לו הייתי אני
New member
כשהייתי בת 26
רציתי לעזוב את הדת, כבר לא הייתי חרדית, אך גם לא הייתי חילונית. גידלתי לבד את יילדי המקסימים, והאקס שלי חיפש אותי בפינה והציק לי בכל צעד ושעל. המשפחה שלי לא תמכה בי. קבוע הייתי יוצאת בסופי שבוע לבלות עם חבריי החילונים, הייתי יוצאת מהבית כחרדית, בדרך הייתי מחליפה לוק ונכנסת לבר או לסרט או לים כחילונית, כשחזרתי הביתה, התעטפתי בחזרה בכל שמונת הבגדים... כל כך רציתי להיות חילונית, כל כך רציתי להסיר מעלי את המעטה החרדי שעטף אותי, אבל כל פעם כשהחלטתי שהפעם אעשה את הצעד הזה, פתאום חטפתי פיק ברכיים, פחדתי שיראו אותי, לא היה לי אומץ לעשות שינויים מול החברה, לא היה לי כח לעמוד בלחץ המטורף מול האקס, ומאוד לא רציתי לצער את ההורים שלי. וככה העברתי את חיי: המשכתי להראות כחרדית, למרות שהייתי חילונית, שמרתי שבת וחג ע"י הילדים שלי, בסופי שבוע הייתי ממשיכה לשחק את המשחק. כשהגיע הבר מצווה של הבן שלי ערכתי לו בר מצווה חרדית לכל דבר, קניתי לו את כל הלבוש החסידי וניגעלתי מעצמי, תמיד היה לי קשה לדמיין את הבן שלי שאני כל כך אוהבת, כשהוא לבוש בלבוש הדוחה הזה (בעיניי), הייתי בטוחה שעד הבר מצווה שלו כבר אצא בגלוי ואוכל לחגוג לו מסיבת יום הולדת של גיל 13.... הפאה... מי שלא חבשה פאה לא תוכל להבין אותי. הכיסוי הזה כל כך מציק וכל כך לא רלוונטי לאשה גרושה, ובכל זאת המשכתי לחבוש אותה, וזה היה אחד הדברים הקשים והשנואים עלי. כל הזמן ניקרו במוחי המחשבות שאם לא היו לי ילדים הייתי עושה את הצעד הזה בקלות ומזמן, ובגלל שיש לי ילדים אני נמנעת כי אני יודעת שיהיה להורים שלי קשה לראות את ילדיי החסידיים - חילונים. ידעתי שהם יקרעו ולא יוכלו לשאת את הענין. וככה חייתי לי בשקר, והילדים גדלו. ואני לא מצאתי לי בן זוג, כי רציתי בחור חילוני, אבל בחור חילוני לא רצה אשה שנראית כחרדית וחיה בשקר, ולא רציתי בחור כמוני (שנראה כחרדי אבל בעצם הוא חילוני) כי כשאני התלבשתי כחילונית הייתי נראית כזו על כל המשתמע מכך, ולא ממש אהבתי לבלות עם בחור שמסתיר את פיאותיו, או שלא קיצץ את זקנו ואמר: זה זיפים וזה יפה. אז לא מצאתי לי בן זוג ולא היתה לי אהבה ולא בניתי בית אבל דבר אחד עשיתי במלוא המסירות: אהבתי את ילדיי הם ידעו שתמיד תמיד הם יכולים לדבר עם אמא הכל והם גם ידעו שתמיד אמא תקבל אותם כמו שהם. והם לא היססו להגיד לי שהם רוצים לעשות צבא, והם גם לא היססו להגיד לי שהם לא לגמרי דתיים, והם גם לא היססו לצאת בשאלה... עזבו את הדת. ואני? נשארתי תקועה, לא לכאן ולא לכאן! את השנים היפות בזבזתי על משחקים, והשנים שנותרו? איך פתאום אהפוך לחילונית? כשקמטים מתחילים להראות על פני? בזמן שכבר יכולתי לאהוב ולהינשא, אבל אני לא?? בגיל 40 רק אתחיל את תהליך היציאה? ============================ ============================ סליחה שסחפתי אתכם איתי לתאי הדימיון האכזריים. הכל דימיון! כלום עדיין לא קרה! הילדים שלי עדיין קטנים, ואני עדיין בת 26. אבל בדיוק ממה שתיארתי כאן אני פוחדת. אני בשום אופן לא מוכנה להגיע לגיל 40 במצב הנוכחי שלי, אני רוצה לחיות את חיי ברוגע ובאהבה, נמאס לי מהמשחקים המטורפים האלה. מצד שני, אני קרועה בתוך תוכי, קשה לי לראות את ילדיי מתמודדים עם שינוי כזה בחייהם, אם לי זה לא קל, איך להם זה יהיה קל? לשנות אוירה וסגנון וחברה וחברים מצריך הרבה מאוד כוחות גוף ונפש. אז חשבתי הרבה מה לעשות, והחלטתי לעשות הכל בהילוך איטי, אבל לעשות!! לא, אני לא רוצה לשים מכנסיים, ולא רוצה לשלוח אותם לבית ספר חילוני, ולא רוצה לחלל שבת על ידם, אבל אני בהחלט רוצה להוריד כיסוי ראש וגרביים, ולשלוח אותם למוסדות תורניים מודרניים, ולהכניס טלוויזיה הביתה. אני בטוחה שאחרי שאעשה את הצעד הדרסטי הזה הדרך תהיה הרבה יותר קלה. אז רק באתי לבקש את עזרתכם: איך לעזזאל אני אוזרת אומץ להוריד כיסוי ראש? ואיך אני מסבירה לילדים על השינוי? והאם ייתכן שאמא תהיה בלי כיסוי ראש למרות שיש לה ילדים חרדים? ומי שלא מבין/ה מה כל כך קשה בזה, מוטב שלא י/תגיב. >>ולפעמים אני חושבת: האם זה באמת מה שאני רוצה?<<
רציתי לעזוב את הדת, כבר לא הייתי חרדית, אך גם לא הייתי חילונית. גידלתי לבד את יילדי המקסימים, והאקס שלי חיפש אותי בפינה והציק לי בכל צעד ושעל. המשפחה שלי לא תמכה בי. קבוע הייתי יוצאת בסופי שבוע לבלות עם חבריי החילונים, הייתי יוצאת מהבית כחרדית, בדרך הייתי מחליפה לוק ונכנסת לבר או לסרט או לים כחילונית, כשחזרתי הביתה, התעטפתי בחזרה בכל שמונת הבגדים... כל כך רציתי להיות חילונית, כל כך רציתי להסיר מעלי את המעטה החרדי שעטף אותי, אבל כל פעם כשהחלטתי שהפעם אעשה את הצעד הזה, פתאום חטפתי פיק ברכיים, פחדתי שיראו אותי, לא היה לי אומץ לעשות שינויים מול החברה, לא היה לי כח לעמוד בלחץ המטורף מול האקס, ומאוד לא רציתי לצער את ההורים שלי. וככה העברתי את חיי: המשכתי להראות כחרדית, למרות שהייתי חילונית, שמרתי שבת וחג ע"י הילדים שלי, בסופי שבוע הייתי ממשיכה לשחק את המשחק. כשהגיע הבר מצווה של הבן שלי ערכתי לו בר מצווה חרדית לכל דבר, קניתי לו את כל הלבוש החסידי וניגעלתי מעצמי, תמיד היה לי קשה לדמיין את הבן שלי שאני כל כך אוהבת, כשהוא לבוש בלבוש הדוחה הזה (בעיניי), הייתי בטוחה שעד הבר מצווה שלו כבר אצא בגלוי ואוכל לחגוג לו מסיבת יום הולדת של גיל 13.... הפאה... מי שלא חבשה פאה לא תוכל להבין אותי. הכיסוי הזה כל כך מציק וכל כך לא רלוונטי לאשה גרושה, ובכל זאת המשכתי לחבוש אותה, וזה היה אחד הדברים הקשים והשנואים עלי. כל הזמן ניקרו במוחי המחשבות שאם לא היו לי ילדים הייתי עושה את הצעד הזה בקלות ומזמן, ובגלל שיש לי ילדים אני נמנעת כי אני יודעת שיהיה להורים שלי קשה לראות את ילדיי החסידיים - חילונים. ידעתי שהם יקרעו ולא יוכלו לשאת את הענין. וככה חייתי לי בשקר, והילדים גדלו. ואני לא מצאתי לי בן זוג, כי רציתי בחור חילוני, אבל בחור חילוני לא רצה אשה שנראית כחרדית וחיה בשקר, ולא רציתי בחור כמוני (שנראה כחרדי אבל בעצם הוא חילוני) כי כשאני התלבשתי כחילונית הייתי נראית כזו על כל המשתמע מכך, ולא ממש אהבתי לבלות עם בחור שמסתיר את פיאותיו, או שלא קיצץ את זקנו ואמר: זה זיפים וזה יפה. אז לא מצאתי לי בן זוג ולא היתה לי אהבה ולא בניתי בית אבל דבר אחד עשיתי במלוא המסירות: אהבתי את ילדיי הם ידעו שתמיד תמיד הם יכולים לדבר עם אמא הכל והם גם ידעו שתמיד אמא תקבל אותם כמו שהם. והם לא היססו להגיד לי שהם רוצים לעשות צבא, והם גם לא היססו להגיד לי שהם לא לגמרי דתיים, והם גם לא היססו לצאת בשאלה... עזבו את הדת. ואני? נשארתי תקועה, לא לכאן ולא לכאן! את השנים היפות בזבזתי על משחקים, והשנים שנותרו? איך פתאום אהפוך לחילונית? כשקמטים מתחילים להראות על פני? בזמן שכבר יכולתי לאהוב ולהינשא, אבל אני לא?? בגיל 40 רק אתחיל את תהליך היציאה? ============================ ============================ סליחה שסחפתי אתכם איתי לתאי הדימיון האכזריים. הכל דימיון! כלום עדיין לא קרה! הילדים שלי עדיין קטנים, ואני עדיין בת 26. אבל בדיוק ממה שתיארתי כאן אני פוחדת. אני בשום אופן לא מוכנה להגיע לגיל 40 במצב הנוכחי שלי, אני רוצה לחיות את חיי ברוגע ובאהבה, נמאס לי מהמשחקים המטורפים האלה. מצד שני, אני קרועה בתוך תוכי, קשה לי לראות את ילדיי מתמודדים עם שינוי כזה בחייהם, אם לי זה לא קל, איך להם זה יהיה קל? לשנות אוירה וסגנון וחברה וחברים מצריך הרבה מאוד כוחות גוף ונפש. אז חשבתי הרבה מה לעשות, והחלטתי לעשות הכל בהילוך איטי, אבל לעשות!! לא, אני לא רוצה לשים מכנסיים, ולא רוצה לשלוח אותם לבית ספר חילוני, ולא רוצה לחלל שבת על ידם, אבל אני בהחלט רוצה להוריד כיסוי ראש וגרביים, ולשלוח אותם למוסדות תורניים מודרניים, ולהכניס טלוויזיה הביתה. אני בטוחה שאחרי שאעשה את הצעד הדרסטי הזה הדרך תהיה הרבה יותר קלה. אז רק באתי לבקש את עזרתכם: איך לעזזאל אני אוזרת אומץ להוריד כיסוי ראש? ואיך אני מסבירה לילדים על השינוי? והאם ייתכן שאמא תהיה בלי כיסוי ראש למרות שיש לה ילדים חרדים? ומי שלא מבין/ה מה כל כך קשה בזה, מוטב שלא י/תגיב. >>ולפעמים אני חושבת: האם זה באמת מה שאני רוצה?<<