לאמא של יהלי ורון
קודם כל אחלה ויופי על הדברים שרשמת. אני לפני כ 8 שנים התחלתי בשלבי אימוץ ברומניה והפסקתי כי הזוגיות שלי עם בעלי הראשון התערערה. אני מאוד מאוד מאוד מאוד בעד אימוץ ילדים, בעיקר ילדים גדולים שצריכים כ"כ בית ואהבה, אבל בעיניי לאימוץ לא יכול ללכת כל אחד, צריך לזה אין סוף אהבה, סבלנות וחוסר אגואיסטיות קיצוני, ולא לכולם יש את זה, אני מאוד מאוד מחזיקה ממך על האמת שלך, גם אני מאמינה באהבה ענקית שאמא ואבא יכולים לפתח כלפי ילד שהם בחרו לאמץ לליבם, אבל המרחק בין זה לבין השטויות שכתבו לריננית, כאילו ואנחנו חבורה של נשים קפריזיות, ואגואיסטיות שבמקום לאמץ "נפש אומללה" מעדיפות "לשחוט" את גופנו למען ילד ביולוגי, זה כבר מרחק עצום שנובע מבורות אין קץ, אין מקום ואפילו לא אלפית המקום לשפוט נשים כמוני או כמו ריננית שרוצות ילד ביולוגי, מי שם את אותן מגיבות עלובות לכתבה, לשופטות? הצורך האנושי הענק הזה לחוות לידה, גם אצל אחרת, לנסות להניק, לראות דמיון, לדעת שנכון לא נשאת הריון אבל יש לך ילד שלך לת מ י ד!! להרגיש תנועות של הילדה שלי בבטן אפילו של הפונדקאית, להיות חלק מהתהליך, הבדיקות, זה כ"כ אחרת וגורם לנשים כמוני להרגיש פחות נכות! וחוץ מזה אנחנו בטיפולים תמיד חשבנו שהטיפול הבא הוא האחרון, הוא יביא את החלום לילד, אני ידעתי בגיל 27 שאעבור 13 שנים טיפולים??? אני ידעתי שהגוף שלי יבגוד?? אז הבקורת על "התעללות" בגוף שלנו מאוד טפשית! ואגב שני התהליכים כלכלית עולים אותו הדבר, אז בחרתי לא להיות מיוחדת, קדושה, וכו' והחלטתי להיות אמא כמו כולם, מי יחליט בשבילי חוץ ממני???? ומה לעשות הדמיון החיצוני והפנימי למשפחתי של תאומותי כובש אותי כל דקה מחדש זה אומר שאני אמא פחות מושלמת מאחת שמאמצת??? הדיון לא רלוונטי ולא קשור בכלל, כל אחד מחליט על דרכו וכל המלעיזים הם אנשים קטנים וטפשים חסרי ידע, מי שלא עבר פונדקאות לא יכול לחוות דיעה פשוט ככה מה לעשות.