אני מסכים עם המצב שאתה מתאר,
רק שלדעתי (טוב, לא רק, אני נתלה כאן בדעת גדולים ממני) הדינמיקה שמסתתרת מתחת למעשה היא לא בדיוק זהה למה שנראה על פני השטח: א. מה זה שיעמום ? - חוסר חיבור לעצמי, חוסר חיבור לסביבה. אילו הם שני פנים של ניכור. אגב, ניכור הוא אמנם חוויה חברתית, אבל הוא לאו דווקא מעיד על "בעיה חברתית" אישית - המושג מתייחס יותר לחברה בכללותה. כאשר אני מרגיש לא שייך לחברה הכללית, והחברה הכללית לא שייכת לי, כלומר אנחנו זרים, יש מצב של ניכור. חוסר החיבור לעצמי הוא מושג עמוק יותר (מגיע מגישת יחסי-אובייקט בפסיכולוגיה), שהתוצאה של מצב זה היא שיעמום - חוסר יכולת להנות מהנוכחות של עצמי. ב. ושוב פעם מתחת לפני השטח, ילדים לא הורסים דברים סתם. ההרס מבטא כעס על החברה (בד"כ), וכתגובת נגד לניכור מהחברה, בא כדי להשאיר חותם כלשהו בעולם. כאשר ילדים מרגישים שאין להם מקום (כלומר, שהם "אויר"), זו דרך מצויינת לאשר לעצמם את הקיום שלהם - לעשות גרפיטי על הקיר בדרך לבית הספר ולומר לעצמם כל בוקר, "את זה אני עשיתי, יש לי מקום, יש לי השפעה". כמובן שקל יותר לשבור כיסא בתחנת האוטובוס מאשר להוסיף שם כיסא, לא ? ג. הדינמיקה שאתה מתאר של "תחרות" מעידה בדיוק על האלמנט של חוסר היכולת להתמודד עם כישלון (שנובע מצורך לחפות על הערכה עצמית נמוכה. למי שיש הערכה עצמית טובה אין בעיה להתמודד עם כישלון חד-פעמי). הילדים אולי יסכימו להתחרות, אבל לא להפסיד. מה שמביא באופן בלתי-נמנע להסלמה של התנהגויות (אם זה בהרס, אם זה באלימות). התנהגות קלאסית לילד כזה תהיה להפוך את השולחן כאשר הוא רואה שהוא עומד להפסיד במשחק. אלה המחשבות שלי, מתוך עבודתי עם ילדים\נוער ומשחקים, ומתוך עבודתי עם נוער שמגיע לשירות המבחן לנוער...