אף אחד לא מכריח את ההורים.
מביאה לך כמה ציטוטים:
"בן ארבע ותשעה חודשים. בספטמבר החל את השנה השנייה בגן. הוא לוקה בבעיות רגשיות, בעיות תקשורת, בעיות התנהגותיות והפרעות קשב וריכוז, והוא בעל נטייה להתפרצות ולאלימות. רק בגן הפרחים קיבלו הוריו, נועה ותומר, אבחון מדויק למצבו. הזוג, שניהם בעלי תואר שני, מספרים שהיו חסרי אונים תקופה ארוכה. "שיבצנו אותו בגן לחינוך מיוחד בתל השומר אבל גם אחרי שנה של ניסיונות, לא הצליחו לאבחן את הבעיה במדויק", מספרת אמו. "ראיתי שאין מענה הולם למורכבות של מצבו וזה תיסכל אותנו". נועה חיפשה מענה מסוג אחר ובעקבות כך הגיעה לגן גהה. "הגעתי למקום דרך קריאה באינטרנט ובהתחלה היה לי מחסום נפשי. פחדתי לרשום את הילד לגן בגלל המיקום בבית החולים לפגועי נפש ובגלל הילדים שלומדים בו. חשבתי שאווירה כזאת תשפיע עליו לרעה".
בשלב הזה נועה ובן זוגה החליטו להגיע למקום כדי להתרשם ממנו. "הבחנו מיד שהפסיכיאטריות הבכירות מדברות בגובה העיניים למרות שיש להן ידע עצום - שהן ממש חשבו איתנו ולא מעלינו". כבר עם כניסת בנם לגן, בגיל שלוש ועשרה חודשים, הוחלט לתת לו טיפול תרופתי - ריספרדל, תרופה אנטי-פסיכוטית. "בהתחלה מאוד הסתייגתי, אבל עברתי תהליך עם עצמי כדי להשלים עם זה. בהתחלה שיתפתי פעולה בצורה מכאנית, לא הבנתי את המשמעות, ואז לאט-לאט כשראיתי שהילד מתפתח אמרתי 'לא מעניין אותי מה הוא מקבל, העיקר לא למנוע ממנו טיפול'. כמו שכאשר אדם לוקה בראייה, מובן שהוא ירכיב משקפיים".
איך הוא כיום?
"יש שיפור אדיר מאז שהוא פה. לדוגמה, בעבר כל נסיעה איתו ברכב היתה קטסטרופה. הוא היה משתולל בתוך האוטו ומרביץ עם הרגלים והידיים בוכה, צווח. הייתי צריכה להסתובב, לקבע לו את הרגליים ולתפוס לו את הידיים תוך כדי נסיעה. היום אירוע כזה הוא נדיר".
תומר: "היינו צריכים לחיות גם בקיץ וגם בחורף עם חלונות סגורים כי היתה לו נטייה לזרוק חפצים מהחלון. היום זה כמעט לא קורה. אולי פעמים בודדות, ואנחנו כבר יודעים איך להוציא אותו מהמקום הזה".
נועה מוסיפה ש"גם הקשר החושי שלו השתפר, ההתנהגות השתפרה, ומעל העל, הרצון והצורך בלמידה הפכו נעימים לו - מה שבעבר לא היה קיים כלל. הוא היה חי כל הזמן כשמשהו מציק לו בנפש ושלא מבינים אותו. אבל התרופה עוזרת לו לווסת המון תופעות, הטיפול בדיבור ובריפוי בעיסוק מסייע, עבודת הצוות והכלים שאנחנו קיבלנו מתחילים להשפיע. אנחנו מרגישים שזאת זכות שהוא כאן"."
"ותם, בן שש, הוא אחד מהילדים שהטיפול בריטלין שינה את חייהם. "כשהוא היה בן שנתיים הבחנתי שמשהו לא כשורה", מספרת אמו, מיכל, כלכלנית בת 37, "בלט לי שיש לו קושי בהליכה, בהקשבה, הוא לא דיבר, רק מילמל. הרגשתי שמשהו לא תקין". יותם נולד עם בעיה אורגנית. הוא שובץ בגן לחינוך מיוחד בקהילה אבל אמו הרגישה שאין בזה די. "הצוות היה מתוסכל. הם השקיעו בו המון והוא לא הגיע לתוצאות. הפרעות הקשב היו חמורות, הוא לא היה פנוי ללמידה ולהקשבה והיה קשה לסביבה להתמודד איתו".
מיכל שמעה על גן הפרחים אבל נרתעה. "פחדתי מהסטריאוטיפ של המקום", היא אומרת. "ליותם אין בעיות נפשיות והחשש שלי היה ששיבוצו בסביבה עם ילדים בעלי בעיות כאלו רק יחמיר את מצבו". מיכל מספרת שהעדיפה לפנות לפסיכיאטר פרטי, וזה המליץ על טיפות ניאולפטיל - תרופה פסיכיאטרית להרגעה. "בהתחלה ההשפעה היתה טובה אבל אחרי כמה שבועות הבחנתי שזה גורם להחמרה בתופעות. במשך שלושה חודשים נעתי בין פסיכיאטרים, נוירולוגים ורופאים. כל אחד הצביע על משהו אחר. אלו היו שנים קשות מאוד, עד להגעה לגהה. שם הצליחו לאבחן במדויק ולתת מענה כולל לתופעות ולליקויים". כעבור שנה בגן הפרחים, חזר יותם לגן רגיל, וכעת מיכל אומרת באופן חד משמעי ש"זה הדבר הכי משמעותי שעשיתי בחיי".
מה עשה את ההבדל?
"הוא התחיל לקבל ריטלין שאיזן אותו, ויחד עם החום של הצוות והטיפול המקצועי חל שינוי משמעותי".
לא חששת לתת לו ריטלין בגיל חמש?
"לא פחדתי, כי כבר הייתי חסרת אונים. במהלך השנה שהוא השתלב בגן הפרחים הוא היה רגוע, נינוח, ילד עם שמחת חיים ובנוסף, האינטראקציה החברתית שלו היתה טובה. היו לי רגעי נחת ממנו, מה שאף פעם לא חוויתי קודם לכן. היום אני נותנת לו כבר קונצרטה. לפעמים יש צביטה בלב כשאני נותנת לו את זה, וברור שהלוואי שלא הייתי צריכה, אבל הוא צריך את זה. אין לי ספק. היה יום שהוא ירק את הכדור - אני לא ידעתי את זה - והגיע לגן 'טבעי'. ראו את ההבדל - הוא היה חסר מנוח, חסר שקט, זרק דברים על ילדים ואף אחד לא רצה לשבת לידו. זה חיזק אותי לא להרגיש אשמה. אני פונה לכל הורה שמתלבט ויש לילד שלו בעיות קשב חמורות מאוד - לתת, כי זה עושה מהפך ושינוי לטובה בילד עצמו ובבית"."
נה, בת 32, היא דוגמה לתהליך שעוברים לעתים הורים במקביל לטיפול בילד. כשהיה בנה הבכור בן שנתיים החל שינוי בהתנהגותו. "עד אז הוא היה ילד שקט ולפתע החלו להופיע אצלו הפרעת קשב וריכוז, התקפי זעם, בכי שלא נפסק על כל אירוע קטן, היעדר כישורים חברתיים, אי שקט, אלימות. יום אחד הוא ממש שיסף לילד את הגרון ולמזלנו נמנע אסון כי הוא עשה את זה בכלי קהה", היא מספרת. הפרעת הקשב והריכוז של בנה אורגנית-מולדת אך היא החמירה מסיבות רגשיות. דנה מודה שחלק מהסיבה לכך טמונה בעובדה שהיא עצמה גדלה בבית שבו אביה הגיב באלימות פיזית כלפיה, ושהיא שיעתקה דפוס זה ביחסיה עם בנה. "הייתי נכנסת למקום שהייתי מפליקה לו או צורחת עליו כי לא היו לי כלים להתמודד עם המצב שלו וזה רק החמיר את מצבו", היא מספרת.
היא ובן זוגה התכחשו תחילה למצבו החמור של בנם. "לא רצינו לדעת, עצמנו עיניים. אמרנו 'הילד בסדר גמור, מה נטפלים אליו?' כשאמרו לנו שכדאי לשלב את הילד בגן בבית חולים גהה, בעלי היה מאוד אנטי. אפילו שבגן רגיל לא הסכימו לקבל אותו, ושהשירות הפסיכולוגי לחצו עלינו לקחת אותו לטיפול אמיתי". ואולם, לאחר שהבחינו בהחמרה נוספת במצב הילד, שינו ההורים גישה - חילחלה אליהם ההבנה שהוא שרוי במצוקה אמיתית.
דנה מספרת שגם היא חששה תחילה משיבוץ בנה בגן הממוקם בבית חולים גהה בשל דעות קדומות, אבל כיום היא מתחרטת שלא פנתה לגן הפרחים עוד קודם לכן. בנה שולב שלושה ימים בגן רגיל בקהילה ויומיים בגן הפרחים. כיום, אחרי שנה במתכונת זאת, הוא כבר משולב בכיתה א' רגילה ודנה מספרת בהתרגשות שהוא מקבל שבחים מהמורים ומגיע הביתה ומתמסר לשיעורי הבית בהנאה. "במהלך שהותו של בני בגן הפרחים קיבלתי המון כלים להתמודדות עמו", היא מספרת. "לימדו אותי איך לגשת אליו, איך להרגיע אותו ברגעי משבר, איך לא להתפרץ עליו ואני ובעלי הלכנו בעקבות זאת לקורסי אדלר". באחרונה ניגשה דנה לאבחון וגילתה שגם היא סובלת מהפרעת קשב וריכוז. "התחלתי לקחת בעצמי קונצרטה", היא מספרת, "ואני רגועה יותר וממוקדת. אני לא יכולה לחמוק מהמחשבה שאם הייתי מאובחנת בגיל צעיר ומטופלת חיי היו נראים אחרת". *
