כשמגיע רגע האמת.
כשמגיע רגע האמת, הרגע הזה שידעתם במשך תקופה ארוכה שיגיע- אז הנה, הוא מגיע. כאילו, הוא לא ממש כאן, אבל רק עוד יום, אולי יומיים, והוא כאן. ואתה לא יודע איך הדברים יראו אחרי שאותו רגע אמת יחלוף. אין לך מושג. אבל אתה יודע שהכל יהיה אחרת. הכל. הרגע שאני מדברת עליו, הוא שינוי. בהתחלה, הישלתי את עצמי שהשינוי הזה הוא לא כל כך נורא. כפי שבעצמי אמרתי לאנשים אחרים:
כאשר אתה הולך בשביל מסוים, במטרה להגיע אל נקודת הסיום, ולפתע מגיע קצה השביל- ובקיצו הוא מתפצל לשני שבילים נוספים, ואז עליך לבחור לאן ללכת- לאיזה שביל לפנות הפעם... לא משנה אם תפנה ימינה או שמאלה. לא משנה אם תלך דרך השדה או היער. לא משנה אם תחצה את המים או את היבשה... בסופו של דבר אתה תגיע לאותה נקודה. אותה נקודת סיום שחלמת עליה במשך כל המסע הארוך... וזה למה? כי כל הדרך, למרות שהסתבכת בין הפניות ולפעמים גם עלית על השביל הלא נכון בטעות, כל הדרך- ידעת מה היעד שלך, והאמנת בעצמך שתגיע אליו. אז עכשיו- אני לא אתכנן מה יקרה. אני לא אעסיק את עצמי בשאלות כמו "האם זה הדבר הנכון לעשות?", או "מה היה קורה אם הייתי עושה אחרת?" וכאלה. אני אעסיק את עצמי רק בדבר אחד- נקודת הסיום.
כואב לי. באמת שכואב לי. אני בדרך כלל בןאדם שמסתגל מהר לשינויים... באמת. אני תמיד שואפת לסידור הכי מוזר, לדרך הכי לא שגרתית, לשביל שאף אחד עוד לא ניסה. ואז פתאום, כשאני מבינה שזהו- הכל נגמר. זה כואב קצת, אתם מבינים? זה לא מדוייק שהכל נגמר...
כל סוף הוא התחלה של משהו חדש
אולי זה נכון... מצפה לי התחלה חדשה. ואולי היא תהיה טובה, מופלאה, מדהימה, משגעת... ואולי היא תהיה בחירה מוטעית. צריך אומץ כדי לעבור את זה. ויש בי כל כך הרבה חרטות וסימני שאלה... אבל אני מניחה שתמיד זה קורה ככה בפגישות האלה... נו, הפגישות עם הרגע... הולי.
כשמגיע רגע האמת, הרגע הזה שידעתם במשך תקופה ארוכה שיגיע- אז הנה, הוא מגיע. כאילו, הוא לא ממש כאן, אבל רק עוד יום, אולי יומיים, והוא כאן. ואתה לא יודע איך הדברים יראו אחרי שאותו רגע אמת יחלוף. אין לך מושג. אבל אתה יודע שהכל יהיה אחרת. הכל. הרגע שאני מדברת עליו, הוא שינוי. בהתחלה, הישלתי את עצמי שהשינוי הזה הוא לא כל כך נורא. כפי שבעצמי אמרתי לאנשים אחרים: