אישית
לבד לא עומד, ביחד כן.
זו הנטיה שלי כרגע.
וכיצור סקרן וחקרני, אני לא מקבל את התורה מסיני, ולומד על שואות נוספות שהיו. אפשר גם לדון במה זו שואה.
הזכרון הוא דבר אחד, וחשוב לא לעוות את ההסטוריה בנקודה כזו קריטית. אבל עוד יותר חשוב מה עושים עם הזכרון הזה הלאה.
משום מה הרושם שלי הוא שדוקא בגלל האדרת השואה של העם היהודי, המשלחות, המטסים, הטקסים, ההתקרבנות, הצדקנות, הדום והצקצוק בלשון כלפי הלא-דומים (לא עומדי-דום שאינם דומים לנו), דוקא בגלל כל אלה נוצרת קהות של ישראלים לגבי שואות אחרות. והייתי מצפה שדוקא בני קבוצה שעברה כזו טרגדיה יהיו בחוד החנית של הזדהות עם עוולות בסדר גודל דומה הגם מוקטן (כי מה לעשות, הנאצים באמת התעלו על עצמם במשימתם הארורה).
אתמול ניצולת שואה מקיבוץ לוחמי הגטאות, ראיתי אותה אומרת משהו כזה.. אני לא רוצה להיות קורבן יותר אף פעם. אבל אני גם לא רוצה שאחרים יהיו קורבנות בגללי. במלחמה גם המנצחים וגם המנוצחים מפסידים.
באשר לאלו שאינם עוד בגופם. האם אתה יודע מה קורה לאחר המוות? כי אולי ישנן נשמות מעונות ותקועות הזקוקות להשלמה. לכן ישנה תפילה לעילוי נשמות. לכן גם טקסים יכולים לתרום. והצפירה, אני סולד ממנה, אבל התחושה הפיזית היא שהיא חודרת. לך תדע את מה היא חודרת.
