כשחשבתי

[ילדונת~]

כשחשבתי

שאין שום דבר גרוע כבר שיכול לקרות שאין דבר בעולם שיקרה ויצליח לפרק אותי ללחילקיקים כה קטנים לשלולית כשאהמאנתי בכל רמח אייברי ששהיום אני לא יכולה להיפגע לא כמו פעם כי כבר אין במי לפגוע כי רצחו לי את הנפש מזמן קיבלתי בעיטה בבטן מאיזו ילדה קטנה שריסקה את כל האמונות שהיו לי על העולם הכל כך מסריח את כל הביטחון שהתחלתי לרכוש באנשים פערה בור שלעולם לא יוכל להסגר ביניי לבין הקרובים לי ביותר פתאום השימוש הוא כבר לא נוח הוא הכרחי כדי לשרוד שעה כדי לנשום מעולם האוויר לא היה כבד כל כך הנוכחות שלי הפכה להיות הדבר הכי אילם שותק קיים יש דברים שאי אפשר להחזיר תוך 14 יום ולקבל פתק החלפה זה בא וזה בלתי ניתן לעצירה בפעם הראשונה בחיי אני לבד יותר מלבד שהייתי כל החיים. חיפשתי ומצאתי (אף אחד לא ביקש ממני לחטט בעבר) זה המחיר

 

[backtoblack]

אוי

כמה עצוב לקרוא אותך, הלוואי שהייתי יכולה לתת לך חיבוק! מדוע את כל כך עצובה?

 

[קולדון]

היי

עצוב לקרוא.. וגם באופן כללי.. ההודעות שלך שוברות את הלב, מיאוש לתקווה ובחזרה.. היו לי תקופות גרועות בחיים, שהייתי בהן לבד ואני יודעת כמה לטפס מהן זה לא קל.. אני חושבת שהמצב הזה של הבדידות הוא תוצאה של המון דברים. אני מאמינה שאת יודעת שבעצם המפתח לכל הדברים האלו- אצלך. מה שכן... אחרי שמתנקים יש אופוריה קלה של תקווה, ואולי הקלה פיזית שגם משמעותית... ומה שקשה- זו הנפילה של אחרי התקווה והאופוריה. כאילו נמצאים פחות על המשמר. בהתחלה יית כותבת כאן הודעות של תודה על עוד יום נקי.. באיזשהו שלב שחררת קצת מהאחיזה ההדוקה בניקיון, אולי כי התחלת להרגיש בטחון. תכלס- זה השלב הכי מתעתע. כי כן קשה. וכי אולי מבחינה חיצונית ועל פני השטח הדברים נראים קל, אנשים רואים אותך במצב יותר טוב, ודווקא אז את הכי שבירה, הכי יכולה ליפול, וכל נפילה כזו יותר מייאשת. אני חושבת שאת צריכה להפנים את זה. להתחזק, לאסוף את האומץ שאת יודעת לאסוף כדי להתחיל מחדש את השיקום- ולא לחזור על הטעות הזו. להחליט מראש שבמשך שנה או לפחות חצי שנה שום דבר לא מעניין אותך אם הוא לא באינטרס של לשמור על הניקיון והשיקום. שום בנאדם שעושה לך רע, שום "אתגר" מכל סוג. רק את, אוספת את עצמך, שיקפוץ העולם וכל מה שכולם חושבים- תעטפי את עצמך בצמר גפן, בלי רגשות אשמה, ותדאגי להתחזק באמת... את תראי את ההבדל בין ההרגשה שלך עכשיו, לבין הרגשה שתהיה לך אחרי מאמץ אמיתי ומפוקס על החלמה ובנייה מחדשת של עצמך במשך שנה. את תראי אם תרגישי כל כך בודדה. (רמז- גם בלי אנשים מבחוץ, אין דבר יותר טוב מלמצוא את עצמך חזקה)

 

[ילדונת~]

אף אחד לא רואה

את אף פעם לא אומרת מה את מרגישה בפנים את לא מנסה מוותרת זה נמשך כמה שנים הציורים שאת מצירת על מה קורה הם מעידים את לא מראה אותם כי אז יבואו שדים ואף אחד לא רואה אף אחד לא רואה איך הוא לאט מתקרב אף אחד לא רואה אף אחד לא רואה איך את בוכה מכאב את שוכבת במיטה מפחדת עוד מעט הוא יכנס את בוכה וכולך רועדת מחכה לאיזה נס וכמעט שאת נרדמת נשמעים הצעדים הוא נכנס בשקט בלי בגדים אף אחד לא רואה... מילים ולחן: סער בדישי

 

[ג ר נ י ו ם]

ציורים בחלון. וטריגר

ושל מי היד הזאת שליטפה פתאום ילד מתבלבל מציירת בחלון וצובעת יום ילד תסתכל מציירת לב עם חץ את המלה אולי אווירון מעל העץ תיכף יביא אותך אלי כמו חתול שרץ בחול מנסה לצוד את קצה הזנב תתאמץ עם זה פחות לך יותר פשוט הנה יש חלב צא לשמש הטובה שמש חורפית של דבש מפהקת בשלווה מה שחדש כבר לא חדש טל נוצץ על דשא ציפורים חוטפות פירור ושבלול בעשב מתוודה שכלום עוד לא סגור צא לשמש הטובה שמש חורפית של דבש מפהקת בשלווה מה שחדש כבר לא חדש אין שום חדש ממש... מילים: צרויה להב לחן: מאיר בנאי ילדונת. אם מה שאת אומרת כאן זה שאונסים אותך שוב בשביל חומר, את צריכה להיכנס לגמילה. עכשיו. ברגע זה ממש. לצאת מהבית. להיכנס למקום בטוח, ולגמילה. את מה שהיה אף אחד לא ימחק ואת תצטרכי להמשיך להתמודד עם זה למשך שארית חייך. אבל שלפחות לא יהיה עוד עם מה להתמודד... מבינה? אל תייצרי לך עוד. כל רגע מחוץ לגמילה מסוכן עכשיו (אם אני מבינה נכון את מה שכתבת כאן). את יותר מהסמים, את יותר מהאונס המתמשך הזה, את יותר ממה שהם עושים ממך, ולא תהיה לך שום אפשרות לגלות את זה אם תמשיכי לסכן את עצמך ככהץ. ניסית בבית. זה לא עבד. לכי - עכשיו - ברגע זה ממש - לגמילה.

 

[ילדונת~]

אין לי כוח כל כך

להגיב על הכל אבל חייבת להבהיר אני מדברת על פעם על זה שאפשר לגלות שיש רע יותר מהנורא ואת

אני קוראת כל מילה שלך מזדהה כל כך

 

[ג ר נ י ו ם]

יקירתי.

אני באמת שמחה לשמוע שאלה לא עוד חוויות חדשות. ונקרע לי הלב לדעת שאת יודעת על מה השיר מדבר. רוצה לכתוב יותר מה שלומך? איך מתקדמת הגמילה? ההודעות שלך מהשבוע שעבר, הצפייה באנשים שחוזרים ונופלים אחרי כל כך הרבה שנים, היו עצובות מאוד (ואולי גם מרגשות מאוד? כי אולי את באמת יודעת שאת רוצה חיים אחרים עכשיו, ואולי אם את באמת יודעת תוכלי גם באמת, באמת, לעשות?) מחבקת חזק.