כתבה או תעמולה?

זהו אז הבנו את הגישה

הילד ולא לשכוח רק בן שלוש חולה = חולה במחלת נפש אויי לנו שהגענו לזה..
 
זה אכן עצוב.

עצוב בכלל לראות ילדים חולים. במיוחד כשהם קטנים.

זה נורא שיש אבחון יתר, נכון?
 

dina199

New member
איך הגעת לאיבחון יתר ?

הכתבה הורודה הזאת רק מוכיחה שיש חוסר איבחון מוחלט (לפחות בנושא אוטיזם)
 
נו, באמת.

את לא מכירה את הילדים, לא פגשת אותם, אבל כמאבחנת מוסמכת את קובעת שהם אוטיסטים שפוספסו.

אני לא אומרת שבטוח אין שם אף אחד שפוספס והוא אוטיסט, כמו שיש בגני התקשורת ילדים שפוספסו ואובחנו כאוטיסטים למרות שהם לא, אבל לאבחן ילדים בגן בלי לפגוש אפילו?
מוגזם, לטעמי.

כתבתי את המשפט על אבחון יתר באירוניה.
מאשימים שיש אבחון יתר באוטיזם, ואני יודעת שאת לא אוהבת את זה.
אבל כאן, כשלדעתך מאבחנים לא נכון, זה מפריע לך בדיוק במקום הזה, שלדעתך יש אבחון יתר של מחלות נפש בגיל הזה.
כלומר, את מסכימה שיש אבחון יתר = רק שאת חושבת שזה נעשה בתחום בריאות הנפש.

ושוב, לדעתי, זה מספר קטן יחסית של ילדים. יש פחות ילדים בגן הפרחים באזור המרכז מאשר ילדים בגני תקשורת למשל. ולמה? כי זה אכן נדיר.
 

dina199

New member
אף אחד לא פגש את הילדים.

אף אחד כאן לא יפגוש את הילדים האלה .
הרוב המוחלט כאן לא פגשו אחד את השני ולא יפגשו.
הרוב המוחלט כאן לא פגשו את הילידם של אף אחד כאן ולא יפגשו.
כולם מסתמכים רק על המידע האנונימי הכתוב במדיה אינטרנטית אנונימית.
ועדיין כולם מביעים דעות. זו מטרת פורום וחופש הדיבור.
אז 'לא פגשת' מבחינתי לא טיעון ולכן אין לו שום משמעות להבעת הדעות שלי.
אני יודעת שאת תמיד מביאה אותו, אבל כתבתי כבר לא פעם אחת ואני כותבת שוב (ואכתוב שוב אם אצטרך) - לא איכפת לי.
אם אף אחד לא יביע דעה כי 'הוא לא פגש' (וזה לא יקרה כי הרוב מעדיף להישאר אנונימי) , אז אין משמעות לא רק לפורום הזה אלא לכל הפורומים התפוז ואפילו לכל הפורומים האנוניממים באינטרנט.
 


מותר להביע דעה בפורום אינטרנטי גם אם לא מכירים את המקום, זו מטרת הכתיבה כאן
 
ברור, אבל יש הבדל בין

לנתח כתבה ולהגיע למסקנות ממה שכתוב ובין לאבחן ילדים שלא ראית.
ועוד לקבוע שרוב הילדים שם אוטיסטים שלא אובחנו.
אם היה כזה אינטרס גדול לא לאבחן, אז היו יותר גנים כמו גן הפרחים מאשר גני תקשורת, לא? אבל המצב לגמרי הפוך. שלא לדבר על מספר הילדים המשולבים.

אני בטוחה שיש שם מספר ילדים קטן מפוספס, כמו שאני בטוחה שבגני התקשורת יש מספר ילדים מפוספס. בגיל הזה קל מאוד לטעות בין אוטיזם ובין אבחונים אחרים. ולכן לא פלא שיש טעויות, לכאן או לכאן.
 
אף אחד כאן לא קבע

נחרצות שום דבר,הורים כותבים מתוך ניסיון שלהם את דעתם ומתר להם
וזו דעתם וכך הם רואים את הדברים, מכאן ועד לקבוע שחורצים כאן דברים מבלי להכיר את המקרים שמבעים דעה אינטרנטית נטו לא מדויקת,
ואנחנו כאן לא על תקן של לחרוץ גורלות של אף אחד ולא על תקן של לשבץ ילדים,
סך הכל באנו עם דעתנו על כתבה שהתפרסמה לפני שנתיים,
אז אמא חמסה היקרה מותר לכתוב ולהביא את השקפת העולם שלנו וזה שזה לא מוצא חן בעיניי גולשים אחרים עדין לא אומר שאסור לנו לכתוב את דעתנו,
מתור לנו לכתוב ברמה הכללית שגן כזה לא מקובל עלינו, ומותר להורה אחר לכתוב שגן כזה כן מקובל עליו.
 
תשובות:

1. כן, לעתים גם ההורים אשמים. לא קראת אף פעם על אמא שיכורה, על הורים שמשאירים את הילדים לבד כשהם הולכים לעבודה? אני זוכרת עד היום מקרה שאירע שבו אמא יצאה לעבודה וכדי שהילד לא יסתובב בבית היא שמה מעל המיטה שלו ומיסמרה אליה קרש עץ, כדי שהוא לא יוכל לצאת. והילד שכב שם שעות ובכה!
ברור שזה נדיר, אבל כמו שכתבתי גם בגן הזה אין המון ילדים.
על אליאור חן שמעת? ויש עוד, אבל לא כולם מגיעים לתקשורת.

2. אם ההורים אשמים במצב - למה מאשפזים את הילדים?
מאשפזים את הילדים כדי לטפל בנזקים ולהורים נותנים הדרכה איך לטפל בילדים. אם היו לוקחים את הילדים מההורים לטיפול אחרים (רווחה) - גם היו צעקות. אז מנסים לטפל בהורים ובמקביל בילדים.
ודרך אגב, גם צריך לשאול למה נשים מוכות צריכות ללכת למקלט נשים מוכות ולא הבעלים שלהן? זו שאלה טובה, אבל במקרה של הילדים דווקא התשובה יותר קלה.

3. איך הילד נשאר עם סטיגמה כל חייו? הרי מי חייב לדעת את זה? יש ילדים שממשיכים לגנים רגילים או לבתי ספר רגילים ואף אחד לא אמור לדעת מזה.

4. למה לא ללמד את ההורים לטפל? כנראה שזה לא מספיק, אם כי זה נעשה במקביל.

5. שאלה מצוינת. ומי מפקח על הרופא שלך, ודואג שהוא לא ינסה עליך תרופות ויהפוך אותך לעכבר מעבדה?

6. מה קורה אחרי הגן?
מה קורה לילד שהיה בגן תקשורת? איזה עתיד מחכה לילד שיש עליו תווית של אוטיסט?

מחלת נפש היא מחלה לכל דבר וצריך להסיר את הסטיגמות מעליה.
רק היום ישבתי בקופת חולים עם אשה מבוגרת שספרה לי בלי בעיות, שהיא סבלה מדכאון, טופלה תרופתית והיום טוב לה מאוד.
אני מקווה שהילדים שהיו בגן הפרחים מחלימים והחיים שלהם נפלאים אחרי הגן.
 

dina199

New member
לגבי סעיף אחד - אצל הורים מתעללים

ילדים יגיעו למקום כזה רק עם התערבות הרווחה. כשהורים אשמים בצורה כזאת - הם לא פונים ביוזמנתם לאיבחונים ולבתי חולים.
גם לא רייאנו הורים כאלה בכתבה. רוייאנו רק הורים קרייריסטיים עם תארים אקדמיים ש'משום מה' לא ידעו מה יש לילד שלהם (האם מרוב התעסרות בקריירה ?)
 
אני בכלל לא יודעת אם יש בגן ילדים שעברו

התעללות מצד ההורים.

אני יודעת רק מאותה אמא על אנשים שבחרו ללכת הגן הזה. אני לא יודעת על מקרים אחרים.

אני טוענת נגד הגישה שההורים תמיד צודקים. הם לא.

הורים גם יכולים, לעתים מרוב אהבה, להכחיש קשיים של הילד ולחשוב שהכל בסדר אתו.
 

Astroo

New member
הגן הזה לא מיועד לילדים על הספקטרום

אלא לילדים עם בעיות רגשיות ופסיכולוגיות
 

dina199

New member
כשילד הן ארבע מוגדר כך :

"הוא לוקה בבעיות רגשיות, בעיות תקשורת, בעיות התנהגותיות והפרעות קשב וריכוז, והוא בעל נטייה להתפרצות ולאלימות" - אין לי מושג מה בדיוק יש לו.
(ואפילו לכאן הסתננו 'בעיות תקשורת'
)
 

Astroo

New member
בכל אופן, ביררנו לגבי הגן בזמנו

הוא ספציפית לא מיועד לילדים על הספקטרום
 

dina199

New member
זה ברור מהכתבה.

הפחד שלי שהגלל חוסר איבחון נכון א"ס בגיל הזה עלול להגיע לשם.
 
בני ביקר בגן הפרחים

וזו היתה תקופה מדהימה בחיינו ובחייו. בני הגיע לגן לאחר שבחמש שנותיו הראשונות לחיים עבר בין שישה גנים שונים, מאחר ובאף מסגרת לא הצליחו להתמודד עם קשייו. הילד הגיע במצב נוראי מבחינה רגשית, עם התקפי זעם קשים ואלימים, בריחות חוזרות ונישנות מגן הילדים האחרון בו שהה, תחנונים שחזרו על עצמם מדי יום: "אמא אל תשלחי אותי לגן הזה(גן עיריה), רע לי שם", בידוד חברתי, בידוד שלנו ההורים ע"י הורי הגן שפשוט "תפסו מרחק" מאיתנו והרחיקו את ילדיהם מבנינו. בחמש השנים הרושנות לחייו עברנו שבעת מדורי גהינום, שאני לא מאחלת לשונאי לחוות כאלו(כולל פגיעה בכלכלית קשה ביותר שנבעה מהעדרויותי החוזרות ונישנות מהעבודה, ועד שהגעתי למצב של פרישה מרצון). כשהגענו ל"גן הפרחים" היינו מרוסקים מכל הבחינות. הילד תעתע ואף אחד לא הצליח לווסת אותו או לטפל בו באופן ראוי, ואיש לא ידע לתת לנו כלים להתנהלות נכונה איתו. עד שהגענו לגן הפרחים טופלנו ע"י נוירולוג, פסיכיאטר, פסיכולוג ,קלינאית תקשורת, מרפאה בעיסוק, וכל התראפיות שרק ניתן להעלות על הדעת....כלום לא עזר...

ביום בו הגענו לפגישה בגן הפרחים בה בני היה אמור לעבור אבחון מקיף(אני מצאתי את המקום לאחר שיטוטים של לילות על גבי לילות באינטרנט), יצאה אליו ד"ר שפיצר המלאכית המדהימה, ולחשה לו משהו על האוזן(עד היום אין לי מושג מה נאמר לו), והילד שהיה שכוב עם פניו אל הספה, כשגבו מופנה אליה, פשוט התרומם ממקומו, ומוקסם צעד בעקבותיה למשרדה, שם ישב במשך כשעה וחצי לאבחון, ומהרגע שיצא ממשרדה מיותר לאמר שהיה כרוך אחריה בכל מאודו. בילינו בגן המופלא הזה במשך שנה אחת, שלאחריה עלה לכתה א', והצטערתי בכל ליבי שגיליתי את המקום בשלב כ"כ מאוחר. גם אני וגם כל יתר ההורים ללא יוצא מן הכלל חשנו שילדינו זכו בהגיעם למקום הנפלא הזה, והרגשנו שניתנו לנו ולילדינו זכות ענקית לפגוש את ד"ר שפיצר וצוותה המדהים. אחת אחת, כולל האח יצחק, היו נשות מקצוע משכמן ומעלה, שהצליחו להגיע אל הילדים, וסייעו גם לנו ההורים בהדרכות פרטניות וקבוצתיות, למצוא את דרכינו מחדש.
לא לי היה איכפת אם המקוןם הוא ביה"ח או גן חיות, או כוכב מאדים לצורך העיניין, בשורה התחתונה הם הצילו לי את הילד, והעלו את כל המשפחה על דרך המלך. חווינו קשיים גם כשיצאנו משם, אבל לנו כהורים היו המון כלים, והכי חשוב- השיבו לנו את האמון ביכולותיו של בנינו.
 
למעלה