אני חושב שכאן הנקודה
וזה נוגע גם למה ש- Shadowmage כתב, וקצת ל- ketalar. אני לא מתערב במה שהדמויות מחליטות לעשות, לחשוב או להרגיש. אני לא חושב שאפילו שאלתי "אתה בטוח?" כשאל'קסיף החליט להניף ראשון את חרבו. באופן דומה, אם קראג מחליט לקפוץ למסקנות מגוחכות, לא באחריותי (ואין לי כוונה) להעמיד אותו "במקומו". הוא אולי יקבל מספיק מידע מהסביבה בשביל להבין את הטעות, אבל מה קראג מצליח או לא מצליח לנחש תלוי בשחקן, לא בשה"מ. מבחינתי, אין כאן שאלה של "איפה הגבול". אני לא מסכים עם ketalar - אני לא מוכן להציב גבול. מצד שני, אני חושב שקיים איזשהו קו שהשחקנים צריכים לחשוב פעמיים לפני שחוצים אותו. הקו הזה לאו דווקא עובר בתקיפה הדדית, אלא בנקודה שבה צורת המשחק משתנה בצורה קיצונית. כאשר שחקן מבחין (או חושד) שפעולותיו מובילות למצב כזה, דעתי האישית היא שהוא צריך לעצור ולחשוב אם השינוי הוא לטובה. לזרום אם זה עד הסוף יכולה להתברר, בסופו של דבר, כטעות. אני רק חושב, שמבלי לשבור במאום את אישיות הדמויות, כל העניין היה יכול להתגלגל אחרת לחלוטין. ואם אתם מרוצים מהמצב הזה, אז לא נותר לי מה לעשות. אבל לא נראה לי שזה כך.