כמה נקודות לגבי הפוסט שלך
סליחה אם זה ארוך מדי 1. אני די בטוח שבתכנית של גיא בולבול מקבלים כרטיסים לדשא. אם לא, אז כמעריץ של טורי עם וותק, שנאלץ להסתפק בכרטיס בדשא, אני אכעס. 2. אמנם באמפי יש 8300, אבל אני בספק שיהיה מלא, אולי יהי חצי מלא. יש כ-500 כיסאות בקדמת הבמה, כ-2500 מושבים באמפי עצמו, וכל השאר בדשא. רק אם הדשא יהיה מפוצץ כולו באנשים, נדע שזה מלא 3. אני מקווה שלא יהיו יותר מדי "טרמפיסטים" (אנשים שלא שמעו את טורי יותר מדי, ומגיעים רק כי זה קרוב, או כי יש להם כרטיס חינם). המחיר הגבוה מרתיע את הטרמפיסטים הפוטנציאליים, אך יש פה בעיה מסוימת.יש אנשים שבשבילם 300-400 ש"ח זה לא כזה הרבה, ולא אכפת להם להוציא את זה בבילוי של סופ"ש, ולכן נקבל את הטרמפיסטים הגרועים ביותר, טרמפיסטים עם אף גבוה שיצפו שיבדרו אותם,ויצפו לסטנדרטים מאוד גבוהים (גם כי הם עשירים וכי הם רגילים לזה שכל העולם הם משרתים שלהם, וגם כי הם עדיין יהיו מודעים שהמחיר יחסית גבוה). סביר להניח שהם ימצאו למה להיטפל, והם לא יהפכו למעריצים גדולים של טורי בעתיד. 4. עם כל זה שאנחנו לא רוצים שאנשים שיהיו לידנו בהופעה לא יהיו טרמפיסטים, צריך לומר כמה מילים להגנתם. ראשית, ווידוי: גם אני הייתי טרמפיסט בהופעות לא מעט. כן ,כן. אין שום הצדקה לאפשר רק לאנשים שמכירים את המוסיקה של האמן להגיע להופעה של אותו האמן. הופעות חיות זה אחד האמצעים החשובים ביותר להיכרות ראשונית עם האמן (לא חסר דוגמאות של להקות שקיבלו חוזי הקלטות רק לאחר שהתגלו בתור פרפורמרים גדולים), ואםכבר מדברים עליי אישית, אז לגבי חלק מאמנים שראיתי מבלי שהכרתי אותם באמת כשראיתי אותם בהופעה חיה, הפכתי לחובב ומאזין שלהם לאחר ההופעה, ולפעמים גם בזכות ההופעה. לכי תדעי, אולי אלה שרק מכירים את Crucify ויגיעו להופעה במקרה, עוד שנה יהיה להם 4 דיסקים של טורי בבית. 5. (אני אשתדל לא להאריך פה, כי אני ידוע בנטייתי להפוך קהילות אינטרנטיות למקום לדיונים פילוסופיים, מה שלא תמיד מתקבל בברכהעל ידי חברי הקהילה) האם אנחנו רוצים שתהיה תהודה למוסיקה של טורי איימוס ולהופעתה בארץ? בפוסט שלך עלית על הסתירה המעניינת בין האינדיווידואליזם לצורך בשייכות.כן, אנחנו רוצים לחשוב שאנחנו מיוחדים, אנחנו רוצים להיות שונים, אנחנו לא רוצים להיות חלק מן העדר. כן, אנחנו רוצים להיות יותר טובים מן האחרים, וזה צורך חיוני שאנחנו נחשוב שאנחנו יותר טובים מן האחרים, גם במישור האישי וגם במישור הקבוצתי (בניגוד לאגדות על התחשבות שווה ושאף אחד לא יותר טוב מאף אחד, שמנסים להפיץ בימינו. לעמדה הזו אין בסיס לא במציאות, ולא במוחם של אלה שהוגים אותה.) זה בא לידי ביטוי בהרבה דברים, ובין היתר בטעם המוסיקלי שלנו. האם אנחנו חושבים שאנחנו יותר טובים מאלה שלא מכירים את טורי איימוס? כמובן (זה נוגע לאליטיזם שהזכרתי קודם בthreadהזה). האם היינו רוצים שכולם יידעו ויזמזמו את השירים של טורי? חס וחלילה. פתאום נפסיק להיות מיוחדים. אבל מצד שני, ככל שנהיה מיוחדים יותר, נתקשה להשתייך לקולקטיב. ואין מה לעשות, האדם הוא חיה חברתית, ולמרות שהוא רוצה להיות מיוחד, הוא רוצה שהייחודיות שלו תהיה בסיס לקיומה של קבוצה שהוא יהיה חלק ממנה (האין זה המטרה של הפורום הזה?) כתבת "יש משהו כייפי בלחשוב שאנחנו די לבד בקטע". אני מניח שזה היה קצת פחות כיף אם זה היה "רק אני לבד בקטע". אנחנו שמחים כשאנחנו שומעים שיר של להקה שאנחנו אוהבים ברדיו, אם חשבנו שאף אחד חוץ מאיתנו לא מכיר אותה. אני גיליתי את הפורום הזה לפני יומיים, ואני מבטיח שאני שמחתי לגלות את הפעילות הענפה פה. אנחנו לא רוצים להיות לבד בדעותינו, מראה החיצוני שלנו, וגם לא בטעמנו המוסיקלי. כן, אנחנו רוצים להיות שונים ומיוחדים. אבל רק כל עוד זה אנחנו. וכל עוד ה"אנחנו" הזה מספיק גדול. והאמת, ה"אנחנו" הזה בד"כ מספיק גדול, בטח במקרה של טורי איימוס. מה שמעלה את השאלה, האם אנחנו באמת מיוחדים? ועד כמה הטעם שלנו הוא באמת אוטנטי, או האם הוא ניסיון להתבדלות חברתית? (שאלה קשורה מעניינת למחקר עשויה להיות מה אנשים יעדיפו להדגיש בקבוצה - את המשותף ביניהם או את השונה ביניהם? אני אמביוולנטי בקשר לתשובה, ואת?) 6. כמו שכבר רמזתי בסוף הנקודה הקודמת, אנחנו גם לא קבוצה כל כך קטנה. מה שמטעה זה שאנחנו נמצאים בביצה הזאת של ישראל, איפה שמעטים מבינים במוסיקה, וכל מה שמוכר (עם כ' דגושה) קצת בארץ חייב להיות מוכר מאוד מאוד בחו"ל (יש שיפור במהלך העשור האחרון, בזכות נגישות המוסיקה באינטרנט). טורי איימוס היא זמרת שכל אלבום שלה מגיע לטופ 10 גם בארה"ב וגם בבריטניה, והיא מוכרת ונאהבת על ידי אנשים רבים מאוד בחו"ל. הייתי אומר שבתקופה האחרונה היא ממש מגיעה לסטטוס של אמנית קאלט, שהיה מאפיין את לאונרד כהן, אבל זו כבר נקודה נפרדת. בכל אופן, לא נשלה את עצמנו, אנחנו כבר לא קבוצה קטנה. לגבי הטיעון של ידע מוסיקלי בארץ לעומת ידע מוסיקלי בחו"ל, אני חייב להגידשפעם חשבתי שטעמי הוא אלטרנטיבי ושונה (כי הוא היה שונה מחברים בבי"ס, בצבא, באוניברסיטה), וכל פעם שהייתי מדבר על כל מיני להקות שאני אוהב, הרבה פעם הייתי נענה ב"מי?!", "רק אתה בטח שומע אותם...", וכו'. ולפתע, כשהכרתי אנשים מחו"ל, גיליתי שכמעט כל מה שאני מכיר הוא מוכר היטב בקרב כל מי שמתעניין קצת במוסיקה. ככה שהיום אני לא אקרא לטעם שלי אלטרנטיבי. מה גם ששתי הלהקות האהובות עליי הן מהלהקות הנמכרות ביותר בהיסטוריה של המוסיקה הפופולרית (אבל כדי לשמור על ייחודיות אני לעיתים אומר שרבים מאלה שאוהבים אותם אוהבים אותם לא מהסיבות הנכונות.... אז שוב, גם אליטיסט אינדיווידואליסט, וגם שייך...)