאפיסט", הוא מעולם לא הרים עליה את קולו, אבל אם למשל שרפה את תחתית הסיר, הטיח את המכסה בכוח ובכך הבהיר שזה לא לרוחו. בכור פדנט באופיו, אהב סדר, ניקיון ועמידה בזמנים. אלה תכונות שעברו גם לשושי. כיום, הלקוחות שמוזמנים דרך קבע לבחור את מנותיהם מתפעלים מרמת הניקיון הגבוהה במטבח.
בשנים הראשונות זו הייתה המסעדה היחידה באזור, ללא מתחרים, בלעדיות שגרמה לסועדים להעניק לשושי את התואר מלכת השוק. כל בוקר אכל בכור את החריימה הראשון במסעדה. הארוחה של תשע בבוקר כללה לרוב חריימה ושעועית עם רגל. סילבי מספרת כי גם כיום ישנם אנשים שאוכלים אוכל כבד בבוקר, אוכלוסייה שבחלקה מורכבת משוטרים שעבדו במשמרת לילה, כמו גם גנבים ומהמרים שסגרו ליל עבודה. לדבריה חלקם מספרים כמה הפסידו או רימו, אבל גם אם לא, מספיק שמישהו משאיר טיפ של מאה שקלים על ארוחה של עשרים שקלים וכבר ברור לה שמדובר במישהו שעשה קופה לילית.
בכור התפרסם בין היתר במתן בסתר לנזקקים ורבים מילדי השכונה קיבלו ממנו סנדביצ'ים וחבילות לחג. חיילים עניים שבאו לאכול קיבלו חשבון של שקל אחד סמלי ולא שכחו את נדיבותו. את מסורת הנתינה ירשו גם הילדים. כיום, לנזקקים נותנים בחינם טעימות משלל סירי האוכל ושתייה קרה. בד בבד מביעה סילבי תרעומת על אנשים אמידים שמחנים את המרצדס בחוץ, ודווקא הם מבקשים לעתים שיעגלו להם את החשבון הסופי כלפי מטה.
אחת הנשים מהשכונה שנתמכה על ידי האב, הצליחה להפתיע את כל בני המשפחה. במותו, ציווה בכור לילדים להמשיך ולתת לה לאכול בחינם. שושי מספרת כי האישה המתגוררת כיום בירושלים עם 11 ילדיה מגיעה לביקורים. למרבה הפליאה, בשנים האחרונות היא מביאה מתנות לכולם. פעם ערכות איפור יוקרתיות, בפעם אחרת עגילי זהב אמיתיים או משאית עמוסה בסחלבים. ועדיין, במקביל, היא ממשיכה לאכול על חשבון הבית כנזקקת.
אבל אל תטעו במשפחת דבוש, הם יודעים למתוח את הגבול. לקוחות שבורחים בלי לשלם את החשבון נרשמים ברשימה השחורה וביום שיחזרו, החשבון הישן יחכה. כך למשל במקרה של לקוח שאכל במאתיים שקלים וברח בלי לשלם: התיאור שלו נרשם ותויק. לאחר שנה האיש שב לאכול כאילו לא היו דברים מעולם. סילבי ובכור הצעיר החליפו מבט ולאחר שסיים לאכול הניחו מולו בלי לומר מילה, דף עם החשבון הנוכחי פלוס החוב משנה שעברה. הלקוח ההמום והמובך שילם והתנצל.
שושי וסילבי הפכו לידועניות של ממש לא רק בשכונה. כך למשל עלו האחיות על טיסה וקיבלו שלל פינוקים מהדיילות בלי סיבה. הן תהו על מה מדובר ולאחר שהטייס יצא לעברן גילו כי באותו הבוקר אכל אצלן. מרוב התרגשות הוא הזמין אותן להצטרף לתא הטייס, הן סירבו בנימוס.
תמונות רבות של המבקרים במסעדה ממוסגרות על הקירות. הדוגמנית אסתי גינזוברג בישלה מפרום ביחד עם שושי, עורך הדין ששי גז הוא בן בית מעל שלושים שנה, כוכבי טלוויזיה כמו אילנה דיין, אבי קושניר ואמנון לוי; ספורטאים כמו הכדורסלן ליאור אליהו, הג'ודוקא אריק זאבי והמאמן שלו, שפים כמו שגב משה, ניר צוק רפי כהן ואבי ביטון שגדל בשכונה ושושי מספרת כי מהילדות נהג לאכול חצי לחם לבן ממולא בשקשוקה. גם לפוליטיקאים נציגות מכובדת. המשפחה צוחקת שאריק שרון הגיע לאכול בכל פעם שרצה קולות בפרדס כ"ץ. גם יצחק בוז'י הרצוג, ביקר פה לא מזמן. התעשיין סטף ורטהיימר הגדיל לעשות והכריז "זה אוכל! לא כמו שמביאים לי עשבים כל הזמן."
נציגות עבריינית גם היא בשפע. את המקום גודשות דמויות מוכרות כמו זאב רוזנשטיין, משפחת הררי והאלפרונים וכולם זוכים פה ליחס חם ולבבי. "פה זה הבית שלהם", מצהירה שושי ומסבירה כי לקהל העבריינים יש נוסטלגיה וכבוד לסבא בכור שנהג לחנך אותם ונתן לאכול כשלא היה להם על חשבון הבית וכי רבים ממשפחות הפשע מספרים על שיחות שניהלו בילדותם עם בכור. "הם לא שוכחים את המילים שלו. 'למה פשע? דרך ארץ'!"
לקוחות קבועים מימי פתיחת המסעדה ממשיכים לבוא בקביעות, כמו גם דורות ההמשך. חלקם אף אוכלים פעמיים-שלוש בשבוע, אחרים נעלמים לתקופות אך תמיד חוזרים. חלק מהלקוחות ייקבל מיד את המנה הקבועה לשולחן מבלי להזמין, עם חיבוק ונשיקה, אפילו שאיש לא זוכר איך קוראים להם.
עד מות האב נשמר הקו המינימליסטי של המסעדה ולא זז מילימטר בעוד בכור מצהיר ש "כל עוד אני בחיים אבן לא תזוז פה". לאחר מותו נעשו לא מעט שינויים. המקום שופץ והוגדל ונוספו שולחנות וכיסאות. יחד עם זאת, השולחנות והכיסאות המקוריים לא הוחלפו עד היום כדי לשמור על אופי המקום. גם כלי מטבח נשמרו בחלקם, כי בכור דאג לשפצר ולהלחים כלים שנפגמו, כמו כף מיתולוגית ששושי משתמשת בה עד היום. עם מותו, לראשונה בתולדות המסעדה הוכנס שימוש בכרטיסי אשראי וצורף שירות משלוחים. נושא נוסף שנוי במחלוקת היה המפיות: הסב סירב לעבור למפיות והתעקש על נייר טואלט. סילבי מספרת על פעם בה הגיע רימון בן יקיר, בעלי רשת ג'ירף, ואמר שהמקום מקסים, האנשים מדהימים והאוכל מעולה, אבל הוא חייב לשאול, למה נייר טואלט? מצד שני, מספרת סילבי, יש לקוחות שדורשים את נייר הטואלט. הפשרה הושגה: כיום על השולחנות אפשר למצוא מפיות אבל גליל נייר טואלט תורן שמור אצל סילבי וניתן לכל דורש.
מספר מנות מסורתיות בתפריט דוללו, אבל לא נעלמו לחלוטין. כך למשל, חצי כיכר לחם לבן עם שקשוקה, לא מופיעה בתפריט אבל כל לקוח קבוע שמגיע ומבקש, מקבל אותה. גם סילבי עצמה פותחת את הבוקר ב-30 שנה האחרונות עם חצי לחם לבן ושקשוקה.
רוב הלקוחות שמורים אצל שושי בנייד ורשומים בספר הטלפונים של הקבועים. אלה גם מקבלים הודעה בסמס לרשימת התפוצה, כדי להודיע שמתבשלים מאכלים נדירים כמו צ'ומה או אסבנה, אחת לכמה חודשים. מחברת חשובה אחרת היא זו של בכור הסב. שם מתועדים כל מתכוניו ושם גם ניהל חישובים של הלוואות שנתן.
בעשור האחרון השימוש בפתיליות למעט אחת, הופסק. יחד עם זאת ממשיכים להכין מנות בעבודת יד, החל מניפוי הקוסקוס, טחינת עלי המנגולד בעודם מתבשלים עם בקבוק מזכוכית כדי שיהיה גס ולא דייסתי. אחד האתגרים שעמם התמודדו מדי יום היה הכנת כמויות קוסקוס עצומות, כאשר ידנית מתאפשר בכל פעם סינון של קילו אחד בתהליך סיזיפי וכואב. הגברים במשפחה הגו פטנט, שמאפשר סינון של עשרה קילוגרם בבת אחת ללא מאמץ. בני המשפחה מדגישים כי פתרונות קלים יש בשפע כמו לקנות קוסקוס תעשייתי או להכניס מיקסר, אבל אז לא תישאר נשמה למקום. חלק מכך הוא הכנה של אותן הכמויות מדי יום ולקוחות שמגיעים מאוחר, אוכלים מה שנשאר.
השינויים בדמוגרפיה של השכונה אמנם מורגשים, אבל עם האוכלוסיה הדתית המתרבה יש קשר חם. כך למשל, המסעדה מקפידה על כשרות אולם אין לה תעודה, ועדיין הרבה דתיים בשכונה באים לאכול, מכיוון שיודעים בבירור כי המקום כשר
Copyright©1996-2021,Tapuz Media Ltd. Forum software by XenForo® © 2010-2020 XenForo Ltd.