מבעד לעיניים של סטרייט שצועד במצעד הגאווה
אני אענה לך דרך העיניים של מישהו שצועד במצעד הגאווה כל שנה משנת 2002. אני לא באמת "צריך" את זה. אישית, בהתמודדות שלי עם הסטיגמות של החברה אין שום מאבק שאני צריך לנהל. אני סטרייט, נשוי עם ילדים ועבודה יציבה. ממש מלח הארץ. אני צועד במצעד בדיוק בגלל שלדעתי אין קשר בין סטרייטיות, מצב משפחתי, מספר ילדים והיציבות שלך בעבודה לתרומה של מישהו לחברה ולהיותו מלח הארץ. אני צועד שם כי חוץ מהפרטנרים שלנו, זה לא עניין של אף אחד מה אנחנו עושים או לא עושים במיטה ועם מי אנחנו עושים את זה. אני מודה שכשהמצעד מוגדר כמצעד של הומואים ולסביות אז קשה לטעון כזו טענה. אבל עם מסתכלים על המצעד כמצעד של לגיטימיות וגאווה, קל יותר להבין למה לדעתי חשוב שדווקא הסטרייטים יראו שם נוכחות. זה מאוד קל לקטלג. מאוד נוח לחלק את האנשים ל"משלנו" ול"לא משלנו". כולנו מחפשים הגדרה עצמית כדי לחלק את העולם לקטגוריות. מצד שני, חשוב מדי פעם להסיר את הקטגוריות האלו ולהסתכל על אנשים כמו שהם וזה מה שלדעתי מצעד הגאווה אמור לעשות. אין ספק שהמיין סטרים של מצעד הגאווה הם בנים ובנות בני 15-25 חטובים יפים וחלקים. אבל הקסם הגדול במצעד הוא בשוליים שלו. בגברים המבוגרים והפחות חטובים יפים וחלקים. בנשים המבוגרות והפחות חטובות שריריות וחלקות ובזוגות החד מיניים ובילדים וכן, גם בסטרייטים שבאים לצעוד. אני יכול להגיד לך שבתור מישהו שמודע, זה לא תמיד קל. לא תמיד קל לא לשאול מישהו בגיל שאנשים כבר אמורים להיות נשואים, אם הוא נשוי או לא וכמה ילדים יש או אין לו. זה לא קל לא לשאול מישהי אם יש לה מישהו ועוד יותר לא קל לא לנסות לשדך לה בניגוד לרצונה. אבל זה אפשרי. זה רק דורש מודעות ואת המודעות הזו אני מנסה להעלות. המצעד בא להגיד שזה בסדר לא להיות במיין סטרים. זה בסדר אם בא לך על פרטנר מבוגר וזה בסדר אם בא לך על פרטנרית צעירה וזה בסדר אם לא בא לך. ובדיוק משם גם באה הגישה שאומרת שאם מה שבא לך זה בסדר, אז זה לא בסדר לחטט לך ולשאול אותך על זה.
