פרופס וומן
New member
כתבה על עפר
אני מעתיקה לפה כי זה לא נותן לסרוק עפר שכטר (26) מצטלם בימים אלה לסרטם של יואב ודורון פז, פובידילה המבוסס על פי ספרו של יזהר הר לב. עפר יגלם את רגב, איש מחשבים צעיר, המחליט יום אחד להתנתק מהעולם לחלוטין, עקב הפרעות נפשיות. התייצבתי בסט הצילומים כדי לברר פרטים על התפקיד המאתגר. בהגעתי לסט שאלתי את אחד מפועלי הבמה איפה עפר, כי קבעתי איתו אבל הוא לא נמצא. "רגב את מתכוונת?" הוא שאל אותי כשהוא ממשיך לעטוף את הכבלים סביב ידו, "הוא שם" והצביע על איזה בחור קטן בעל קרחת בלונדינית. התקדמתי לעברו, בהתחלה חשבתי וקיוויתי שזו טעות ושלפועל הזה אין מושג מי עפר שכטר. אבל ככל שהתקדמתי הבנתי שזה באמת עפר שכטר. ניצבתי מולו, הוא נראה כחוש מתמיד, על ראשו אין לא זכר אחד לכרבולת הנערית והפרועה, סימני עייפות על פניו וגופו נעלם בתוך בגדיו שנראו כמו שקים. ככל שדיברנו, כמובן שהוא שווה אותי בקסמיו הכריזמטיים ובחיוך כובש, שהחזירו את ספקותיי. אכן זה עפר שכטר. אני: עפר? עפר: כן? אני: מה קרה לך? עפר: זה תלוי, למה את מתכוונת? אני: אני מתכוונת לחיצוניות שלך. עפר: משהו לא בסדר בי? (מחפש על גופו ומצחקק) אני: אתה בסדר, אתה נראה גמור. עפר: כן. אני קצת עייף, בכל זאת, עובד הרבה ומנסה להיכנס לתפקיד. אני: אני רואה. עוד מעט לא יישאר עפר שכטר? עפר: (מבין שאני קצת המומה מהשינוי), כן ירדתי קצת במשקל, בשביל התפקיד. (בנימה של התנצלות) אני: קצת? כמה? עפר: (מובך וחוזר לחייך) 11 קילו. אני: כמה אתה שוקל עכשיו? עפר: אני באמת לא רוצה להיכנס לפרטים. אני: מה דורש בתפקיד לרדת 11 קילו? (אני שואלת בחוסר טאקט מוחלט, שגורם לעפר להיאנח בחוסר סבלנות) עפר: אני לא מבין. את לא אוהבת את הרעיון? (כן, כאילו שעכשיו תתחיל לדחוף במבות ולהשמין בחזרה בשבילי) אני: חס וחלילה עפר, אתה יודע שיש בינינו אהבה ללא תנאים. עפר: גם לאמא שלי הייתה אהבה ללא תנאים ותראי מה קרה. (שתיקה מביכה. לאלה מביניכם שלא מבינים, אמא של עפר נפטרה מסרטן כשהיה בן 17.) סתם אני צוחק, אני פשוט קצת עייף. אני: אז אולי תאכל משהו? עפר: עכשיו חזרתי מהאוכל. אני סתם עייף מהיום. אני: אז מה מצדיק ירידה של 11 קילו במשקל? (אני חוזרת על השאלה, אחרי ניסיון אלגנטי של עפר להעביר נושא) עפר: אני משחק את רגב, שהוא איש מחשבים, קורה לו משהו דיי טראומתי והוא מחליט להתנתק מהעולם, הוא פוחד מהעולם, אבל משלים עם הבעיה הזאת. הוא מסתגר בבית שלו, מתכנס בעצמו, את יודעת איך זה, עם הזמן הוא מפסיק גם לאכול. אני: אני לא יודעת איך זה, אתה יודע איך זה? עפר: לפעמים. (פה אנחנו נאלצים לעשות הפסקה כשהמלבישה מותחת מטר סביב מותנו של עפר ומבקשת בדחיפות שיגיע איתה למדידות אחרונות. אני מהנהנת לו שזה בסדר ושנעשה הפסקה.) אני: נשמע תפקיד מאוד מאתגר עפר:לגמרי. אני נהנה מכל רגע. אני: אתה נראה דווקא מאוד תשוש. עפר: עכשיו, כי זה לקראת סוף היום, ואני בדאון שזה נגמר, אבל כשאני מגיע הביתה ונשכב במיטה אני קולט מה עשיתי, וזה ממלא אותי בהתרגשות. אני מאחל לכל אחד את זריקת האנדורפינים הזאת למוח, זה דבר מדהים. אני: אוקי (אני מסתכלת עליו, מלאת קנאה על החיוביות שנוטפת ממנו) עפר: כדאי לך לנסות, אני ממליץ, זה יעשה לך טוב. אני: אתה רומז שאני שמנה? עפר: (צוחק ואוחז בבטנו) ממש לא.
אני מעתיקה לפה כי זה לא נותן לסרוק עפר שכטר (26) מצטלם בימים אלה לסרטם של יואב ודורון פז, פובידילה המבוסס על פי ספרו של יזהר הר לב. עפר יגלם את רגב, איש מחשבים צעיר, המחליט יום אחד להתנתק מהעולם לחלוטין, עקב הפרעות נפשיות. התייצבתי בסט הצילומים כדי לברר פרטים על התפקיד המאתגר. בהגעתי לסט שאלתי את אחד מפועלי הבמה איפה עפר, כי קבעתי איתו אבל הוא לא נמצא. "רגב את מתכוונת?" הוא שאל אותי כשהוא ממשיך לעטוף את הכבלים סביב ידו, "הוא שם" והצביע על איזה בחור קטן בעל קרחת בלונדינית. התקדמתי לעברו, בהתחלה חשבתי וקיוויתי שזו טעות ושלפועל הזה אין מושג מי עפר שכטר. אבל ככל שהתקדמתי הבנתי שזה באמת עפר שכטר. ניצבתי מולו, הוא נראה כחוש מתמיד, על ראשו אין לא זכר אחד לכרבולת הנערית והפרועה, סימני עייפות על פניו וגופו נעלם בתוך בגדיו שנראו כמו שקים. ככל שדיברנו, כמובן שהוא שווה אותי בקסמיו הכריזמטיים ובחיוך כובש, שהחזירו את ספקותיי. אכן זה עפר שכטר. אני: עפר? עפר: כן? אני: מה קרה לך? עפר: זה תלוי, למה את מתכוונת? אני: אני מתכוונת לחיצוניות שלך. עפר: משהו לא בסדר בי? (מחפש על גופו ומצחקק) אני: אתה בסדר, אתה נראה גמור. עפר: כן. אני קצת עייף, בכל זאת, עובד הרבה ומנסה להיכנס לתפקיד. אני: אני רואה. עוד מעט לא יישאר עפר שכטר? עפר: (מבין שאני קצת המומה מהשינוי), כן ירדתי קצת במשקל, בשביל התפקיד. (בנימה של התנצלות) אני: קצת? כמה? עפר: (מובך וחוזר לחייך) 11 קילו. אני: כמה אתה שוקל עכשיו? עפר: אני באמת לא רוצה להיכנס לפרטים. אני: מה דורש בתפקיד לרדת 11 קילו? (אני שואלת בחוסר טאקט מוחלט, שגורם לעפר להיאנח בחוסר סבלנות) עפר: אני לא מבין. את לא אוהבת את הרעיון? (כן, כאילו שעכשיו תתחיל לדחוף במבות ולהשמין בחזרה בשבילי) אני: חס וחלילה עפר, אתה יודע שיש בינינו אהבה ללא תנאים. עפר: גם לאמא שלי הייתה אהבה ללא תנאים ותראי מה קרה. (שתיקה מביכה. לאלה מביניכם שלא מבינים, אמא של עפר נפטרה מסרטן כשהיה בן 17.) סתם אני צוחק, אני פשוט קצת עייף. אני: אז אולי תאכל משהו? עפר: עכשיו חזרתי מהאוכל. אני סתם עייף מהיום. אני: אז מה מצדיק ירידה של 11 קילו במשקל? (אני חוזרת על השאלה, אחרי ניסיון אלגנטי של עפר להעביר נושא) עפר: אני משחק את רגב, שהוא איש מחשבים, קורה לו משהו דיי טראומתי והוא מחליט להתנתק מהעולם, הוא פוחד מהעולם, אבל משלים עם הבעיה הזאת. הוא מסתגר בבית שלו, מתכנס בעצמו, את יודעת איך זה, עם הזמן הוא מפסיק גם לאכול. אני: אני לא יודעת איך זה, אתה יודע איך זה? עפר: לפעמים. (פה אנחנו נאלצים לעשות הפסקה כשהמלבישה מותחת מטר סביב מותנו של עפר ומבקשת בדחיפות שיגיע איתה למדידות אחרונות. אני מהנהנת לו שזה בסדר ושנעשה הפסקה.) אני: נשמע תפקיד מאוד מאתגר עפר:לגמרי. אני נהנה מכל רגע. אני: אתה נראה דווקא מאוד תשוש. עפר: עכשיו, כי זה לקראת סוף היום, ואני בדאון שזה נגמר, אבל כשאני מגיע הביתה ונשכב במיטה אני קולט מה עשיתי, וזה ממלא אותי בהתרגשות. אני מאחל לכל אחד את זריקת האנדורפינים הזאת למוח, זה דבר מדהים. אני: אוקי (אני מסתכלת עליו, מלאת קנאה על החיוביות שנוטפת ממנו) עפר: כדאי לך לנסות, אני ממליץ, זה יעשה לך טוב. אני: אתה רומז שאני שמנה? עפר: (צוחק ואוחז בבטנו) ממש לא.
