אני כל כך מבינה אותך
אבל תעצרי לרגע ותחשבי. הדרך שאת הולכת בה, גם אם היא הדרך הנכונה מבחינתך (זאת אומרת, לנסות ולנער את ביתך) לא מצליחה. לא בגלל שהדרך לא נכונה. בגלל שעומד מולך בן אדם שמסיבותיו שלו לא מוכן להקשיב לך. שתינו יודעות, שלמרות שזה מתסכל כל כך גם אם תצרחי, היא לא תקשיב, ואם היא לא תקשיב אז את יכולה להמשיך לצרוח וזה לא יעזור. אז מה עושים? נעזרים באיש מקצוע. וכל זה לא כדי להפריד בן בני הזוג (את זה לא תצליחי לעשות. היא צריכה לעשות את הצעד הזה. זה השיעור שלה), אלא כדי להבהיר לביתך שלא חשוב מה יקרה, תמיד יהיה לה בית לחזור אליה. שבוע לפני אותה חתונה מדוברת, ניסו לנער אותי כל כך חזק שברחתי. אבא שלי (שבאמת הוא יחיד ומיוחד במינו) אסף אותי יחפה מהרחוב, החזיר אותי לבית של בן הזוג ואמר לי בלי כעס, בלי עצבים - "שמ"מית, גם אם תחליטי לבטל את החתונה כשאת עומדת בחופה, אל תדאגי לכסף (ההורים שילמו חתונה מלאה, בגלל שביטלתי ברגע האחרון). שזה לא יטריד אותך". זה כל מה שהייתי צריכה לשמוע... לדעת שלא חשוב מה יקרה, הוא (וכמובן אמא שלי) יעמדו מאחורי בלי להגיד לי "אמרנו לך". עברו 12 שנה (וחודש, אבל מי סופר
) מאז אותו יום. 12 שנה. ואפילו פעם אחת, לא שמעתי מההורים שלי - אמרנו לך. ואני חושבת שזה בדיוק מה שאת צריכה להגיד לבת שלך. שאת שם. תמיד. לא חשוב מה יקרה. לא חשוב מה היא תחליט. שתמיד תיהי לטובתה (גם אם את לא חושבת שהיא צודקת). שאת סומכת עליה. תשמעי, ממרומי נסיוני כאמא (נסיון דל לעומתכם
), אני יודעת שזו העבודה הכי כפויית טובה שיש. אבל זו היתה בחירה שלנו להיות הורים, וחשוב שנזכור את זה. אנחנו חכמים יותר, בעלי נסיון רב יותר ואין דבר שאנחנו רוצים יותר מאשר להגן על הילדים שלנו. אבל אנחנו לא נהיה לידם כל חייהם. ואנחנו חייבים לשחרר כדי לתת להם ללמוד ולהיות עצמאים. גם אם זה אומר ללמוד מהטעיות של עצמם. אני מסכימה עם מה שכתבו לך, שיש סיבה שהיא נמשכת לגבר מהסוג הזה. אם תנתקי אותה ולא היא תתנתק, היא לא תלמד את השיעור שלה ותחזור לחפש גברים מאותו סוג. בעלי לשעבר, שהוא באמת היה בן אדם טוב (רק לא מתאים לי), היה סיום השיעור שלי עם אותו בחור. ורק אחרי שהתגרשתי אני יודעת בוודאות "שלי זה לא יקרה יותר". זו גם הסיבה שהיום אני נמצאת עם בן זוג כל כך תומך ואוהב. כי את השיעור שלי למדתי ועכשיו מגיע לי להנות מהטוב.