אסביר לך את ההבדל הקטן אך גדול
המקרה שאתה הבאת מדבר על כפייה בפועל לקיים מצוות, וזה בוודאי מעשה לא מוסרי.
לעומת זאת השאלה שאני שאלתי לא הייתה על להשתמש בקומקום שלו בכוח מול פניו. זה לא עלה על דעתי, כיוון שבמקרה כזה אתה מצער אותו בפועל ואין לזה שום היתר. אני שאלתי [תיאורטית] האם כשהוא לא בחדר ואין סיכוי שיעלה על זה אי פעם אם מוסרי להשתמש. וכאן השאלה היא כזו: הרי כל הסיבה שאסור להשתמש בכלל זה בגלל שאילו היה יודע שאני משתמש היה מצטער, ואם כן אפשר להמשיך עם זה ולומר שאילו היה יודע שהצדק עמי ושמירת שבת זו שטות היה מסכים. נמצא ש'אילו היה יודע' אחד מתקזז ב'אילו היה יודע' שני.
[האמת שכמו שאמר 'לשחוק בעומק', השאלה הזו היא 'קצת מכיוון אחר של השאלה אבל קשור'. כיוון שפה השאלה היא לא האם יש זכויות ערטילאיות שתקפות מוסרית למנוע ממך לעשות מעשים למרות שאינם מצערים את האדם בפועל, אלא השאלה היא באמת איך מודדים את רצון האדם. איפה עוצרים את ה'אילו היה יודע מה היה רוצה'].
ואם תשאל שאלה נפרדת - בלי להשוות לנידון שהעליתי - למה באמת למה לא צודק אותו מחב"ת שמתכוון לטובתי וכופה אותי לקיים מצוות? הרי הוא להבנתו עושה לטובתי. אענה לך, שאכן אם באמת כל העולם היה מחזיק בדעה אחת ורק אדם אחד [או שניים..] היה חושב אחרת , זה מה שהיה צריך לעשות, כי אז היינו מניחים שהטעות של אותו אדם נובעת מליקוי שכלי/רפואי וחובה עלינו להצילו [וזה באמת מה שעושים היום, שמונעים מאנשים להתאבד בשל אי שפיות זמנית וכו']. אבל ברגע שיש כל כך הרבה דעות ואמונות, לא שייך לומר שהטעות נובעת מליקוי אלא פשוט יש אנשים שונים ודעות שונות. ולכן הכלל היחיד ששייך להחיל בעולם כזה הוא 'חיה ותן לחיות' וש'אלימות לעולם אסורה'. [זהו הכלל בגדול, אך ברור שיש כאן עוד הרבה להתחבט בגבולות העניין, איך מודדים מה יכול להיחשב כאי שפיות וכו', והעסק מסובך מאד. כמו כל דבר בחיים...]
