ועוד משהו, שקצת ירכך...
את התגובה האולי ביקורתית מידי שלי. אני מבינה שבארץ שלנו העולם של המוזיקה הגיע (הסליחה עמכם, זו הדעה שלי) לסוג של שפל המדרגה. הארץ נהייתה בעצמה ממוסחרת עם מילים ולחנים לא ברורים במיוחד, וחוסר נאמנות מובהק של המוזיקה לגבי עצמה, וחוסר נאמנות מובהק אף יותר של האומן לעצמו. זמרי רגע ואייקוני פופ פורצים לתודעה בין לילה, וגורמים לקהל להשאיר מאחוריו את הנאמנות לאומן, היוצר, הכותב והמלחין, ולהעביר אותה לאייקונים החדשים, הזמרים, שנוצרו ברגע אחד עם תעודת בוגר בית ספר למוזיקה. אני לא חושבת לרגע אפילו להסתיר את סלידתי העמוקה מכל הנושא הזה, ולתהות, ביני לבין עצמי, לאן נעלמה המוזיקה של פעם, כשעוד ידעו לעשות מוזיקה שתגע בלבבות של כל העולם, ולא רק בקצב וריתמיקה וליריקה זולה. כשחשבו איך לרגש ואיך לגעת בלבבות, ולא רק איך למכור כמה שיותר תקליטים ולהגיע תוך יום אחד לזהב. כשרצו לעשות את זה מהלב, ולא רק להרוויח מזה כמה שיותר כסף. היום, "כל אחד רוצה להיות כוכב", ולצערי, גם כל אחד יכול. אני, בתור יוצרת, יודעת שעדיף לי למכור או לתת את החומרים שלי לזמרות הללו שדיברתי עליהן אם אני רוצה שמישהו באמת ישמע את המוזיקה, ולחיות מהתמלוגים, וזה עצוב. חסל סדר דור הכוכב נולד! ואחרי כל זה, אני ממש לא יכולה להאשים את רביץ שבחרה אולי קצת כן להתמסחר, אולי כן להוריד מעצמה ולהעלות כותבים אחרים, למרות שציפיתי ממנה שתצליח תמיד לרגש את כולם. אבל אין מה לעשות, צריך לחיות ממשהו. אני רק מקווה שהחומרים הבאים שיצאו, והאלבום כולו, יזכירו לי, כמו אחרי כל הופעה, למה אני כל כך אוהבת את המוזיקה שלה, ולמה אני חושבת שהיא הבנאדם שמכיר אותי הכי טוב, כי השירים שלה בעצם, מבחינתי, נכתבו עליי. והכי חשוב - להבהיר לה, שמעולם היא לא חזרה על עצמה, ואף פעם לא הרגשתי שהיא לא מחדשת בחומרים שלה, ושום שיר שאני שומעת שלה לא נשמע לי ולא יישמע לי מעולם כמו "סתם עוד שיר של יהודית רביץ", כי באיזשהו מקום, היא, ואולי עוד רק כמה מעטים, עושים את מה שהם עושים מהלב, ולא משום מקום אחר.